פסק דין
מונחת לפניי בקשת המבקשים: ליב קוגן-לוקס (להלן: "המבקשת") ובעלה (להלן: "המבקש"), לביטול פסק דינם של הבוררים כב' הרבנים נוסבוים ופרבשטיין, אשר פסקו בדעת רוב, ולאישור פסק דינו של כבוד הבורר הרב מיכאל שיינמן, שניתן בדעת מיעוט.
פסק הבוררים ניתן ביום 06.12.2011 (י' כסליו תשע"ב) ע"י הרכב של שלושה דיינים. מכיוון שהבוררות נערכה במתכונת של זבל"א, שני הצדדים לבוררות בחרו את הבוררים שיטענו מטעמם, הרב מיכאל שיינמן, שהומלץ ע"י המבקשים, והרב יעקב פרבשטיין, שהומלץ ע"י המשיב; והבורר השלישי, הרב נפתלי נוסבוים, מונה בהסכמת שני הצדדים.
השתלשלות העניינים כפי שהוצגה על ידי המבקשים
המבקשת הינה בתו היחידה של מר לואיס קוגן ז"ל (להלן: "המנוח"). מר ליאון קוגן (המכונה ר' לייב) (להלן: "המשיב"), תושב בלגיה, הינו אחיינו של המנוח, ובן דודה של המבקשת. המנוח הותיר אחריו, כעיזבון, סך של כ-1,500,000$. לטענת המבקשים, המשיב השתלט על העיזבון בדרך עבריינית, באמצעות זיוף מסמכים, ובדרכי מרמה נוספים, כאשר הסך האמור מצוי היה בחשבון בנק ההשקעות של המנוח ב"מריל לינץ'", בארה"ב. לטענת המבקשים, בסמוך לפטירתו, כששכב המנוח על ערש דווי, כשמחלה ממארת מקננת במוחו והוא מעורפל, ניצל המשיב עובדה זו והעביר לחשבונו כספים מחשבונו של המנוח.
עקב כך, חפצה המבקשת לתבוע את המשיב, ולהשיב לעצמה את זכויותיה אשר לטענתה נגזלו ממנה. כיוון שהצדדים הם שומרי מצוות, ביקשה המבקשת היתר הלכתי לפנייה לערכאות; וכך, פנתה המבקשת לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 8279/06, בש"א 2327/06, בפני כב' השופט (כתוארו דאז) יוסף שפירא) בבקשה למתן צו כנגד המשיב להגבלת שימוש בנכס ("מרווה"), בנוגע לנכסים של המנוח שהוחזקו בבנק ההשקעות מריל לינץ' (בדמות מניות של מייקרוסופט ואינטל), ואשר הועברו ע"י המשיב לבית השקעות J.B.Oxford, משום שלטענת המבקשת מדובר בכספי ירושת אביה, עליהם השתלט המשיב שלא כדין. בית המשפט נתן את החלטתו ביום 28.11.2006, וכך נקבע:
"שוכנעתי כי ישנן ראיות מהימנות לכאורה כעולה מתצהירה של המבקשת ונספחיו, המצדיקות את מתן הצו. המשיב מחזיק בכספי אביה המנוח של המבקשת ולא נתן גרסה בתצהיר...לאור האמור נחה דעתי כי אין לבטל את הצו הארעי שניתן. הצו יעמוד בתוקפו עד מתן פסק הדין, בתיק העיקרי, או עד למתן החלטה בבקשה לביטול היתר המצאה [שהוגשה ע"י המשיב, משטען שאין לבית הדין בישראל סמכות לדון בעניינו, ב.ג.], אם ייקבע שההיתר מבוטל בהתאמה".
במקביל, המבקשת תבעה את בנק ההשקעות "מריל לינץ'" בגין רשלנותו בהעברת הכספים למשיב, על סמך ייפוי כוח מזויף אשר אינו מתיר העברה מסוג זו.
בתגובה לבקשה שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי, דרש המשיב, באמצעות בית הדין בו עובד גיסו, רב אשר שפירא, כי המבקשים יבטלו את ההליך המשפטי שננקט נגדו בבית המשפט, וכי הצדדים ידונו בפני בית דין דתי. משכך, נאלצו המבקשים להיכנע, והמבקשת הקפיאה את ההליך שנוהל בבית המשפט, וחתמה - לטענתה, בעל כורחה - על שטר בוררות אשר מסמיך את בית הדין שעל יד העדה החרדית לדון בעניינם של הצדדים.
לאחר החתימה על שטר הבוררות, דרש המשיב להחליף את הבוררים, בתואנה כי הוא מבקש להופיע באופן אישי לדיונים, ואילו זמני בית הדין שנבחרו בשטר הבוררות, אשר פועל בשעות אחר הצהריים בלבד, אינם נוחים לו. בלית ברירה, המשיבים נעתרו לבקשתו, והבוררות הועברה לדיון במסגרת של זבל"א, בפני שלושת הדיינים ששמותיהם פורטו לעיל. כיוון שמדובר בזבל"א ולא בהרכב של דיינים היושב בבית דין קבוע, התקיימו הדיונים בשלושה בתי דין שונים, בהתאם לנוחיות ראש ההרכב; בבית הכנסת של הישיבה "חיי משה", בבית הדין "נתיבות שלום", ובבית הדין "אהבת שלום".
לטענת המבקשים, מאוחר יותר נודע להם כי גיסו של המשיב, הרב שפירא, משמש כדיין בבית הדין בו ישבו הדיינים החדשים, אף שאינו משמש יחד איתם באותו הרכב.
יצוין כי במסגרת הבוררות בין הצדדים נערכו 31 דיונים, אשר מתוכם הופיע המשיב לשלושה דיונים בלבד, אולם יוצג בהם על ידי טוען רבני, הרב שמואלביץ.
בדיונים בפני בית הדין, עתרה המבקשת להשיב לעצמה את זכויותיה בכספי אביה שנגזלו ממנה, לטענתה, ע"י המשיב. לחלופין, דרשה המבקשת כי תוקם קרן נאמנות, כמצוות אביה בטרם נפטר, אשר ממנה יחולקו כספי המנוח לנהנים השונים, וביניהם למבקשים.
לטענת המבקשים, שינה המשיב את גרסאותיו חדשות לבקרים בניסיונו להסביר את "מסלול הכסף", קרי כיצד הגיעו 1,500,000 $ לחשבונו:
גרסה ראשונה- "תקיעת כף"- המשיב סיפר כי בשנת 1997, נפגש עם המנוח בעיירה מסוימת בשווייץ וכי המנוח העניק לו באמצעות "תקיעת כף" את תכולת הבנק שלו, בדמות מניות המצויות בחשבון הבנק שבארה"ב.
גרסה שנייה- "שטר מתנה"-לטענת המשיב, בשנת 1999 העניק לו המנוח "שטר מתנה" לפיו כל כספו שבבנק יועבר אליו. באותו זמן עמד הסכום על 250,000$ (בהמשך טען המשיב כי סכום זה, שגולם במניות, "תפח" ל- 1,500,000$). שלושה גרפולוגים (להלן גם: "מומחים") מטעם המבקשים העידו, ואף נחקרו בפני הדיינים, כי לדידם מדובר בשטר מזויף; בעוד שמומחה מטעם המשיב נתן חוו"ד נוגדת, לאחר שהתקבלו יתר עדויות המומחים. על מנת להסיר את הספק, הציע הרב שיינמן כי הבוררים ימנו מומחה ניטרלי מטעמם, על מנת שיכריע בנידון; אלא ששני הבוררים האחרים סירבו למינוי המוצע. על כן, ביקש הבורר שיינמן אישור מיתר הדיינים למנות מומחה לבדו, שיבהיר לו האם אכן החתימה על שטר המתנה מזויפת, ברם אף לבקשה זו סירבו הדיינים. לטענת המבקשים, בסופו של יום, לאחר שנחקרו המומחים בדבר חוות דעתם, הכריעו הדיינים נוסבוים ופרבשטיין כי הם אינם מקבלים את חוות דעת המומחים, משום ששכר הטרחה שקיבלו מן המבקשים פוסל את עדותם.
גרסה שלישית- "ייפוי כוח"-נוסף ל"שטר המתנה" טען המשיב כי בידו "ייפוי כוח", לפיו הסמיכו המנוח למשוך לעצמו את כספי המנוח מהבנק. לצורך הוכחת גרסתו המציא המשיב העתק בלבד של יפויי כוח, משום שלטענתו הבנק מסרב להמציא לו את המקור. המבקשים ביקשו להציג חוות דעתם של עורכי דין המומחים בתחום, אשר טענו כי אף יפויי הכוח מזויף, וכי מתוכנו עולה כי המחזיק בו רשאי לפעול רק למענו ולטובתו של בעל החשבון (המנוח), ולא ניתן להבין ממנו כי הוא מתיר למשיב למשוך את הכסף לחשבונו שלו. אלא שלטענת המבקשים, הדיינים סירבו לקבל את חוות הדעת של המומחים.
לאחר דיונים מרובים, ניתן פסק דין ביום 06.12.2011, בו נחלקו הדיינים::הדיינים נוסבוים ופרבשטייןפסקו בדעת רוב, והדיין שניימן בדעת מיעוט. וכך נקבע בדעת הרוב:
הכסף והני"ע שלקח מהבנק הר"ר לייב קוגן שייך לו, ואין מקום לתביעה ע"ז.
כמו"כ על התובעים הנז"ל לבטל את תביעתם בביהמ"ש נגד הנתבע הנ"ל.