זוהי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן) בע"מ 1357/05, שבו נדחה ערעורו של המבקש על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כב' השופט י' כהן) בתמ"ש 22360/04, שניתן בהיעדר הגנה, לאחר שנדחתה בקשת המבקש לביטול פסק הדין.
1. המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1972 והתגרשו בשנת 1979. בפסק דין הגירושין שניתן על ידי בית הדין הרבני, הוחלט, בין היתר, כי דירת המגורים אשר הייתה רשומה על שם שני בעלי הדין ערב הגירושין (להלן: הדירה) תועבר לבעלותו הבלעדית של המבקש, ואילו תכולת הדירה תועבר לבעלותה של המשיבה. העברת הזכויות בדירה לא בוצעה בפועל בלשכת רישום המקרקעין, והדירה נותרה רשומה על שם שני הצדדים. בהסכמת המבקש, הוסיפה המשיבה לגור בדירה, בצוותא עם בנם המשותף של בני הזוג ועימו, עד לחודש אפריל 2002, שאז עזבה את הדירה. בין החודשים אפריל 2004-מארס 2005 ריצה המבקש עונש מאסר בגין עבירות שאינן קשורות לתיק דנן.
2. ביום 8.8.2004 הגישה המשיבה תביעה לפירוק שיתוף במקרקעין בבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא. המשיבה טענה כי מכיוון שדמי החכירה בגין הדירה שולמו על ידה במהלך כל השנים, זכאית היא לקבלת מחצית משווי הדירה מכוח חזקת השיתוף בין ידועים בציבור. עוד נטען, כי פסק הדין של בית הדין הרבני בתביעת הגירושין משנת 1979 התיישן בשל אי מימושו בידי הצדדים. בעת הגשת התביעה לפירוק שיתוף, שהה, כאמור, המבקש בבית הסוהר, ואולם כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו לו כדין. משלא נתקבל כל כתב הגנה מטעם המבקש, ניתן ביום 21.11.04 פסק דין המורה על פירוק השיתוף במקרקעין בדרך של מכירה, בכפוף לאישור ראש ההוצאה לפועל. הדירה הועמדה למכירה על ידי כונס נכסים, ובחלוף שלושה חודשים מפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, בוצע הליך של התמחרות, שפרטיו היו ידועים למבקש, והוא או נציג מטעמו אף הוזמנו להשתתף בו.
3. המבקש שוחרר ממאסר ביום 1.3.05 וחזר להתגורר בדירה. כעבור כשלושה חודשים, נמסרה למבקש בקשה לאישור הסכם המכר לזוכה בהליך ההתמחרות. כשלושה שבועות מאוחר יותר, ביום 13.6.05, אושר מכר הדירה על-ידי ראש ההוצאה לפועל. רק ביום 5.9.05, תשעה ימים לפני שפונה המבקש מן הדירה, ההחזקה בה הועברה לרוכשים והתמורה חולקה בין הצדדים, הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, אשר ניתן בהיעדרו, ובקשה להארכת מועד. בהחלטתו, קבע בית המשפט, כי המבקש עשה דין לעצמו ונמנע במודע מלקיים החלטות שיפוטיות, תוך הפגנת התעלמות וזלזול. התנהגות זו, פסק בית המשפט, מצדיקה את אי ביטול פסק הדין, חרף כך שניתן בהיעדר הגנה. עוד נקבע, כי המבקש לא הצביע על סיכוי ממשי להצלחת הגנתו, אף אם יבוטל פסק הדין, לנוכח מחדליו במימוש פסק דינו של בית הדין הרבני, אשר התיישן זה מכבר, ולאור חוסר האמון שיש לייחס לטענתו כי המשיבה התגוררה עימו בדירה למשך תקופות מסוימות בלבד. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור בפני בית המשפט המחוזי.
4. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. בית המשפט קבע כי אף שבוצעה למבקש מסירה כדין שבה הודע לו על דבר הגשתה של בקשה לאישור המכר לצדדים שלישיים בהתאם לפסק הדין שניתן נגדו, ואף שהוכח כי ידע על תוכנו של פסק הדין, נמנע המבקש מלהגיש בקשה לביטול פסק דין, אלא בחלוף זמן רב מן המועד האחרון לעשות כן לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א), בלא שניתן לכך טעם סביר. לגופו של עניין, פסק בית המשפט, כי ההוכחות שהוצגו בפניו, לרבות תשלום דמי החכירה על ידי המשיבה, מעידות על כי הצדדים היו ידועים בציבור במהלך 25 השנים שחלפו מאז ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני, ומכאן שהמשיבה זכאית למחצית מן הזכויות בדירה. נגד פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.
5. בבקשתו טוען המבקש, כי המשיבה נהגה בחוסר תום לב ועשתה שימוש לרעה בהליכי משפט, כשהגישה את תביעתה דווקא בעת שהמבקש ישב בבית הסוהר. לטענתו, בית המשפט סטה מהנורמה הנהוגה כשלא הורה על ביטול פסק הדין בהיעדר הגנה, אף שמדובר בתביעה בנושא רגיש כפירוק שיתוף במקרקעין, וחרף כך שהמבקש לא זכה שיהיה לו "יומו בבית המשפט". בעניין זה, מוסיף המבקש, כי לא הוזמן לדיון בבית המשפט לענייני משפחה וכי פסק הדין שניתן במסגרתו, ניתן מבלי שבית המשפט חקר בעצמו את המשיבה ואת נכונות טענותיה.
לצד הדברים האלה, מציין המבקש, כי פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה לא נמסר כלל לידיו ודבר קיומו נודע לו רק כשקיבל צו פינוי מלשכת ההוצאה לפועל. לאור זאת, סבור המבקש, מניין המועדים הקבוע בתקנה 201 לתקסד"א להגשת בקשה לביטול החלטה במעמד צד אחד, כלל לא החל. בעניין זה מוסיף המבקש, כי אין ללמוד מכך שהומצאה הבקשה לאישור מכר הדירה לצדדים, ומן העובדה שפנה לקבלת ייצוג משפטי, כי הוא ידע על קיומו של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, וכי ממילא מתחיל מניין הימים להגשת בקשה לביטול פסק דין בהמצאת פסק הדין לידיו, ולא בידיעתו אודות פסק הדין גרידא. כן טוען המבקש, כי אף אם איחר בהגשת בקשתו להארכת מועד, היה על בית המשפט לבחון אם יש מקום להורות על הארכת המועד המבוקשת, תוך לקיחה בחשבון של עובדת היותו מאחורי סורג ובריח ושל הקשיים הביורוקרטיים שבהם נתקל בעת הסדרת ייצוגו, לאחר שהשתחרר.
המבקש מוסיף וטוען, כי שגה בית המשפט כשקבע כי פסק דין הגירושין אשר הורה על מסירת הדירה במלואה לבעלותו התיישן, זאת משהמשיבה אינה זכאית להעלות טענת התיישנות בהיותה תובעת; משחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), אינו חל על פסקי דין מטעם "בית דין דתי" כבענייננו; ומשמדובר בפסק דין הצהרתי שאינו בר התיישנות. עוד גורס המבקש, כי שגה בית המשפט כשקבע כי הצדדים חזרו להיות ידועים בציבור במהלך 25 השנים שבהם התגוררו במשותף לאחר גירושיהם. לדידו, לצד טענות המשיבה בשאלה זו, שלא נתמכו בתסקיר, לא הובאו כל ראיות בדבר היות הצדדים ידועים בציבור, ולא ניתנה האפשרות לחקור את המשיבה בחקירה נגדית. לטענתו, הוא אפשר למשיבה ולבנם המשותף להתגורר בדירה מחמת כך שלא הייתה להם קורת גג, ומתוך דאגתו לבנו, ואין בעובדה זו להעיד על דבר בשאלת טיב היחסים ביניהם.
לדעת המבקש, בקשתו טומנת בחובה שתי שאלות משפטיות מהותיות: האחת, עניינה האם ניתן לבטל הסכם ממון, כשזה אושר בפסק דין של בית הדין הרבני מ-1979, בדרך של התנהגות וללא מסמך בכתב. השנייה, עניינה האם ניתן להעדיף ידיעה בפועל על פני ההמצאה כשמדובר במרוץ הימים להגשת בקשה לביטול פסק דין.
6. בתגובה לדברים האלה, טוענת המשיבה, כי הימנעות המבקש מהגשת כתב הגנתו במועד, חרף כך שאף הוא עצמו הודה כי כתב התביעה וההזמנה לדין הומצאו כדין למזכירות השב"ס בבית הסוהר שבו שהה, מצדיקה מתן פסק דין נגדו בהיעדר הגנה, כשם שנעשה. לדידה, הימצאותו בבית הסוהר לא הייתה צריכה למנוע ממנו, לו לא התעלם במפגיע מן ההליכים המשפטיים נגדו, והביע זלזול בוטה בהחלטות שיפוטיות, לנסות ולאתר סיוע משפטי כשם שאמנם עשה מאוחר יותר, כשביקש להגיש בקשה לביטול פסק הדין. לטענתה, הגשת הבקשה לביטול פסק דין רק בחלוף 9 חודשים מאז שהומצא לו פסק הדין מחייבת את דחייתה אך מחמת כך.
ביחס לטענת המבקש נגד קביעתו של בית המשפט כי המבקש והמשיבה הינם ידועים בציבור, סומכת המשיבה ידיה על ממצאיו של בית המשפט קמא, שקבע כי מכיוון שהייתה זו המשיבה שנשאה בנטל המימון הכלכלי של הדירה במשך השנים, ולאור הראיות הנוספות, הצדדים אכן היו "ידועים בציבור" במשך שנות מגוריה בדירה. לאור זאת, טוענת המשיבה, ולאור תחולת הלכת השיתוף על ידועים בציבור, כעולה מפסיקותיו של בית משפט זה, זכאית המשיבה למחצית מזכויות הקניין בדירה.
בנוגע לטענת המבקש כי על ביטול הסכם הממון להיעשות בכתב ולזכות באישורו של בית משפט לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשנ"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), טוענת המשיבה, כי הסעיף הרלוונטי בחוק יחסי ממון עוסק בשינוי הסכם ממון, ולא בביטולו, כשם שאירע בענייננו, וכי ממילא הלכה פסוקה היא שהסכם מכללא גובר על הסכמה קודמת שקיבלה תוקף של פסק-דין.
בנוגע לטענת המשיב כי חוק ההתיישנות אינו חל על המקרה דנן היות שמדובר בפסק דין הצהרתי, גורסת המשיבה, כי הסעיף בפסק דין הגירושין, שמכוחו הועברו מלוא הזכויות למבקש הינו סעיף טעון ביצוע, ואינו סעיף הצהרתי, ומכאן שחוק ההתיישנות חל עליו. באשר לטענת המשיב כי אין תחולה לחוק ההתיישנות הואיל ומדובר בפסק דין הניתן על-ידי בית דין דתי, טוענת המשיבה, כי יש לפרש את החרגת פסיקותיו של בית דין דתי מתחולת החוק, בסעיף 1 לחוק ההתיישנות, כעוסקת אך במקרים שבהם נתונה לבית דין דתי סמכות ייחודית, ולא במקרים שבהם דן בית הדין בתיק שבו קיימת סמכות מקבילה לבית משפט אזרחי, כבתיק דנן.
7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסקי הדין של הערכאות דלמטה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. הלכה היא כי רשות ערעור תינתן אך באותם מקרים המעלים שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים לדיון (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). השאלות שהועלו במקרה דנן אינן מקיימות קריטריון זה. רוב רובן של טענות המבקש, לא זו בלבד שהועלו כבר בפני הערכאות דלמטה ונדונו על ידן, אלא שעניינן קביעות וממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי ערכאות אלו. כך, שאלת המצאתה למבקש של הזמנה לדיון בפני בית המשפט לענייני משפחה הינה שאלה עובדתית גרידא שהערכאה הדיונית נתנה עליה את דעתה. הוא הדין באשר לשאלת תחולתה של חזקת השיתוף על מערכת היחסים בין בני הזוג. כלל ידוע הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות (ראו למשל: ע"א 3332/04 עוואד נ' מרג'יה, תק-על 2006(4) 1938(2006); ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, תק-על 2006(1) 1806 (2006)). כשמדובר בממצאי עובדה שנקבעו על ידי ערכאה דיונית ואושרו על ידי ערכאת הערעור, הדברים הם בבחינת קל וחומר.
8. לגופו של עניין אוסיף, כי טענת המבקש לפיה מתעוררת בעניינו שאלה משפטית באשר לאפשרות שינוי תנאיו של הסכם ממון בדרך של התנהגות, אינה נדרשת בנסיבות המקרה דנן. הסכם חלוקת הרכוש, אשר אושר בפסק דין הגירושין בבית הדין הרבני, נועד להסדיר את סיום מערכת היחסים בין הצדדים. המציאות שהתרחשה לאחר חתימת ההסכם אינה משנה את תנאיו או את הזכויות הנובעות ממנו, ויש להתייחס אליה במנותק ממנו. אף לו יושם פסק הדין של בית הדין הרבני, והזכויות בדירה היו נרשמות על שם המבקש, היה במגוריהם המשותפים של הצדדים בדירה במשך 25 שנה כידועים בציבור כדי להעניק למשיבה זכויות בדירה מכוח חזקת השיתוף. במובן זה, מהווה התנהגות הצדדים שלב פוסט-הסכמי, שמותיר את ההסכם על כנו, ומגדיר מחדש על בסיסו את חלוקת הרכוש בין הצדדים. משכך, לא נפל כל פגם באי מילוי תנאיו של חוק יחסי ממון לעניין שינוי הסכמים, ונסיבות המקרה אינן מעלות שאלה משפטית בעניין זה.
באשר לשאלה השנייה שהעלה המבקש, והנוגעת ליכולת להסתפק בידיעה כתחליף להמצאה, הרי שכשם שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, נושא זה נידון זה מכבר בפסיקה, ובמסגרתו נקבע כי "כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין באשר לפסק דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמאליות" (השופטת (כתוארה אז) בייניש בבר"ע 1294/02 תפנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית, פ"ד נו(4) 769 (2002) ; ראו גם רע"א 7724/04 גולקו נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(4), 836 (2004); רע"א 449/04 בן אליעזר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ- סניף עפולה, תק-על 2004(4) 2198 (2004)). אף בשאלה זו אין, איפוא, כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
הבקשה נדחית איפוא. המבקש ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 5000 ש"ח ובהוצאות משפט.
ניתנה היום, י"ג באייר תשס"ז (1.5.07).
ש ו פ ט ת