ל' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

השופטת יהודית שבח

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב בת"א 18962-03-13 (סגן הנשיא השופט ר. חיימוביץ) מיום 24.07.16 לפיו נדחתה תביעת הפיצויים שהגישה המערערת נגד המשיבה, בגין התאונה שאירעה לה ביום 04.05.2010 משנקבע שאינה נחשבת לתאונת דרכים.

1.בבית משפט קמא לא חלקה המשיבה על כי המערערת, מורה במקצועה, אכן נפגעה בקרסולה עת ירדה מן האוטובוס בתום טיול שנערך במסגרת הלימודים בבית הספר. המחלוקת התמקדה בעיתוי הנפילה, אף במשמעות שיש לייחס לעיתוי זה.

המערערת טענה כי ירדה מן האוטובוס רק פעם אחת וכי נפילתה ארעה במהלך אותה "ירידה ראשונה" (כפי שכונתה בבית משפט קמא). לגרסתה, בהגיע האוטובוס אל מול בית הספר, הקריאה את שמות התלמידים, הללו חלפו על פניה וירדו מן האוטובוס, חתמה לנהג לבקשתו על טופס סיום הנסיעה (כונה בבית משפט קמא "ויזה"), שאז ירדה במדרגות האוטובוס, מעדה ונפלה.

מנגד, טענה המשיבה, תוך הסתמכות על עדות נהג האוטובוס, כי המערערת ירדה מן האוטובוס פעמיים: בפעם הראשונה ירדה עם התלמידים על מנת להעביר אותם בבטחה דרך שער בית הספר, חזרה לאוטובוס, ביצעה סריקה, חתמה על הויזה, ירדה מן האוטובוס בפעם השנייה ("הירידה השנייה"), ורק אז, בעודה במדרגות, "עיקמה" את קרסולה נפלה ונחבלה.

2.בית משפט קמא שמע את עדות המערערת, אף את עדות הנהג, העדיף את עדות הנהג וגרסתו על פני גרסת המערערת, וקבע כי הפגיעה ארעה במהלך "הירידה השנייה", וכך ציין:

"נמצא כי התובעת לא הוכיחה את גרסתה שלא נתמכה בעדים וראיות, ומתקבלת גרסת הנתבעת לפיה בתום הטיול ירדה מהאוטובוס עד שכל התלמידים ירדו ממנו, ואז עלתה חזרה כדי לוודא שלא נשכחו באוטובוס חפצים וכדי לחתום לנהג על ויזת הטיול. כשירדה שוב מהאוטובוס נפלה ונפגעה בקרסול".

לאחר מכן נפנה בית משפט קמא לבחון את המשמעות שיש לייחס לממצאו העובדתי לעיל, וקבע כי:

"הנסיעה הסתיימה כאשר התובעת והתלמידים ירדו מן האוטובוס. התובעת סיימה את השימוש ברכב והתנתקה ממנו. העלייה חזרה לאוטובוס לא נעשתה לנסיעה או לשימוש תחבורתי אלא לביצוע תפקידה כמורה - לברר שהתלמידים לא שכחו דבר ושלא נשכח תלמיד ולשחרר את הנהג לדרכו. הואיל ועלייתה לאוטובוס לא נעשתה לצורך תחבורתי נפילתה בעת הירידה אינה מהווה תאונת דרכים".

למסקנתו זו הגיע בית משפט תוך הסתמכות על רעא 9084/05 אגד בע"מ נ' יעקב ינטל (להלן- פסק דין ינטל), שאתייחס אליו בהמשך, הדן בתאונה שארעה לנהג אוטובוס תוך כדי סריקה ביטחונית שערך בו טרם נסיעה, ואשר נקבע לגביה שאינה עולה על המבחן התחבורתי.

התביעה נדחתה אפוא.

3.המערערת קובלת גם על ממצאו העובדתי של בית משפט קמא, עת לטעמה היה מקום לקבל את גרסתה באשר לנסיבות קרות התאונה ועיתוייה, קרי: הירידה הראשונה, וגם על מסקנתו המשפטית. לטענתה, גם בהינתן קרות הנפילה כפי קביעת בית המשפט, עדיין עסקינן בתאונה דרכים, משטרם הסתיימה המטרה התחבורתית לשמה עלתה לאוטובוס, וממילא טרם הסתיימה הנסיעה.

המשיבה תומכת בפסק דינו של בית משפט קמא מטעמיו.

דיון והכרעה

סיווג התאונה

4.אלו מטענותיה של המערערת שתכליתן לתקוף את ממצאו העובדתי של בית משפט קמא לפיו ארעה הנפילה במהלך הירידה השנייה - דינן להידחות משהביקורת של ערכאת הערעור על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית הינה מצומצמת ביותר, למעט מקרים חריגים שענייננו אינו נמנה עליהם, והיא מוגבלת עוד יותר לגבי ממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית על יסוד התרשמותה הישירה והבלתי אמצעית מן העדים. בענייננו בית המשפט קמא אף נימק מדוע החליט לבכר את עדות הנהג ולהעדיף אותה על פני עדות המערערת, ונימוקיו אלו מקובלים עלינו.

הערעור יבחן אפוא תחת ההנחה שהתאונה בה נפגעה המערערת אירעה במהלך הירידה השנייה.

5.השאלה אם תאונה המתרחשת תוך כדי עליה לרכב או ירידה ממנו מהווה "שימוש ברכב" זכתה לחריש עמוק בפסיקה ובספרות, ואין המדובר בשאלה חדשנית או בפסיקה פורצת דרך, שצריך להכביר מילים לגביה.

ההלכה בנדון ברורה למדי והיא מעוגנת בראש ובראשונה בחוק הפלת"ד, המגדיר בסעיף 1 שבו, כי "שימוש ברכב" מנועי משמעותו "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו..." הפסיקה סייגה הגדרה רחבת היקף זו תוך הכפפתה למבחן התעבורתי, וגדרה את השימוש המתבטא בעליה לרכב או בירידה ממנו בדרישה כי הללו ייעשו למטרה תחבורתית, להבדיל מהתרחשות בה כלי רכב משמש כזירת אירוע בלבד. וכפי שנפסק ב-רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר חברה ישראלית לביטוח, שדן במקרה בו ירד המערער ממשאית בה נהג, זמן קצר לאחר מכן חזר למשאית, עלה עליה בשנית כדי ליטול ממנה מצית ששכח, ואז נפגע:

"פעולה של עלייה לרכב או ירידה ממנו היא אחד משימושי הלוואי התעבורתיים. כדי שפעולה זו תחשב לשימוש ברכב למטרות תחבורה, תנאי הוא שהיא תהיה קשורה בעשיית שימוש ברכב למטרות תעבורתיות. מכאן, שלא כל פגיעה בתאונה בעת עלייה לרכב או ירידה ממנו תחשב לתאונת דרכים. כדי לקבוע אם בתאונת דרכים עסקינן, נדרשת הקביעה לאלו מטרות היו העלייה לרכב או הירידה ממנו" (פ"ד נא(3) 825, 829).

6.חרף קיומה של הלכה ברורה, מגיעות לשולחן הדיונים חדשות לבקרים מחלוקות המצריכות הכרעה בשאלה אם תאונה מסוימת, שארעה תוך כדי עליה/ירידה מרכב, נחשבת לתאונת דרכים אם לאו, והדבר נעוץ בקושי ליישם את ההלכה על נסיבות עובדתיות קונקרטיות המשתנות מאירוע לאירוע, וכפי שהוסבר בפסק דין פדידה לעיל:

"אכן, הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראיתיים ביישומן, אינן רצויות. הכרעה בשאלה מה היתה מטרת העלייה לרכב תהיה לעיתים לא קלה. היא תהיה כרוכה לא אחת בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות".

7.אין מנוס אפוא אלא להתמקד בנסיבות העובדתיות המאפיינות את נסיבות ירידתה של המערערת מן האוטובוס, על מנת להסיק מהן אם באות הן בשעריה של המטרה התחבורתית.

בית משפט קמא סבר, שנסיבות המקרה - חזרתה של המערערת לאוטובוס לשם עריכת סריקה שתכליתה לוודא שלא נשכחו באוטובוס ילדים או חפצים – דומות לנסיבות שאפיינו את שאירע ברע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (ניתן ב-29.10.2007) (להלן- מקרה ינטל), שם התרחשה תאונה שעה שנהג אוטובוס ביצע לפני התחלת הנסיעה ובמסגרת תפקידו, סריקה ביטחונית של פנים האוטובוס לאיתור חפצים חשודים. "כחלק מהליך הבדיקה", עלה הנהג על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, זאת כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס, ובעת שירד מן המדרגה נפגע בברכו מדופן אחד הכיסאות.

התביעה נדחתה עת נפסק:

"עצם קיום השתלשלות עובדתית, לפיה ביצוע הסריקה קודם ואף סמוך לנסיעה, אינו מספיק כדי להביא לכך שפעולה זו תהווה חלק מ'הנסיעה' ממש. כמו כן, עצם קיום חובה – בדין או במערכת כללים אחרת – לבצע פעולה מסוימת עובר לנסיעה, אינה מביאה להתמזגות הפעולה עם ה'נסיעה', כמובנה בחוק הפיצויים. פעילויות רבות אשר חיוניות לביצוע הנסיעה מצויות על רצף הפעולות שמסתיים בנסיעה ממש. הקביעה מתי פעילות מסוימת החיונית לביצוע נסיעה מהווה חלק אינטגרלי מ'הליך הנסיעה' עד כדי שיש לראות בה 'נסיעה' אינה פשוטה. יש לבסס קביעה זו על מבחנים שונים, ובכלל זה: הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי. כך, למשל, דרכו של הנהג לאוטובוס – אשר חיונית לצורך ביצוע הנסיעה – לא מהווה חלק מה'נסיעה'. כך גם פתיחתו של שער מוסך, או הרמתו של מחסום ביציאה ממנו"

בית משפט קמא סבר כי הסריקה שביצעה המערערת באוטובוס שנועדה, כאמור, לוודא שלא נשכחו בו תלמידים ישנים או חפצים, כמוה כסריקה הביטחונית שביצע נהג האוטובוס במקרה ינטל, ומשזו האחרונה לא נעשתה למטרה תחבורתית, אף זו הראשונה לא.

אינני סבורה כך.

8. אמנם בשני המקרים המדובר ב"סריקה" שבוצעה באוטובוס לא תוך כדי נסיעה, אך השונה ביניהם רב על המשותף:

א.במקרה ינטל נפגע הנהג תוך כדי ביצוע הסקירה עצמה, וכפי התנסחותו של בית המשפט שם: "כחלק מהליך הבדיקה, טיפס המשיב בתוך האוטובוס על מדרגה שעליה ממוקמים המושבים, זאת כדי להגיע למדפים העליונים באוטובוס. בעת שירד מן המדרגה נפגע בברכו מדופן אחד הכיסאות".

בענייננו, התאונה כלל לא ארעה במהלך הסריקה, שהייתה אך נתון אחד מנתוני האירוע. אין מחלוקת כי המערערת סיימה את הסריקה, המערערת ניגשה לנהג האוטובוס שישב על מושב הנהג על מנת לחתום לו על הויזה, חתמה, ירדה מהאוטובוס, ורק אז נפלה במדרגות.

קיומה של סריקה בשני המקרים אין די בו על מנת להשוות בין נסיבות נפילתה של המערערת לבין נסיבות פסק דין ינטל.

ב.במקרה ינטל הסריקה התבצעה טרם נסיעה "כחלק מההכנה לנסיעה... פעולה שיש לבצעה לפני התחלת הנסיעה", באופן המזמין את ההנחה שהמנוע טרם דלק והנסיעה עוד לא החלה.

בענייננו המנוע של האוטובוס עדיין פעל. "חוקר: האוטובוס היה מותנע? רפאל: כן, מונע, בטח, אתה שומע..." (הודעת נהג האוטובוס לחוקר, מוצג 8 למוצגי המערערת); עדות הנהג בבית המשפט: "לא זוכר. היום אני לא זוכר אם היה מונע או לא...יכול להיות שהיה מונע..." (פרוטוקול מיום 04.02.2016 עמוד 21).

לו דומם הנהג את המנוע והמתין למערערת שתעלה לאוטובוס על מנת לחתום לו על הויזה, ורק למטרה זו, שאז לכאורה ניתן היה להתבונן על האוטובוס בעת קרות התאונה כעל זירה בלבד. אלא שהמנוע דלק, האוטובוס היה מוכן להמשך הנסיעה, העלייה הנוספת נועדה לוודא שכל התלמידים ירדו מהאוטובוס, באופן המשמר, למרות העצירה שנועדה לאפשר לתלמידים לצאת מן האוטובוס, את המטרה התחבורתית.

ג.במקרה ינטל ביצע הנהג את הסריקה למטרה ביטחונית- צמצום הסיכון הביטחוני, ומתוך חובה המוטלת עליו בתקנות התעבורה, וכפי שנקבע שם: "חיזוק מסוים לכך ניתן גם לראות בתקנת התעבורה 425א(א), לפיה סריקה בטחונית הינה פעולה שיש לבצעה לפני התחלת הנסיעה. הרחבה זו אינה ראויה גם לאור המבחן התעבורתי, שהרי שתכלית הסריקה הבטחונית היא צמצום הסיכון הבטחוני. אין זו תכלית תעבורתית".

בענייננו ביקשה המערערת לוודא טרם סיום הנסיעה ושחרור הנהג לדרכו, כי לא נותרו באוטובוס חפצים או תלמידים ישנם. טרם וידאה כי באוטובוס לא נותר אף תלמיד ישן, או ילקוט שנשכח, לא סיימה המערערת את נסיעתה, והישארותה באוטובוס, או שיבה אליו, הייתה למטרה תחבורתית.

ד.אף נהג האוטובוס טרם סיים את השימוש באוטובוס למטרת הסעת התלמידים והשבתם לבית הספר, משלפי עדותו לא היה עוזב את המקום בטרם תחתום המערערת על ויזת הנסיעה: "לא הייתי עוזב את המקום עד שיחתמו לי על הויזה...אמרתי לה שתבוא תחתום לי על הויזה כשהיא ירדה קרה המקרה... ש. לאחר שהיא חותמת לך על שחרור הויזה השימוש כנהג טיולים הסתיים? ת. כן" (פרוטוקול מיום 04.02.2016 עמוד 24).

9. יש להתבונן על הסריקה שביצעה המערערת- מורה השבה ביחד עם תלמידיה מטיול- שנועדה לוודא שהאוטובוס ריק מתלמידים ומחפצים, כעל חלק טבעי ואינטגרלי של הנסיעה באוטובוס, הקשור בטבורו לשימוש ברכב, שהרי הנסיעה לא הסתיימה עבור המערערת טרם סיימה לבצע את אותה הסריקה.

איני רואה את ההבדל בין מורה הנוסעת עם תלמידיה באוטובוס המבקשת לוודא טרם סיום הנסיעה וטרם ירידתה הסופית מן האוטובוס, כי לא נותרו באוטובוס חפצים או תלמידים ישנים, בין נהגת הקמה ממושב הנהג, יוצאת מן המכונית וחוזרה למושב האחורי של המכונית על מנת להוציא משם את התינוק החגור בכיסא בטיחות, או על מנת לקחת את תיקה האישי שהונח שם. בשני המקרים, כמו האם עם ילדיה, כך המורה עם תלמידיה, טרם הסתיימה הנסיעה וטרם הסתיים השימוש ברכב למטרה תחבורתית.

נניח לרגע קט שהמערערת הייתה מגלה תלמיד ישן בספסל האחורי, מעירה אותו, ושניהם יורדים מן האוטובוס, שניהם נתקלים במכשול במדרגות ושניהם נופלים. היעלה על הדעת כי נפילת התלמיד תהווה תאונת דרכים ונפילת המורה לא תיחשב ככזו? ובכלל, לא קיימת הגבלה על מספר העליות והירידות מן הרכב, וכל עוד לא הושלמה הירידה וכל עוד לא ניתק הקשר ליעד התחבורתי, אין מקום למניין הירידות באופן שרק הראשונה תחשב כירידה העונה על הגדרת השימוש ברכב, ודווקא האחרונה, שהיא זו המסיימת את אירוע הנסיעה- לא.

גובה הנזק

10.על אף קביעתו לעיל, מצא בית משפט קמא לנכון להידרש לשאלת גובה הנזק, וטוב עשה.

בית משפט קמא העריך את הפיצוי שאמור היה להשתלם למערערת, לו היה פוסק שהמדובר בתאונת דרכים בסך של 179,940 ₪, והוסיף וקבע כי יש לנכות מסכום זה סך של 47,921 ₪ "ניכוי רעיוני של מענק נכות...שלא שולם לתובעת משום שהגישה תביעתה באחור והתביעה התיישנה".

מתיק המוצגים של שני הצדדים (מוצג 10 למוצגי המערערת ומוצג 2 של מוצגי המשיבה) עולה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כבתאונת עבודה, קבע למערערת נכות צמיתה בשיעור 10% ושילם לה מענק נכות "חד פעמי" בסך 7,224 ₪.

בעיקרי הטיעון לא תמכה עוד המשיבה בקביעת בית משפט קמא לפיה מתבצע הניכוי משום שתביעת המערערת התיישנה, אלא טענה כי הניכוי הרעיוני מתחייב "מאחר והמערערת לא פנתה במועד בתביעה לקביעת נכות אלא כחמש שנים לאחר התאונה", אף הוסיפה וטענה שיש לנכות גם את דמי הפגיעה בסך 4,641 ₪.

לא זו בלבד שהטענה בדבר הקטנת המענק מחמת איחור בהגשת התביעה למוסד לביטוח לאומי לא בוררה די הצורך, אלא שהמשיבה אינה יכולה להיוושע מהקטנה זו. המשיבה אינה המעביד של המערערת (הזכאי ליהנות מפרי תשלומי הביטוח הלאומי ששילם בעבור עובדיו- ההיגיון העומד מאחורי ניכוי תגמול רעיוני) כי אם צד שלישי, ועל כן צפויה היא לתביעת שיבוב מן המלל רק על סכומים ששולמו על ידו בפועל. משהוכח שהמלל שילם למערערת מענק בסך 7,224 ₪ בלבד- זהו סכום השיבוב וממילא זהו גם הסכום בר הניכוי.

ובאשר לדמי הפגיעה- מהטעם לעיל יש להורות, כפי טענת המשיבה, גם על ניכוי דמי הפגיעה. לו היה בית משפט קמא קובע כי אינו פוסק למערערת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר רק מהטעם שהפיצוי בראש נזק זה מתקזז עם דמי הפגיעה, אכן לא היה מקום לניכויים. אלא שבית משפט קמא לא מצא לנכון לפסוק למערערת פיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר משהפסד זה לא הוכח: "המדובר בראש נזק ספציפי שיש להוכיח בראיות, לא נפסק פיצוי". משהמדובר אפוא בתשלום נוסף שהמערערת קיבלה- אין סיבה שלא לנכותו.

11. אמליץ אפוא לחברי לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, לקבוע כי התאונה מהווה תאונת דרכים לפי חוק הפלת"ד, לחייב את המשיבה לשלם למערערת פיצוי בסך 179,940 ₪, תוך ניכוי הסכומים 7,224 ₪ ו- 4,641 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד לפי חוק, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בסך כולל של 20,000 ₪. כן יושב למערערת העירבון שהופקד על ידה.

השופט שאול שוחט

אני מסכים.

השופט יונה אטדגי

אני מסכים.

התוצאה

הערעור מתקבל, ופסק דינו של בית משפט קמא מבוטל.

המשיבה תשלם למערערת פיצוי בסך 179,940 ₪, תוך ניכוי הסכומים 7,224 ₪ ו- 4,641 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד לפי חוק, ובתוספת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערעור בסך כולל של 20,000 ₪.

העירבון שהופקד על ידי המערערת יוחזר לה באמצעות בא כוחה.

ניתן היום, ד' כסלו תשע"ח, 22 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.