כמאל מחמד דמידי נ' בסט סטונס בע"מ

פסק דין

התובע בתביעתו זו דורש פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, דמי הבראה, פדיון חופשה, דמי חגים, דמי נסיעה והפרשי שכר מינימום. תביעתו עומדת על הסך 22,696 ₪.

בכתב תביעה מפורט, כי התובע הועסק באזור התעשייה ברקן וזאת החל מחודש 11/06 ועד 25.2.08 כאשר שכרו השעתי עמד על 18 ₪ והוא עבד בממוצע 180 שעות בחודש.

על פי כתב התביעה, לתובע היה רישיון עבודה שהוצא ב-10.1.08.

בחודש פברואר 08, עבד התובע עד יום 25.2 וכאשר הגיע באותו יום לשערי אזור התעשייה, סרב הקב"ט להכניסו. לפי האמור בכתב התביעה, ניתנה הוראה ע"י מנהל הנתבעת, שלא להכניס את התובע ובכך נגרמו פיטוריו.

עוד נטען בכתב התביעה, כי התובע לא קיבל כלל דמי הבראה, דמי חופשה ולכן יש לשלם לו פדיון זכיות אלה .

באשר לדמי הנסיעה נטען, כי התובע קיבל עבור כל יום עבודה 5 ₪ עבור דמי נסיעה, כאשר בפועל עלות הנסיעה ליום היתה 20 ₪, ועל הנתבעת לשלם סך 15 ₪ בגין כל יום.

התובע דרש דמי חגים שלא שולמו לו עבור 9 ימי חג, מידי שנה.

כן דרש הפרשי שכר מינימום, מאחר ושכר המינימום בתקופת עבודתו עמד על 19.95 ₪ לשעת עבודה.

בכתב ההגנה נטען, כי עד לפסיקת הבג"צ בעניין עמותת קו לעובד, פסק דין שניתן ב-10/07, חלה על פי פסיקה קודמת ההלכה, כי על עובדי השטחים המועסקים בשטחים חל הדין הירדני.

רק בעקבות בג"צ עמותת קו לעובד נקבע כי הדין הישראלי חל גם במקרה של העסקת תושב האיזור באיזור.

לטענת הנתבעת, אין להחיל הוראה זו באופן רטרואקטיבי על פי ההלכות שנקבעו לעניין שינוי הלכה שקבעו כי אין להחיל הלכה חדשה באופן רטרואקטיבי.

בנסיבות המקרה נטען, כי גם אם ייקבע כי חל הדין הישראלי על היחסים בין הצדדים, הרי שמוכחשת זכאותו של התובע לפיצויי פיטורין ותמורת הודעה מוקדמת, בטענה כי התובע הוא זה שהפסיק להגיע לעבודה ובכך התפטר ואינו זכאי לפיצויי פיטורין. הנתבעת טענה עוד, כי יש לקזז מכל סכום, אם ייקבע שיש לשלם לתובע, את תמורת ההודעה המוקדמת שהיה עליו לתת לנתבעת טרם התפטר.

באשר ליתר העילות טענה הנתבעת, כי מאחר ולטענתה חל הדין הירדני על היחסים בין הצדדים אין התובע זכאי ליתר הזכויות הנתבעות וכי הנתבעת שילמה לתובע דמי נסיעה, בלי שנדרש להוכיח עלות הנסיעה.

בדיון בפני העיד התובע באמצעות מתורגמן ואילו מטעם הנתבעת העידו, מר שמעון פרי ומר רמי ברגיג.

לאחר שלתיק בית הדין הוגשו סיכומי באי כוח הצדדים, הגעתי למסקנות כדלקמן:

המחלוקות בין הצדדים היא, ראשית, זכאותו של התובע לזכויות מכוח דיני העבודה על פי הדין הישראלי כאשר לטענת הנתבעת, חלותו של הדין הישראלי על היחסים בין הצדדים צריכה להבחן בנסיבות המקרה, בהיות התובע תושב חווארה בשומרון, אשר הועסק ע"י הנתבעת באזור התעשייה "ברקן".

התובע העיד כי מתחילת עבודתו ועד 10.1.08 הוצאו לו רישיונות עבודה לאזור התעשייה "ברקן" וכי עבד בחודש האחרון בלא אישור. לדבריו בתקופה שכבר לא היה לו רישיון, נכנס לתחומי איזור התעשייה כך, שהוא היה מתקשר לרמי , האחראי בנתבעת, מהשער ורמי היה אומר שיכניסו אותו.

לדברי התובע היה גם מנהל ערבי, בשם אוסמה, שעבד אצל הנתבעת, שהיה נותן הוראות.

ביום 25.2.08 כאשר הגיע לשער, לדבריו, השומר כיוון אליו נשק ,לאחר שרמי נתן לשומר את שמו של התובע כמי שאין להכניס אותו. התובע טען בעדותו, כי התקשר לאוסמה שיבוא לקחת אותו מהשער, אך אוסמה אמר כי רמי נתן הוראה שלא יכנסו את התובע.