פסק דין
1.ערעור על החלטת הסיוע המשפטי שלא להעניק למערער סיוע משפטי בהגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן מיום 10.2.13, בו נפסקו מזונות ילדיו הקטינים הנמצאים במשמורת אמם בסך 1,100 ₪ עבור כל ילד.
לאחר הדיון בביהמ"ש העותר הגיש בקשות להשלים טיעוניו ופעמיים אפשרתי לו, אך משלא עשה כן ניתן בזאת פסה"ד בערעור.
2.העותר טוען שהוא אברך, משתכר 750 ₪ לחודש וכי הסכום שנפסק גבוה, שכן ביהמ"ש עצמו קובע שגם לאישה פוטנציאל השתכרות, כך שתוכל לכלכל את עצמה ולהותיר כ- 500 ₪ לכיסוי לצורכי הקטינים, מעבר לסכום בהם חוייב האב.
לדעת העותר יש מקום לערעור זה, על סמך קביעת בימ"ש עצמו אשר קבע כי לא עלה בידי התובעת להוכיח את היקף הוצאות המשפחה לגבי כל אחד מהילדים או לגבי כולם יחד. לשיטתו, במגזר החרדי אליו משתייכים בני הזוג רמת החיים נמוכה, הוצאות החינוך נמוכות, רמת החיים שונה מאשר במגזרים אחרים ועל כן יש להפחית מסכום המזונות שנפסקו.
3.המשיב סבור שאין סיכוי לערעור, שכן הסכום שנפסק הוא נמוך משמעותית וחובתו של אב לזון את ילדיו היא חובה מוחלטת, כך שעל המבקש למצוא כל עבודה שהיא על מנת לעמוד בחיובו כלפי ילדיו. מאחר והערעור בשאלת גובה המזונות חסר כל סיכוי, אין מקום עפ"י הקריטריונים הקבועים בחוק, ליתן סיוע משפטי למערער. מאידך, בנקודה בה נמצא סיכוי משפטי, החיוב במזונות האישה לשלושה חודשים, אכן ניתן לעותר סיוע משפטי. השיקול איננו רק עלות עוה"ד המייצג, אלא קודם כל עצם העמידה בקריטריונים של הזכות וביניהם - "הסיכוי המשפטי".
4.לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את טיעוני הצדדים, נחה דעתי שאין מקום להתערב בהחלטת המשיב, שכן סיכויי הערעור קלושים. אכן, נכון שבפני בימ"ש קמא לא היו ראיות ממשיות לגבי היקף הוצאות המשפחה, ובימ"ש אף ציין:
"אפילו את טענותיה באשר לעיסוקיו לא הוכיחה, לא הובאה ראיה לכך שהוא שוחט, סופר סת"ם, חלפן כספים, עוסק בעסקאות מט"ח, ועוסק בניקיון שיקים".
כמו כן קבע בימ"ש קמא כי גם לאישה כושר השתכרות פוטנציאלי, והוא לקח זאת בחשבון כשהוא זוקף עליה סך של 500 ₪ לחודש, לצורכי הילדים.
יחד עם זאת, בימ"ש קמא שמע ראיות בתיק ומצא, כפי שעולה מפסק הדין, אינדיקציות מהן ניתן ללמוד על רמת החיים של המשפחה. בהן: קניות ביגוד לילדים ברשתות יקרות כמו הוניגמן, פוקס וקניון גבעתיים, נסיעות של המערער במוניות ואכילה במסעדות. כמו כן התרשם ביהמ"ש מהעדויות לפיהן התובע הסתובב כשבכיסיו סכומי כסף נכבדים. כל האינדיקציות שפרט ביהמ"ש קמא אכן סבירות ואינן מתיישבות עם משפחה שחיה ברמה של עוני. גם אם יש מה בטענת המערער כי בריכוזי אוכלוסיה חרדית קיימות רשתות בהן ניתן לקנות מוצרי מזון במחירים זולים יותר מאשר במרכולים רגילים, עדיין מי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו אינו קונה בגדי רשתות מותגים, אלא מסתפק בבגדים זולים, או בבגדי יד-שניה.
יצויין, שהסכום שפסק בימ"ש מגלם בתוכו גם את החיוב במדור ובחינוך. אמנם, המבקש טוען שהאישה גרה בדירת אחותו ואין לה הוצאות מדור, אך יצויין שמלבד דמי שכירות, אחזקת דירה, כוללת גם הוצאות נלוות, כגון: ארנונה, מים חשמל וכו'.
מעבר לכך, שלושה ילדים לא די להאכיל. הטיפול בהם מצריך רחיצה, כיבוס בגדיהם וניקוי אחריהם. גם פעילות זו מתבטא בעלויות שיש להתחשב בהן.
חובתו של האב לשאת בהוצאות ילדיו הקטינים עד גיל 6 היא אבסולוטית. חובה זו קודמת לזכותו לכלכל את עצמו אף אם הוא עני, נכה, חי מקצבה וכיוצ"ב. (ראה: בד"ר (חיפה) 9308-22-312 א.ת. נ' א.ג. (פורסם בנבו); תמ"ש (ב"ש) פ.א. נ' פ.ש.י., תק-מש 2008(1) 83)).
אוסיף, שבמקרה דנן המבקש שהופיע בפני הוא אדם צעיר, נראה בריא, בעל מרץ ניכר, שטף דיבור ואינטליגנציה מרשימה. אם אינו יכול לכלכל את ילדיו רק באמצעות קצבה שהוא מקבל מהכולל שם הוא לומד, עליו לצאת לעבודה ולעשות כל מלאכה אשר מפרנסת את בעליה כדי לכלכל את ילדיו.
מאחר שהסכום בו חוייב המערער הוא ממילא נמוך וחורג אף מהסכומים הנפסקים על דרך הפסיקה המקלה, המסקנה היא שלא נפל פגם משמעותי בהחלטת המשיב.
משלא מצאתי פגמים מהותיים היורדים לשורש שיקולי הערכאה הדיונית, אינני סבורה שהמערער הראה סיכויים טובים להצלחת ערעורו, שכן הכלל הוא:
"אין זה מדרכו של בימ"ש של ערעור להתערב בקביעת שיעור המזונות הנתונה להערכתו ולשיקול דעתו של בימ"ש שפסק בעניינם, אלא אם לדעת בימ"ש שלערעור באה פסיקה זו על יסוד שיקולים מופרכים והתעלמות משיקולים שהיה צריך לתת דעתו עליהם".
(ראה: ע"מ 470/03 פלוני נ' פלונית תק-מח 2005(4) 2967; ע"מ 821/05 ש.א. נ' ש.ג. (פורסם בנבו)).
אשר על כן, הערעור נדחה.
המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪.