פסק דין
המבקשת ביקשה פסק דין הצהרתי כי מיטלטלי משק ביתה, על פי הרשימה שבנספח א' לתצהירה (להלן: המיטלטלין), שייכים לה ולאביה המאמץ אשר שוכרים יחדיו דירה ברח' קהילת ריגה בתל-אביב. המבקשת ציינה בתצהירה כי החייב (המשיב 1, מר רפאל חסון; להלן: החייב) - שהוא בן זוגה - מתגורר אף הוא באותה דירה, אך היא טוענת כי אין לו חלק במיטלטלין.
ארבעה נושים של החייב נתבעו כמשיבים בתובענה. אחד מהם, המשיבה 2, זומנה כדין אך לא הגיבה לבקשה לפסק הדין ההצהרתי ולא התייצבה לדיון.
המשיבה 5 זומנה אף היא כדין. בא-כוחה הגיש התנגדות בכתב לבקשה לפסק הדין ההצהרתי. התנגדות זו היא מפורטת ומנומקת, וצורף אליה חומר בכתב לתמיכה בנימוקי ההתנגדות. עם זאת, ב"כ המשיבה 5 לא התייצב לדיון.
אף המשיבות 3 ו- 4 (שתיהן מיוצגות על ידי עו"ד בסט) התנגדו לבקשה. בא-כוחן התייצב לדיון, חקר חקירה נגדית את המבקשת וטען את טיעוניו לתמיכה בהתנגדות.
המבקשת טענה בתצהירה כי אין לה דבר עם עסקיו ופעילותו הכלכלית של החייב, בן זוגה.
בעדותה מסרה כי היא עובדת כסוכנת ביטוח עצמאית, בעלת רישיון (גם החייב הוא סוכן ביטוח במקצועו).
המבקשת אישרה את אשר הציג לפניה ב"כ המשיבות 3 – 4: כי באוגוסט 2010 היא נכנסה כשותפה לחב' אורן את חסון, סוכנות לביטוח בע"מ, ששייכת לחייב, ורכשה מניות בחברה זו.
למבקשת לא היה הסבר לעיתוי של רכישת המניות על ידה בחברה של החייב. כשעומתה עם כך שרכישת המניות הללו על ידה אינה מתיישבת עם הנטען בתצהירה: כאילו אין לה כל קשר לפעילות הכלכלית של החייב; השיבה המבקשת "באוגוסט התחלנו לעבוד בצורה אינטנסיבית יותר" (בעמ' 2 לפר'); שמע מיניה: גם קודם עבדו השניים יחדיו, אך החל מאוגוסט 2010 הרחיבו את היקף פעילותם המשותפת, לעומת מה שהיה בעבר.
המבקשת הגישה את התובענה דנן ביום 6.9.2010, היינו – כחודש ימים או אף פחות לאחר שרכשה חלק מהמניות בחברה של החייב.
עצם העובדה שהמבקשת לא גילתה רכישה זו בתצהירה, אלא ההיפך מכך: טענה באופן גורף ומוחלט כי אין לה כל קשר עם פעילותו הכלכלית של החייב – די בה כדי להביא למסקנה כי המבקשת לא נהגה תום לב וגילוי נאות בתובענתה, שבה ביקשה סעד של פסק דין הצהרתי, שהוא סעד מן היושר.
המבקשת מסרה בעדותה כי כיום אין היא מתגוררת עוד ברח' קהילת ריגה בתל-אביב, כפי שמסרה בתצהירה, אלא מאז פברואר 2011 עברה להתגורר ברחובות, ואף דירה זו נשכרה על ידה ועל ידי אביה המאמץ, מר יחזקאל מזרחי, בדומה לדירה ברח' קהילת ריגה בתל-אביב.
המבקשת אישרה את האמור בתצהירה: כי לה ולחייב שני ילדים משותפים, בגילים 6 ו- 3.5.
לדבריה, היא והחייב החליטו רק לפני כעשרה חודשים לאחד את מגוריהם, ואילו לפני כן התגוררו בנפרד.
בתשובה לשאלות ב"כ המשיבות 3 – 4, אישרה המבקשת כי היא הבעלים של דירה בתל-אביב, ברח' ד"ר ניסן כהן 6, שאותה רכשה, לדבריה, בסוף שנת 2005.
המבקשת העידה כי אותה שנה היא החלה לעבוד כסוכנת ביטוח עצמאית, וקודם לכן עבדה כשכירה בסוכנות ביטוח. מועד רכישת הדירה חל מספר חודשים לאחר לידת הבן הבכור של המבקשת והחייב.
לשאלה - (לנוכח נסיבותיה האישיות ומקור הכנסתה, כפי שעלו מעדותה) - מנין היה לה כסף לרכוש בעצמה דירה ברח' ד"ר כהן בתל-אביב, השיבה המבקשת כי לקחה משכנתא בשיעור של 70% מערך הדירה (בסכום של כ- 1.5 מיליון ₪), כי אביה המאמץ הלווה לה
כ- 100,000 ₪, והיתר – כספי חסכונות שחסכה במשך מספר שנים משכר עבודתה, בתקופה שבה התגוררה אצל אמה. אף בהעדר נתונים מדוייקים אודות ערכה של הדירה ברח' ד"ר כהן בתל-אביב – ברור כי פירעון של משכנתא בסך כ- 1.5 מליון ₪, כפי שהעידה המבקשת, כרוך בתשלומים של אלפי שקלים מידי חודש.
המבקשת העידה כי החייב חתם כערב על המשכנתא שקיבלה לצורך רכישת הדירה. המבקשת נשאלה לפשר הרישום בנסח הטאבו של הדירה, ולפיו נרשמה הערת אזהרה – על סכום של 2.8 מיליון ₪ - לטובת אביה המאמץ, מר מזרחי. המבקשת השיבה כי מר מזרחי השקיע בזמנו סכום זה אצל החייב (בן זוגה), ורישום הערת האזהרה נועד להבטיח את השקעתו.
התמונה שמצטיירת איפוא לגבי הדירה ברח' ד"ר כהן בתל-אביב: הדירה נרכשה – על פי הרישום הפורמלי – על ידי אשה צעירה, אם חד-הורית לתינוק בן מספר חודשים, אשר זה-אך קיבלה את הרישיון שלה כסוכנת ביטוח, ועד אז עבדה כשכירה בתחום זה.