ליפשיץ נ' בנק אדנים למשכנתאות בע"מ.

פסק דין

בקשת רשות ערעור על החלטתה של רשמת ההוצאה לפועל (גב' עמית גולדשטיין-לירן) בתיק הוצאה לפועל 01-38900-06-1 לפיה דחתה את הבקשה לביטול אישור מכר וזאת בטרם חלף המועד שנקצב לתגובת המבקש.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה ובתיק ההוצאה לפועל אני דוחה את בקשת רשות הערעור ללא צורך בקבלת תשובת המשיב.

כנגד המבקש נפתח תיק למימוש משכנתא בשנת 2006. בסיומם של הליכים אושר לכונס הנכסים שמונה לנכס למכור את הנכס.

מעיון בתיק ההוצאה לפועל עולה שלמבקש, שהוא החייב בתיק ההוצאה לפועל, ניתנו על ידי רשמי ההוצאה לפועל, ארכות רבות חוזרות ונשנות לפדות את המשכנתא ולהגיע להסדרים.

בסיומו של הליך מימוש הנכס, אושר המכר לצד שלישי ביום 7.3.12.

המבקש הגיש בקשה לביטול המכר.

הבקשה הועברה לתגובת הכונס שהגיב לה ביום 18.3.12, וביום זה הוגשה בקשת חייב נוספת – שהועברו כל אחת לתגובת הצד שכנגד תוך 3 ימים.

ביום 19.3.12 הומצאה התגובה לחייב.

ביום 22.3.12 הגיש החייב בקשה להארכת מועד להגשת תגובה ב- 3 ימים נוספים. החלטה ניתנה כמבוקש.

היינו – היה על החייב להגיב עד ליום 25.3.12.

החייב לא הגיב וביום 26.3.12 נדחתה הבקשה, בהחלטה מפורטת בזו הלשון:

  "החלטתי זו מתייחסת לבקשות החייב לביטול אישור המכר שניתן בתיק     ביום 7.3.12, ולבקשות צד ג' לעכוב הליכים והוראה לכונס לאשר       דבר פינויה מהנכס.                                              עיון בתיק מלמד כי בני הזוג ליפשיץ לא חסכו מאמץ להביא למניעת     מימוש הדירה; לתיק הוגשו מספר רב של בקשות, על חלקן הוגשו         בקשות רשות ערעור, הוגשו תובענות לבית המשפט השלום ולבית המשפט     המחוזי, וכן לבית משפט לענייני משפחה, לרבות ערעורים.           איני רואה טעם בפירוט ההשתשלות העובדתית בתיק זה. סקירת           העובדות וההליכים בוצעה נאמנה ע"י כבוד הרשם נועם רף, במספר       החלטות קודמות וכן ע"י בית המשפט השלום ת"א [ע"י כבוד השופט       סובל].                                                         לאחר תקופה ארוכה של ניהול התיק, הותר לכונס למכור את הנכס.       הכונס זימן התמחרות והוכרז זוכה.                                 גם אז לא נחה דעת בני הזוג ליפשיץ.                              החייב עתר בעתירה "כפולה" הן לקבלת זכות הפדיון [בגובה ההצעה      שהתקבלה] והן לסילוק מלוא חובותיו ; לנושה המובטח ולכלל הנושים     האחרים.                                                       לחייב ניתנו אורכות, שוב ושוב, וחוזר חלילה.                      בהחלטה אחרונה נקבע מפורשות כי "קו הסיום" יחול ביום 5.3.12 .    על החייב היה להגיש הודעה לתיק, מיד בתום המועד שנקצב לו,         בדבר הדרך בה בחר [מבין הדרכים לעיל] וכיצד השלים דרך זו.         החייב לא עשה כן.                                               לעומתו, עתר הכונס לאשר את המכירה ואכן, ביום 7.3.12 אישרתי את     המכירה למציע שהוכרז.                                          שוב לא נחה דעתם של בני הזוג ליפשיץ. החייב עתר לביטול ההחלטה     לעיל, בטענה כי בקשת אישור המכר לא הועברה לתגובתו, והגב'         ליפשיץ מבקשת שוב, עכוב הליכים כדי לאפשר לה להגיש תובענה לבית     המשפט.                                                        אציין עוד כי הכונס הגיש תגובתו לבקשת החייב. החייב ביקש אורכה     של 3 ימים כדי להגיב, בקשתו התקבלה, ואולם הוא לא הגיש תגובה     עד עתה [26.3.12 בצהריים].                                      לגופם של דברים:                                                לא מצאתי ממש בטענות המבקשים.                                   לפרשה ארוכה זו יש ל"שים סוף". החייב לא מילא אחר החלטת כבוד      הרשם רף, ולא דיווח לאחר 5.3.12 כמתואר. אין חובה שבדין להעביר     בקשות [ובכלל זה - לאישור מכר] לתגובות החייבים בכלל, ובפרט      במקרה דנא. לרשם בהוצאה לפועל סמכות לקבל החלטות על פי כתבי בי     דין המונחים בפניו. ובתיק דנא - מדובר במסמכים רבים מספור.      אישור המכר מיום 7.3.12 - שריר וקיים.                           כל עיכוב נוסף במכירת הנכס, בשעה שמחד נותר הסך [התמורה] על       כנו, ומנגד תופחים והולכים חובות החייב עקב צבירת רביות, פוגעת     לא רק בנושה מובטח אלא אף בנושים נוספים וכן בחייב עצמו.        לא זו אף זו, האינטרס הציבורי, בשמירה על כך שהליכי רכישת נכס     מכונס נכסים יתנהלו באופן מהיר, אמין ויציב, חשוב מאוד. כן        קיים אינטרס ציבורי במימוש מהיר של בטוחות.                      לבני הזוג ליפשיץ ניתנו הזדמנויות רבות במשך שנות ניהול התיק,     והם לא "הרימו את הכפפה" באופן שלם ובמועדים שנקבעו לכך.          עליהם להפנים כי הנכס ימכר למציע שהוכרז, יסולקו חובותיהם,        וככל שההליך יסתיים מהר יותר, כך ייטב גם להם , במובן של עצירת     מרוץ צבירת רביות החובות.                                   

מוטב כי החייב וצד ג' לא יגישו לתיק בקשות נוספות בעניין זה.   איני יושבת כערכאת ערעור על החלטות רשמי הוצאה לפועל אחרים,    וכן איני דנה כערכאת ערעור על החלטותי.                        פינוי הנכס בוצע לפני זמן רב. על צד ג' להבהיר בקשתה לקבלת     אישור על פינויה מהנכס.                                       המזכירות תמציא החלטתי זו לכונס, לחייב ולצד ג'  ".

וכך ביום 28.3.12 הוגשה הבקשה לבטל את ההחלטה, בטענה שטרם חלף המועד למתן תגובה, וניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור.

ייאמר באופן ברור – החלטת הרשמת הנכבדה לא ניתנה בטרם חלף המועד, אלא ניתנה בהעדר תגובה לאחר חלוף המועד.

ראוי לציין שהחייב לא הגיש לרשמת, וגם לא לתיק בית המשפט כל התייחסות לגופו של עניין אלא אך העלה טענות פרוצדוראליות.

משנמסרה לו בקשת הכונס ביום 19.3.12 היה עליו להגיש בתוך 3 ימים מקבלתה לידיו (עד ליום 22.3.12), ומשביקש אורכה של 3 ימים והבקשה אושרה, הרי המועד הוארך עד ליום 25.3.12.

היינו – המועד הראשון נקבע עד ליום 22.3.12, משהגיש המבקש בקשה להארכת המועד ב- 3 ימים נוספים, משמע – רואים בבקשתו התחייבות לעמוד בפרק הזמן הנוסף אותו ביקש .

אכן, ככלל ספירת המועדים חלה מעת קבלת ההחלטה, אולם משמגיש צד בקשה להארכת מועדים בפרק זמן מסויים, הרי יש בה, כאמור, התחייבות מצדו לעמוד בפרק הזמן המבוקש על ידו.