מאיר קירור ערד (2000) בע"מ נ' קפה פינת העיר בע"מ

החלטה

בפני בקשה לביטול הליכים שננקטו כנגד המבקשת, בטרם מתן האזהרה, בתיק ההוצאה לפועל שמספרו 1404674132, אשר נפתח על ידי המשיבה לביצועם של שני שיקים שנמשכו מחשבונה של המבקשת, בבנק לאומי לישראל בע"מ, לפקודתה של המבקשת, על הסך של 20,000 ₪ כל אחד.

בפתח הדברים יש להזכיר את הדברים הבאים מתוך החלטתו של כב' הש' רובינשטיין ברע"א 7815/09 אופיר יונתן דוד נ' אקסלנס נשואה שרותי בורסה בע"מ (פורסם בפדאו"ר): 

"למקרה שלפנינו, שעניינו בקשה לביטול סעד שניתן טרם הגשת התנגדות, לא הותאם, ככל הנראה, הליך פרוצדורלי מפורש בחוק או בתקנות. הסעד ניתן מתחילה בהתאם לחוק ההוצאה לפועל, אולם הבקשה לביטולו הוגשה לפני ערכאה הנשלטת על-ידי תקנות סדר הדין האזרחי. בסופו של יום, כך דומה, על בקשה זו להידון בכפוף לתקנות סדר הדין האזרחי ובהתאם להוראות המצויות בהן, כדי להחיל על הנתבע את מכלול ההגנות שמקנות לו התקנות.". (ההדגשה שלי – י.ב.).

המשיבה, ביום 18/6/2013, הגישה לתיק בית המשפט, ללא נטילת רשות, מסמך שכינתה אותו "תצהיר תשובה לבקשה לביטול עיקול".

בתצהיר זה פרשה המשיבה תשתית עובדתית רחבה בהרבה מזו שבחרה לפרוש בפני רשם ההוצאה לפועל, בבקשה המקורית להטלת העיקולים, ואף טענות עובדתיות חדשות אודות מצבה הכלכלי הנטען של המבקשת.

זאת אין להתיר.

כאמור ברע"א 7815/09, הליך הדיון בבקשה לביטול צו העיקול שהתבקש בטרם מתן אזהרה מתנהל על פי תקנות סדר הדין האזרחי.

התקנות אינן מעניקות "זכות תשובה" לבקשה לביטול צו העיקול, והדיון הוא, למעשה, דיון "דה-נובו" בבקשה המקורית להטלתם של צווי העיקול.

זכות התגובה, כאמור בתקנה 367(ד) לתקסד"א, נתונה ל"משיב לבקשה למתן הסעד הזמני" ולא למי שהגיש את הבקשה מלכתחילה.

הגיונו של הליך זה הוא ברור. מי שעותר לסעד זמני, בטרם נתבררו זכויות הצדדים, צריך לגלות את כל העובדות הצריכות לעניין, כבר במועד הגשת הבקשה.

על כך נקבע:

" מוטלת על המבקש חובה לגלות את כל העובדות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט. הפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו. במקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו, מתוך ראיית האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט". (מתוך ספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 525 – ההדגשה שלי – י.ב.). 
 כידוע, "בדונו סעד זמני מכהן בית המשפט כבית משפט של יושר. עליו לבדוק אם קיימים שיקולים שלא להיעתר לתובע, דהיינו, אם בא התובע לבית המשפט ביושר ובניקיון כפיים, או שמא מעלים הוא עובדות חשובות מידיעתו של בית המשפט".  (מתוך ספרו של א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה עשירית, עמ' 524 – ההדגשה שלי – י.ב.). 
 בית המשפט הדן בבקשה לסעד זמני (ובמקרה שלפנינו, רשם ההוצאה לפועל), בשלב שהיא מוגשת במעמד צד אחד, תלוי לחלוטין בתום ליבו של מגיש הבקשה ובמידת הגילוי העולה מן הבקשה.

לא ייתכן, אפוא, לאפשר למגיש הבקשה לסעד זמני לבצע "מקצה שיפורים" (ובמיוחד נרחב ומשמעותי כבמקרה שלפנינו), כך שהעובדות המרכזיות לביסוסה של הבקשה יופיעו רק ב"תצהיר התשובה", בעת שהצד שכנגד יגיש בקשה לביטולו של הסעד הזמני.

הדיון בבקשה לביטול העיקולים, כל עוד הוגשה במסגרת 30 הימים הקצובים בתקנה 367(ג) לתקסד"א, הינו, למעשה, דיון "דה-נובו" בבקשה המקורית להטלתם, ולא דיון בבקשה לביטול העיקול במתכונת של בקשה-תגובה-תשובה.

עיון בתצהיר המקורי (מיום 28/4/2013), שהוגש על ידי המשיבה בבקשה להטלת העיקולים בטרם אזהרה, מגלה כי אין בו תשתית ראייתית מהימנה לכאורה בכל הנוגע לקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצועו של פסק הדין, לכשיינתן.

כל שנטען בעניין זה הוא כי: "החייבת הינה חברה פרטית חדשה שנוסדה רק ב- 1/2012, ולא הוכיחה אמינות עסקית כלשהי. גם בעלי מניותיה של החייבת הינם תאגידים שנרשמו זה לא מכבר (ולא אנשים בשר ודם)" (סע' 4 לתצהיר מיום 28/4/2013).

בכך אין סגי.