מבחן סובייקטיבי לבחינת קיומה של כפייה חוזית בין בני זוג

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.1.2006 (השופטת ח' בן-עמי) ב-עמ' 734/05, בגדרה נדחה ערעורו של המבקש על פסק דין של פירוק שיתוף ומזונות, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ביום 27.1.2005 (השופט מ' הכהן) בתמ"ש 7270/00.

ב.        (1) המבקש והמשיבה נישאו ביום 8.8.1979. מנישואין אלה נולדו להם שתי בנות, שהן בגירות כיום. חיי הנישואים לא עלו יפה, והמשיבה הגישה תביעה לאיזון זכויות ולמזונות כנגד המבקש בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. 

           (2) בגדר התביעה האמורה, דן בית המשפט לענייני משפחה במגוון רחב של נכסים, השייכים לבני הזוג יחדיו ולכל אחד מהם לחוד. בין הנכסים שבמחלוקת נכללו גם שלושה נכסים שקיבלה המשיבה בירושה מאמה, אשר נפטרה בשנת 1985, ושהכרעות בתי המשפט קמא בנוגע אליהם הן העומדות בבסיס הבקשה הנוכחית: 

           א. דירה בקומה ראשונה בבניין בירושלים, שהזכויות בה רשומות על שם המבקש ועל שם המשיבה בחלקים שווים (להלן הדירה הגדולה);

           ב. דירה בקומת קרקע באותו בניין, שהזכויות בה רשומות על שם המשיבה בלבד (להלן הדירה הקטנה);

           ג. כספים המופקדים בחשבון בנק בארצות הברית על שם המשיבה;

           לצורך הדיון בבקשה זו אעמוד על הכרעות בתי המשפט בנוגע לנכסים האמורים.

           (3) א. אשר לדירה הגדולה: בפסק דינו קבע בית המשפט לענייני משפחה, כי הזכויות בדירה הגדולה הועברו לידי המבקש במסגרת של 'חוזה מתנה'. עם זאת נקבע, כי המשיבה העבירה את הזכויות בדירה הגדולה על שם המבקש מתוך כפייה ולחץ ונוכח איומיו של המבקש, ולפיכך רשאית היא לבטל את הסכם המתנה ולהשיב את זכויותיה בדירה.

           ב. אשר לדירה הקטנה: בית המשפט לענייני משפחה קבע, כי אין ללמוד על כוונת שיתוף בנכס זה, וכי גם אם נצא מן ההנחה, שהמשיבה התכוונה להעניק למבקש מחצית מהזכויות בדירה זו, כנטען, הנה כיוון שמדובר במתנת מקרקעין, עד לרישום הזכויות בדירה הרי זו אך התחייבות ליתן מתנה. לפיכך רשאית המשיבה לחזור בה מכוונתה להעניק למבקש מחצית מהזכויות בדירה.

           ג. אשר לכספי הירושה: בפסק הדין נקבע, כי לא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית גם בנכס זה, והמשיבה נהגה בו הפרדה רכושית ברורה. לדברי בית המשפט, ייפוי הכוח, שניתן לטובת אחיה של  המשיבה ולפיו יפעל להעברת מחצית מכספי הירושה למבקש, ניתן גם הוא תוך כפייה, לחץ ואיומים מצידו של המבקש, ולפיכך אין הוא יכול להיבנות הימנו.

           (4) כנגד הקביעות בנוגע לנכסים האמורים עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור נדחה. לעניין נכסי הירושה שלא הועברו על שם המבקש (הדירה הקטנה וכספי הירושה) נימק בית המשפט המחוזי את הדחייה בכך שטענות אלה מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, אשר אין מקום להתערבות בהן. אף לעניין הדירה הגדולה קבע בית המשפט המחוזי, כי אינו רואה מקום להתערב במסקנת בית המשפט לענייני משפחה, לפיה העברת הזכויות בדירה הגדולה נעשתה מתוך כפייה.

           (5) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.        המבקש טוען, כי עניינה של הבקשה היא בסוגיה העקרונית של מבחנים לקביעת כפייה. לדבריו, הכרעתם של בתי המשפט הקודמים לעניין הכפייה נסמכה אך ורק על תחושתה הסובייקטיבית של המשיבה ללא כל ראיה אובייקטיבית חיצונית, בעוד האינטרסים של הסתמכות, ביטחון ויציבות משפטית מצדיקים אך ורק מבחן אובייקטיבי לצורך קיומם של יסודות הכפייה במערכות חוזיות. נטען, כי על פי מבחן אובייקטיבי, אין יסודות הכפייה מתקיימים במקרה דנן. לשיטת המבקש, המשיבה הסתייעה באחיה, בייעוץ משפטי ובייעוץ פסיכולוגי עת העבירה את מחצית הזכויות בדירה הגדולה למבקש ועת חתמה על ייפוי הכוח להעברת מחצית מכספי הירושה למבקש, ועל כן אין לראות את הפעולות האמורות כאילו נעשו בכפייה.

ד.        (1) כשלעצמי לא ראיתי לאחר העיון מקום למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אמנם לא אומר שטענת הכפייה והגדרותיה, העומדות ביסוד הבקשה, אינן כשלעצמן נושאים בעלי עניין משפטי עיוני, אך הנסיבות העובדתיות במקרה דנן מורות, כי אין הוא מצדיק התערבות באשר הוחלט. עובדתית קבע בית המשפט לענייני משפחה לאחר שמיעת עדויות ותוך הנמקה מפורטת, כלהלן:

"התרשמותי היא כי לחציו הבלתי נלאים של הנתבע, איומיו, מצבה הנפשי של התובעת ותלותה בנתבע היו ביסוד הסכמתה של התובעת. אני מאמין לתובעת כי פחדה ש"יקרה משהו" ... שהנתבע יתאבד או שהוא יפגע בה" (עמ' 22).

           בית המשפט הסתמך, מעבר לעדות המשיבה, גם על עדות המבקש עצמו, על עדות עורך דינו שהעיד על חשש לחוסר גמירות דעת ועל סערת רגשות, וכן על עדות הפסיכולוגית שטיפלה במשיבה, ושוב ציין ש"ממסכת הראיות ... עולה לדעתי, כי התובעת העבירה הזכויות בדירה הגדולה, מתוך כפיה, לחץ ולאור איומיו של הנתבע..." (עמ' 23); הוא הדין באשר ליפוי הכוח בעניין הכספים מארה"ב. נקבע כאמור לגבי מחצית הדירה הקטנה כי המתנה לא הושלמה. לעניין השלמת המתנות נטענה אף התנהגות מחפירה של מקבלן (סעיף 5(ג) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968), ובית המשפט נסמך גם על כך.

           (2) אשר לטענת הכפייה, סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 קובע כי "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". על טיב הכפייה באיום ראו שלו, דיני חוזים - החלק הכללי, 332; כן ראו מיגל דויטש, פרשנות הקודקס האזרחי, א', סעיף 7.24 בעמ' 416; סעיף 179(א) להצעת קודקס דיני הממונות משקף, בשינויי עריכה, את סעיף 17(א) הנזכר. לדעת המחבר "איומים על שלמות גופו או רכושו של אדם ייתפסו כאיום על אינטרסים המוגנים בעוצמה רבה, באופן המאפשר את ביטול החוזה, אם הנכפה התקשר עקב הכפייה".

           (3) האם את הכפייה יש לבחון במשקפיים אובייקטיביות, או שמא סובייקטיביות? בית המשפט המחוזי סבר, לעניין הקשר הסיבתי, כי המדובר במבחן סובייקטיבי, והסמיך דבריו על גישת המלומדת שלו שם, 328 - 329 ("כי הכפייה השפיעה על רצונו (של מבקש הביטול - א"ר) בהטילה בו פחד"); אין צורך להוכיח "כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה בנסיבות .... עוצמת הכפייה הנדרשת כדי לבטל את החוזה משתנה, אם כן ממקרה אחד למשנהו, על פי אישיותו של האדם שעליו הופעלה הכפייה" (עמ' 329). כפי שמציינת המחברת המלומדת שם (עמ' 329 ה"ש 19), זהו גם הדין הגרמני והדין האמריקני, שבו התפתח המבחן מאובייקטיבי מחמיר לסובייקטיבי, וזאת מתוך השתכנעות כי "דווקא אנשים חלשים ופחדנים הם הזקוקים להגנת הדין; החזקים והאמיצים יכולים, בדרך כלל, לדאוג לעצמם". המבחן הצרפתי, כנמסר, הוא אובייקטיבי.

           (4) בא כוח המבקש עותר לשימוש במבחן אובייקטיבי, אך זה הוכר במיוחד כשהמדובר בחוזים עם "גופים כלכליים עתירי כוח" (ע"א 6234/00 ש.א.פ. נ' בנק לאומי, פ"ד נז(6) 769, 788 (השופט - כתארו אז - מצא)). בכגון דא נבדקות סבירותם והגינותם של תנאי החוזה; אולי אפשר להקיש זאת לדיני החוזים האחידים. ראו גם ע"א 9609/01 מול הים (1978) נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106, 136 - 137 (השופט ג'ובראן). לא כן בנידון דידן.