ל' נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ ואח'

בפניי תביעת התובעת לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה כתוצאה מתאונה שארעה ביום 29.3.12 עת ישבה במושב האחורי ברכב מסוג סיטרואן מ.ר x (להלן: "הסיטרואן") הנהוג על ידי בעלה ואשר נפגע פגיעה אחורית מרכב מסוג פג'ו מ.ר x (להלן:"הפג'ו").

לטענת התובעת, ביום האירוע נסעה יחד עם בעלה לאסוף את בנה מתחנה מרכזית כשלפתע הבחינה בבנה וקראה לבעלה לעצור את הרכב. בעלה הסיט את הרכב בצורה אלכסונית ועצר ליד אבני שפה שנצבעו באדום לבן, כשלפתע התנגש ברכבם רכב הפג'ו. לטענת התובעת, בעקבות התאונה נפגעה בצווארה ובכף ידה ועד ליום זה סובלת ממגבלות תנועה בצוואר וביד וכן מכאבים עזים (להלן: "התאונה"). לטענתה פגיעה זו הובילה לפגיעה תפקודית ניכרת ולפגיעה בשכרה שכן טרם התאונה עבדה כתופרת שמלות וכיום יכולה לבצע תיקונים ועבודות תפירה קלות בלבד.

לטענת התובעת מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים לתאונת דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק פלת"ד") וכי השימוש ברכב המנועי היה למטרות תחבורה שכן העצירה הייתה לצורך איסוף בנה ולא דובר בחניית רכב לטווח ארוך. עוד טענה שגם אם יקבע כי העצירה הנ"ל תיכנס להגדרת חניה הרי שהתאונה עומדת בתנאי החזקה המרבית לפיה מדובר ב"מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". לטענתה, בעלה עצר את הרכב ליד אבני שפה בצבע אדום לבן ובכך יצר סיכון תחבורתי למשתמשי הדרך לאחר שחסם נתיב נסיעה בכביש.

הנתבעת היא המבטחת את רכב הסיטרואן בביטוח לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, הכחישה את היות התאונה, תאונת דרכים. לטענתה, בעלה של התובעת החנה כדין במקום המיועד לכך, בחניה מסומנת כחול-לבן וכיבה את מנוע הרכב. לאור כך טענה הנתבעת כי הרכב היווה "זירה" בלבד. עוד טענה הנתבעת כי עקב שיהוי רב בהגשת התביעה, כשש שנים לאחר אירוע התאונה נגרם לה נזק ראייתי כבד.

בעקבות טענות לנזק גופני, מונתה מומחית מטעם בית משפט ד"ר מיכל עמית כהן, מומחית לכירורגיה אורתופדית (להלן: "ד"ר עמית כהן") אשר קבעה כי לתובעת נותרה נכות זמנית בשיעור 100% למשך שלושה חודשים, נכות בשיעור 30% למשך ארבעה חודשים נוספים וכן נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלת תנועה בצוואר וכן 5% נכות בגין פגיעה בכף יד, כאשר מחצית מנכות זו נובעת ממצב בריאותי קודם.

מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ובן זוגה. מטעם הנתבעת העיד נהג רכב הפג'ו מר צחי מזורו וגב' לריסה ברלין גוטסדינר. בתום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.

דיון והכרעה

טרם אפנה לבחינת שאלת הנזק יש לבחון האם תאונה שארעה בנסיבות אלו מהווה "תאונת דרכים" על פי משמעות המונח בחוק הפלת"ד. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר "תאונת דרכים" כדלקמן: "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי" [ההדגשה הוספה ג.א].

בע"א 8061/95 עוזר נ' אררט, פ"ד נ(3) 532 (1996)) נקבע מבחן תת שלבי לבחינת היות אירוע מסוים, תאונת דרכים. בשלב הראשון יש לבדוק אם המקרה מהווה מאורע שנגרם עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. בשלב השני יש לבחון אם המקרה נופל לאחד משלושת החזקות המרבות שנקבעו בהגדרת תאונת דרכים. במידה ומתקיימים השלב הראשון או אחת משלושת החזקות המרביות יש לעבור לשלב השלישי ולבחון אם המקרה לא נופל בגדר החזקה הממעטת קרי, אם אין מדובר במאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון – או אז אין המדובר בתאונת דרכים.

בעיינו טוענת התובעת כי מתקיים השלב הראשון ולחילופין אם יקבע כי הרכב חנה לטווח ארוך עם מנוע כבוי הרי שבלאו הכי חלה החזקה המרבית שעניינה "מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו". כמו כן טענה התובעת כי בעניינו לא מתקיימת החזקה הממעטת.

האם הרכב שימש למטרות תחבורתיות

השאלה המרכזית לבחינה זו האם הרכב חנה ועמד במקום בעוד המנוע היה כבוי בעת אירוע התאונה או שמע מדובר בעצירה חפוזה שבמהלכה הרכב נותר מונע.

בע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי (30.1.02) קבע ביהמ"ש לעניין תאונה ברכב כבוי:

"בעקבות תיקון מס' 8 חניה במקום שמותר לחנות בו אינה באה, כשלעצמה, בגדר "שימוש ברכב מנועי". על-כן כאשר נפגע אדם בעת שהוא מצוי בתוך רכב החונה במקום מותר, הימצאותו שם, כשלעצמה, איננה שימוש ברכב מנועי, ועל-כן אין הוא זכאי, ברגיל, לתבוע פיצויים ממבטח הרכב. על-פי הדין היום, במקרה כגון זה שלפנינו, שבו אדם יושב בתוך רכב שאינו חונה במקום שאסור לחנות בו, ורכב אחר מגיע למקום ופוגע ברכבו וגורם לו לאדם נזק גוף, לא קמה תחולה להוראת סעיף 3 לחוק הפיצויים (על שני סעיפי המשנה שבה). זאת, כאמור, משום שברכב החונה לא נעשה "שימוש", ולפיכך אין הוא מעורב בתאונה".

בענייננו הנתבעת הגישה לבית המשפט את טופס דו"ח תאונה הראשוני שמולא על ידי סוכן הביטוח וכן את דו"ח שנכתב על ידי החוקר דוד אסרף בהם נכתב באופן מפורש כי הרכב היה מכובה. אומנם טען בן זוגה של התובעת כי אינו מדבר וקורא עברית ולכן לא ידע אודות מה הוא חותם אך בו בעת נמנעה התובעת להעיד את הסוכן או חוקר המשטרה אודות נסיבות כתיבת הדו"חות ואודות דרך הבנתם את קרות האירוע מפי המבוטח. מנגד הציגה התובעת את דו"ח שמולא ע"י שכנם שדובר רוסית שם לא נכתב במפורש כי המנוע היה כבוי אולם לא היה כתוב גם שהרכב היה מונע. עוד הציגה התובעת תמונות בהן מוצג רכב הסיטרואן עומד בצורה אלכסונית בכביש חד סטרי בעוד שהאורות האחוריים דלוקים. בהקשר זו יוער כי השארת אורות דלוקים אפשרית גם כאשר הרכב אינו ממונע והדבר אינו מעיד בהכרח על השארת הרכב דלוק.

לאור העדויות והראיות הסותרות איני יכול להגיד כי הוכח במאזן הסתברויות הנדרש בהליך אזרחי כי אכן הרכב היה ממונע והיה לשימוש תעברתי בעת קרות התאונה בהתאם להגדרה הבסיסית. חרף האמור יש להידרש לבחינת קיומה של חזקה באשר לחנייה אסורה.

חזקה המרבית בנוגע לחנייה במקום אסור

בפסיקה נקבע כי המבחן לבחינת חנייה אסורה הוא לאו דווקא מבחן טכני על פי הדין ויש לבחון האם החניה יצרה סיכון תחבורתי (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח(1) 817 (2003); ע"א 4430/12 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי (1.7.2014); ע"א 1856/08 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, (פורסם בנבו, 15.12.2010); רע"א3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 12.6.2009)).

בענייננו, מחומר הראיות שהוצג – תמונות מיום האירוע ועדויות בן זוגה של התובעת, התובעת ונהג רכב הפג'ו, מר צחי מזור נראה כי רכב הסיטרואן עצר ליד מדרכה שאבני השפה בה נצבעו לבן-אדום ובצורה אלכסונית למדרכה. חניה שכזו היא אסורה על פי הדין. הנתבעת טענה כאמור כי לא הונח תמרור המורה כי החנייה היא אסורה ולכן לא ניתן לומר כי הרכב בו נסעה התובעת חנה שלא כדין. דין טענה זו להידחות כאמור. אף אם לא הונח תמרור הרי שידוע לכל בעל רישיון נהיגה כי על פי תמרור מס' 818 להודעת התעבורה (קביעת לוח תמרורים) התשע"א-2010: "אבני שפה צבועות אדום-לבן: אסורה כל עצירה או חניה של רכב בכביש שליד אבני השפה, אלא אם הדבר דרוש למילוי הוראות כל דין".

יחד עם זאת כפי שציינתי לעיל, לא די בכך שהוכח שהרכב בו נסעה התובעת עצר בניגוד לחוק ויש לבחון אם אותו רכב יצר סיכון תחבורתי. בחינת התמונות והעדויות המצויות בתיק מחזקות את גרסת התובעת באשר לצורת עמידת הרכב. מהתמונות עולה כי רכב הסיטרואן עצר בצורה אלכסונית כך שחלקו האחורי פונה שמאלה כלפי הכביש. מהתמונה נראה כי מדובר בכביש חד סטרי בו יש שני נתיבים אשר נתיב אחד פונה שמאלה ונתיב שני פונה להמשך נסיעה ישרה. אין ספק כי במצב דברים זה, יצר רכב הסיטרואן סיכון תחבורתי שהופך את העצירה לאסורה על פי הדין, הפסיקה ומבחן הסיכון התחבורתי.

הנזק

כאמור לעיל, מונתה מומחית מטעם בית המשפט אשר קבעה נכויות זמניות לתקופה של שבעה חודשים וכן נכות קבועה בשיעור של 12.5% אשר נגרמו מהתאונה. עוד ציינה ד"ר עמית כהן כי מנגנון התאונה מתאים לאופי הפגיעה בצוואר ולהחמרת הפגיעה בידה של התובעת. הנתבעת טענה כי התאונה הייתה בגדר "שפשוף קל" וכי התובעת משליכה את רוב בעיותיה הרפואיות על התאונה. הנתבעת בחרה שלא לחקור את ד"ר עמית כהן וכל טענותיה הועלו בחלל ריק ולכן אין לקבלן.

נכות תפקודית

התובעת טוענת כי הפגיעה התפקודית עולה במספר מונים מהפגיעה הרפואית. לטענתה, רופא תעסוקה ציין כי יכולה לחזור לעבוד אולם עליה להפחית עומסים פיסיים ללא הרמת ונשיאת משאות ותוך הימנעות מעבודה הדורשת מאמץ ביד ימין. לדבריה עבודת התופרת דורשת כיפוף של היד ותנועות של הצוואר. כמו כן היא נדרשת לקיחת מידות, גיהוץ של בד וביצוע תנועות חוזרניות סיבוביות של יד ימין. עבודה זו אינה יכולה להתבצע כיום בשל הפגיעה ולכן נאלצה לצמצם את פעילותה לתיקונים בלבד בעוד שתפירת שמלות הייתה ההכנסה העיקרית. עוד ציינה התובעת כי ניסתה למצוא עבודה אחרת וכיום עובדת כמה שעות בתקשורת עם זוג קשישים, עבודה שאינה דורשת מאמץ פיזי. לדבריה בשל המגבלות מהן סובלת, נפגעה עבודתה כתופרת ותפוקת עבודתה פחתה. לטענתה בעוד שעובר לתאונה הייתה בעלת עסק עצמאי לתפירת שמלות ושכרה עמד על כ -10,000 ₪ בחודש, כיום צרוף תלושי השכר מהעבודות השונות הכנסתה עומדת על כ -5000 ₪ ולכן יש לקבוע לה נכות תפקודית בשיעור 35% לכל הפחות.

מאידך, הנתבעת טוענת כי לא הוכחה בענייננו כל פגיעה תפקודית בגין התאונה, באשר הנתונים מלמדים שאין לתאונה כל השפעה על כושרה של התובעת להשתכר. לטענתה, דו"ח הרופא התעסוקתית הסתמך על פגיעה כתף של התובעת, פגיעה אשר אינה קשורה לתאונה הנדונה. כמו כן טענה הנתבעת כי הנכות הרפואית שנקבעה לתובעת הינה מזערית ואינה משפיעה על אדם מן השורה. עוד טוענת הנתבעת כי לא הוכחו ברמה הנדרשת בדין ירידות בהכנסות התובעת בגין התאונה, לא צורפו דו"חות טרם שנת 2011 ולא ידוע כלל על הכנסותיה של התובעת טרם עלתה לארץ. בשל האמור, טוענת הנתבעת כי, בנסיבות אלו, אין לייחס לתובע נכות תפקודית כלל.

על פי הדין אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות של הנפגע, וייתכנו פערים ביניהן. קביעת הנכות התפקודית מתבססת על מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו ועל השתכרותו של הנפגע בנסיבותיו האישיות, כגון: גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו, הגריעה בפועל בהשתכרות בעקבות התאונה ויכולתו לשוב ולעסוק באותו המקצוע ובאותו מקום העבודה בו עבד קודם לתאונה והימצאותו של מקום עבודה שבו מובטח כי הנפגע יוכל להמשיך ולעבוד (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ, (11.1.15)).

לאחר שמיעת העדויות ובחינת המסמכים שהוצגו בפני מצאתי כי נראה שהתובעת מבקשת להאדיר את תוצאותיה של התאונה. מחד גיסא, מדובר בתובעת בת 47, שאינה דוברת עברית שפת אם ואשר עיסוקה במשך השנים האחרונות היה בתפירה. אינני יודע האם תוכל למצוא עבודה בנקל עקב קשיים אלו. מאידך, התובעת ציינה כי מצאה עבודה אחרת במשרה חלקית אצל זוג קשישים אך לא פירטה מדוע לא הרחיבה את היקף העבודה בתחום זה על מנת להגדיל את שכרה. כמו כן נראה כי מדובר בתאונה שאינה מן הקשות (בזמן עצירה כאשר הרכב הפוגע נסע לאיטו ושפשף את הרכב הנפגע). התובעת נפגעה בצווארה "בצורה קלה" כפי שקבעה מומחית בית המשפט וכך גם בידה. מסמך רופא התעסוקה מציין כי הגבלות בעבודה הינן למשך חצי שנה בלבד (עד חודש אפריל 2013) ומאז לא פנתה התובעת שוב לרופא תעסוקה לצורך בדיקת הגבלתה לשוב לעבודה מלאה. התובעת טענה כי טרם התאונה שכרה עמד על כ-10,000 ₪ בחודש ולאחר התאונה שכרה נפגעה בכ-50% אולם מדו"חות שהוצגו ההיפך הוא הנכון. שכרה בשנת 2011 עמד על כ -3,000 ₪ בלבד ואילו בשנים שלאחר מכן שכרה עמד על ממוצע של כ-4,000 ₪ לחודש. כמו כן לא הוצגו מסמכים המעידים על קבלת עזרה בית ואף חברתה שהגיעה להעיד לא פירטה אודות כך. יתרה מכך התובעת הופנתה לקבלת שיקום אולם לא פנתה לביטוח לאומי על מנת להסתייע בהם.

לאור כל האמור לעיל, בנסיבותיו של תיק זה, אני מוצא לנכון לקבוע על פי נתוניה הפרטניים של התובעת, יש להעמיד את נכותה התפקודית בגין התאונה על שיעור של 8%.

הפיצוי

בסיס שכרה של התובעת

התובעת מבקשת שהפסדיה יחושבו לפי בסיס שכר של 5,700 ₪ בהתאם לממוצע שכרה ערב התאונה ואילו הנתבעת טוענות כי קיימות תנודתיות קיצונית בהכנסות התובעת ולא ניתן ללמוד על שכרה ערב התאונה וכי כלל לא נגרם הפסדי שכר ולכן יש לפסוק סכום כי שכרה ערב התאונה ולאחר מכן עמד על כ – 3,000 ₪ לחודש.

בחינת דו"חות רווח ושכר של עסקה של התובעת וכן בחינת תלושי השכר של התובעת במהלך השנים 2011-2017 מצביעה אל תנודתיות ואי יציבות בהכנסות. בממוצע ההכנסות לשנים אלו עולה כי שכרה החודשי של התובעת עומד על 4,000 ₪

בנסיבות אלו אני סבור שיש לחשב את הפסדי את הפסדי השכר על לפי בסיס שכר של 4,000 ₪ בחודש. זוהי הכנסה ריאלית שמתיישבת עם מרב ראיות שבתיק.

כאב וסבל:

בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית והגיל יש לפסוק לתובעת פיצוי בסך 22,000 ₪.

הפסדי שכר לעבר:

התובעת שהתה באי-כושר מלא למשך שלושה חודשים בגינם יש לפצותה בסכום של 12,000 ₪

כמו כן שהתה באי כושר בשיעור 30% למשך 4 חודשים בגינן זכאית לסכום של 4,800 ₪.

לאחר ששבה לעבודה, תנאיה נשמרו ולא הוכח ירידת שכר בפועל. בעוד שכאמור השכר החודשי טרם התאונה עמד על כ-3,000 ₪, נראה כי בשנת 2012 השנה בה התרחשה התאונה והתובעת הייתה באי כושר בחלק מחודשי השנה, הרווח השנתי עמד על 60,632 ₪, ממוצע של כ-5,000 ₪. גם בשנים שלאחר מכן ניתן לראות כי הרווח השנתי עומד על כ-36,000 ₪ ומעלה לשנה, ובממוצע שכר של כ- 4,000 ₪. בהעדר נותנים נוספים על השתכרותה טרם התאונה הרי שאיני מוצא לנכון לקבוע הפסדי השתכרות לתקופה זו.

הפסדי השתכרות לעתיד:

בהתאם לשכר (4,000 ₪), לנכות התפקודית (8%) לתוחלת שנות עבודתיה, לפגיעה וליכולתה של התובעת להמשיך לעבוד יש לקבוע לתובעת שיעורי הפסד בשיעור של 47,000 ₪.

לסכום זה יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 5,875 ₪ (לפי 12.5%). ובסה"כ 52,875 ₪.

עזרת הזולת לעבר ולעתיד

התובעת טענה כי בשל מצבה נזקקת לעזרה במטלות הבית השונות ולצורך כך נעזרת בבן זוגה ובחברתה. לפיכך מבקש פיצוי לעבר לפי שעתיים יומיות בשכר של 35 ₪. כמו כן מבקשת החזרים עבור ליווי לבדיקות רפואיות ונסיעות עבור 10 שעות שבועיות בשכר ש"ח 35 ₪ ובסה"כ עותרת התובעת לתשלום עבור עזרת הזולת לעבר ולעתיד כ-500,000 ₪.

התובעת אכן הייתה באי כושר מלא במשך תקופה אחרי התאונה והגיוני הדבר כי נזקקה לסיוע במטלות הבית השונות וכי העזרה הגיע מקרוביה. יחד עם זאת, לא הוכח כי כיום קיימת מניעה מהתובעת לבצע מטלות בית ולהרים משקלים קלים (לצורך כביסה, קניות, שטיפת הרצפה כדומה). כן אין יסוד להניח כי התובעת זקוקה לסיוע וליווי צמוד בנסיעות או בבדיקות. לכך מצטרפת העובדה כי התובעת לא צרפה קבלות המוכיחות מי מההוצאות האמורות. על יסוד אלו אני סבור שיש לפסוק פיצוי גלובלי בשיעור של 3,000 ₪.

הוצאת רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד

באשר להוצאות רפואיות – התובעת טענה כי לקחה משככי כאבים אך לא ציינה הוצאות רפואיות מיוחדות ולא צרפה קבלה. כמו כן באשר לניידות, לא הוכח שהתובעת אינה יכול לנהוג ברכב או שהיא מנועה מלנסוע בתחבורה ציבורית. לאור האמור יש לפסק פיצוי גלובלי בסך 2,000 ₪.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובעת סך של 96,675 ₪.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעת וכן בשכ"ט עו"ד בשיעור 15.21% מסכום הפיצוי.

כל הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, כ"ו אדר תשפ"א, 10 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.