לוי נ' קשת נקוי יבש בע"מ ואח'

פסק דין

התובע הוא עורך דין במקצועו. הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי ניקוי יבש. הנתבע הוא מנהל סניף של הנתבעת בראשון לציון.

לטענת התובע, ביום 15/6/06, לקראת טקס הסמכתו כעורך דין, ביקש למסור לנתבע חולצה לבנה לגיהוץ. הנתבע סירב לקבל את החולצה, הטיח בו מילים קשות וביקש שהוא ואביו, אשר התלווה אליו, יעזבו את המקום. לטענת התובע, סירובו של הנתבע לקבל את החולצה בא לאחר שהנתבע הבחין, כי התובע הוציא את החולצה משקית עליה הלוגו של לשכת עורכי הדין.

לכתב התביעה צורף תמליל של השיחה בין התובע, אביו והנתבע. מהתמליל עולה, כי הנתבע אמר לתובע ולאביו "אם הוא עורך דין, אבוי לעורכי דין שיש לכם פה", וכאשר נשאל על ידי התובע אם הוא נוהג מנהג איפה ואיפה, השיב: "כן, אני עושה איפה ואיפה. זו הזכות הלגיטימית שלי בתור בעל הבית לבחור לי את הלקוחות שלי. אתה לקוח לא רצוי לי פה". כאשר נשאל הנתבע לפשר סירובו לקבל את החולצה לגיהוץ, השיב: "סתם משום שבא לי, הפרצוף שלך, האף שלך לא מוצא חן בעיני".

לטענת התובע, הפרו הנתבעים את זכויותיו לפי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה") וכי דבריו של הנתבע מהווים לשון הרע כנגדו, בניגוד לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

הנתבעים טוענים בכתב הגנתם, כי האירוע המתואר בכתב התביעה בא לאחר אירוע קודם, שהתרחש מספר חודשים קודם לכן בסניף קופת חולים בראשון לציון. בקופת החולים נתקל הנתבע בהתנהגות בריונית ומזלזלת מצד התובע, אשר זלזל בקשישים שעמדו בתור בקופת החולים, נדחף לראש התור תוך ניצול נוכחותו הפיזית והבוטה, והתעלם לחלוטין ממספר בקשות הנתבע לנהוג בדרך ארץ ובכבוד בקהל המבוגר שהיה במקום. לאחר מכן, בבית המרקחת של סניף קופת החולים, התעלם התובע מפנייתו של השומר שהיה במקום, שביקש להזיז את הרכב שחסם את הגישה לקופת החולים, אשר התברר כי הוא רכבו של התובע.

לטענת הנתבעים, הנתבעת, המספקת שירותי כביסה וניקוי יבש, אינה מקום ציבורי, אלא בית עסק פרטי הנותן שירות אישי. לאחר שהנתבע זיהה את התובע כמי שנהג באופן בריוני ומזלזל בסובבים אותו מספר חודשים קודם לכן, סירב להעניק את שירותיו לתובע. הדברים שאמר הנתבע לתובע אינם באים בגדר לשון הרע כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע. דווקא התובע הוא זה שעשה שימוש בשפה בלתי ראויה, כאשר כינה את הנתבע "טמבל", כפי שאכן נכתב בתמליל (עמ' 2, ש' 12).

הנתבעים טוענים עוד, כי התובע השתהה למעלה מ- 3.5 שנים בהגשת התביעה, וכי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי. התובע נמנע מלהעביר לנתבעת בסמוך לאחר האירוע פירוט של טענותיו, למרות ששוחח בעניין זה עם סמנכ"ל הנתבעת, מר ניר אהרוני והתבקש על ידו להעביר אליו פניה בכתב. השיהוי הרב בהגשת התביעה הביא לכך, שהנתבעים אינם יכולים להביא עוד לעדות עובדת של הנתבעת לשעבר, אשר היתה עדה לאירוע נשוא כתב התביעה, כמו גם עדים נוספים שהיו עדים לאירוע שהתרחש מספר חודשים קודם לכן בסניף קופת החולים.

התובע העיד בעצמו, והגיש לבית המשפט את תצהירו של אביו. האב לא הגיע כדי להיחקר על תצהירו בהיותו מאושפז בשל פרוצדורה רפואית. יחד עם זאת, תצהירו נערך רק יום לפני הדיון, והוגש במהלך הדיון. בנסיבות האמורות אין מקום לייחס לתצהיר משקל. ממילא לא מצאתי שיש בו כדי להועיל לתובע. כן העידה אחותו של התובע.

מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו וסמנכ"ל הנתבעת, מר ניר אהרוני.

דין התביעה להידחות.

התביעה הוגשה למעלה משלוש וחצי שנים לאחר האירוע. אני מקבלת את טענת הנתבעים לפיה התביעה הוגשה בשיהוי ניכר, שפגע ביכולתם להתגונן. האירוע נשוא כתב התביעה התרחש בחודש יוני 2006. לטענת התובע, הוא הגיש את התביעה רק בפברואר 2010, משום שרק בחודש יולי 2009, גילה את דבר קיומה של ההקלטה. השיחה הוקלטה במקרה על ידי אביו, בטלפון הנייד של אחותו, שהיה באותו יום בשימושו של אביו. כשביקשה אחותו להחליף את הטלפון הנייד גילתה את ההקלטה בזיכרון הטלפון, והביאה את הדבר לידיעתו. כך העידה גם אחות התובע. אלא שגם אז, ביולי 2009, לא הוגשה התביעה. היא הוגשה רק בחודש פברואר 2010, שבעה חודשים לאחר מכן. לדברי התובע, במענה לשאלת בית המשפט, "זה זמן סביר" (ע' 1 ש' 12). אינני סבורה שכך, בשים לב לזמן שחלף מאז האירוע עצמו ולכך שאין מניעה להגיש תביעה בגין האירוע גם בהעדר הקלטה.

במיוחד אם, כטענת התובע, חשו הוא ואביו פגיעה עמוקה ביותר, במעמד האירוע. לא רק שהתובע הגיש את התביעה בחלוף פרק זמן ניכר, הוא גם לא העלה טענותיו כלפי הנתבעת על הכתב טרם הגשת התביעה. זאת, משום שלדבריו, לא מצא בכך טעם והניח כי לא יגיע עם הנתבעת לעמק השווה (עמ' 3 ש' 8-10).

יש לציין כי לטענת סמנכ"ל הנתבעת, מר אהרוני, התובע ידע על דבר קיומה של קלטת השיחה בסמוך לאחר האירוע, שכן כבר אז, כאשר התקשר אליו התובע ושוחח עמו, הוא הדגיש את העובדה שהשיחה הוקלטה. כאמור, מר אהרוני ביקש ממנו להעלות פנייתו על הכתב, דבר שלא נעשה.

אני סבורה כאמור, כי תקופה של למעלה משלוש וחצי השנים שחלפו מאז האירוע, בהתחשב בטיב הטענות ואופיין ובכלל נסיבות העניין - היא פרק זמן ארוך שאינו מאפשר לנתבעים לאתר את העדים הרלבנטיים, ולהתגונן כדבעי מפני התביעה.

בע"א 6805/99 תלמוד תורה כללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433 נפסק כי: "שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי". כן נפסק, כי כדי להצליח בטענת שיהוי, על הנתבע להראות, כי "בנסיבות המקרה התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה", וכן כי "סילוק תביעה בטענת שיהוי יתכן, דרך כלל, מקום שחוסר תום לבו של התובע או מצג ממשי של ויתור או מחילה מצידו על זכותו הם אשר הניעו את הנתבע למעשה או מחדל אשר הביאו שינוי במצבו לרעה. מכאן, ששינוי מצב לרעה בהקשר לטענת שיהוי אחוז ושלוב ביחסים הפנימיים בין התובע והנתבע ובמערכת יחסי הגומלין ביניהם".

הימנעותו של התובע מלהעלות את טענותיו המפורטות בפני סמנכ"ל הנתבעת בסמוך לאחר האירוע, עולה כדי זניחת זכות התביעה שעמדה לו, וגרמה לנתבעים לשנות את מצבם לרעה. אם היה עומד התובע על בירור של טענותיו בסמוך לאחר האירוע, היה בידי הנתבעים לפנות לעובדת הנתבעת, שהיתה עדה לאירוע נשוא כתב התביעה, כדי לקבל ממנה תצהיר על התרחש, וכן לפנות לאלה שנכחו באירוע שהתרחש בקופת חולים מספר חודשים קודם לכן, ולקבל גם מהם תצהירים. בחלוף שלוש וחצי שנים מיום האירוע, שוב אין בידי הנתבעים היכולת לאתר את העדים שהיו נוכחים לשני האירועים. בכך גרם השיהוי מצדו של התובע לשינוי מצבם של הנתבעים לרעה.

למעלה מן הצורך אציין, כי גם אלמלא השיהוי החמור בו לוקה התביעה, ספק בעיני אם עלה בידי התובע להוכיח את עילת תביעתו.

מבלי להתייחס לשאלה אם מכבסה מהווה "מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק איסור הפליה, הנתבע לא סירב לקבל מהתובע את החולצה "מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי, או הורות", כנדרש לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הפליה, ועל מנת שהתנהגות תיחשב להתנהגות מפלה המהווה עוולה אזרחית. אמינה עלי גרסתו של הנתבע כי סירובו לשרת את התובע נבע מחמת התנסותו הקודמת עם התובע, שנהג באופן בוטה ומזלזל בסובבים אותו חודשים מספר קודם לכן, כמתואר בכתב ההגנה ובעדותו, ולא מחמת היותו עו"ד כנטען ע"י התובע.

דבריו של הנתבע אינם מהווים גם, בנסיבות העניין, משום לשון הרע. אין הם חורגים מהבעת דעה בתום לב על דרך התנהגותו של התובע באירוע שהתרחש מספר חודשים קודם לכן. דווקא הביטוי "טמבל" בו כינה התובע את הנתבע, נראה כמהווה לשון הרע.