מדינת ישראל נ' אטאון

הכרעת דין

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין עבירות של השארת רכב ללא השגחה בניגוד לתקנה 74(ב) לתקנות התעבורה ונהיגה רשלנית תוך גרימת חבלה של ממש עבירה לפי סעיף 62(2) + סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.

על פי הנטען בכתב האישום, נהג הנאשם ביום 22.05.08 בשעה 22:00 ברכב מסחרי בחיפה, החנה את רכבו ללא הפעלת בלמים ויצא ממנו. כתוצאה מכך, התדרדר הרכב, פגע בנאשם וגרם לו לחבלות של ממש.

2.הנאשם מודה בהתדרדרות הרכב ובחבלות שנגרמו לו, אך כפר באשמתו לתאונה. לטענת הנאשם הרכב התדרדר עקב תקלה מכנית שלא הייתה בידיעתו ו/או בשליטתו.

3.במהלך שמיעת הראיות בתיק נעשה שימוש חוזר בשתי מילים לועזיות "פרקינג" ו-"הנדברקס". מאחר והצדדים עשו שימוש במונחים לועזיים אשתמש באותם המונחים. למען הסר ספק יובהר, כי המילה "פרקינג" מתייחסת למצב בו מוט ההילוכים מצוי במצב "חנייה" והמילה "הנדברקס" מתייחסת ל"בלם העזר" המופעל ברכב הנדון באמצעות הרגל ולא באמצעות היד.

4.עד תביעה מס' 1 רס"מ אודי אלון, גבה את הודעת הנאשם (ת/1). בחקירתו הנגדית העיד כי לא ביצע פעולות חקירה נוספות, לא היה אמור להמליץ על ביצוען ואישר כי למקום התאונה הגיעה משטרה.

בהסכמה הוגש סיכום אשפוז של הנאשם מיום 04.06.08 (ת/2).

5.מטעם ההגנה העידו הנאשם ושני עדי הגנה.

הנאשם העיד כי ביום העבירה הגיע לחוף הסטודנטים עם רכב מסוג ג'י.אם.סי סונומה, בהגיעו לשער התבקש להביא אישור כניסה, לחץ על ההנדברקס (בלם העזר) באמצעות הרגל, הכניס את ידית ההילוכים לפרקינג (מצב חנייה), השאיר את מנוע הרכב פועל ויצא מהרכב, לא הרגיש משהו חריג ורק לאחר שהתרחק כ – 100 מטר מרכבו שמע צעקות "האוטו מתדרדר". רץ לכיוון הרכב, ניסה לעצור אותו בידיו, מעד, הרכב עלה עליו ונגרמו לו חבלות קשות בבטנו. לא כיבה את המנוע בזמן שירד מהרכב מאחר ולא התכוון להחנות שם (עמוד 6 שורות 15-16 בפרוטוקול). אישר כי מדובר בפעם הראשונה בה נהג באותו רכב, אך עשה כן משעות הצהריים והכל היה כשורה. אשר לסיבת התדרדרות הרכב, לא ידע מה בדיוק קרה והניח כי משהו נשבר שם (עמוד 7 שורה 24 בפרוטוקול). אישר כי אמר בחקירתו כי ייתכן ולא לחץ את הבלם עד הסוף (עמוד 8 שורה 2 בפרוטוקול). לאחר כחודש ימים נמכר הרכב למכונאי בשם שלומי חזן בסך של 2500 - 3000 ₪ . לטענת הנאשם הקונה בדק את הרכב וגילה כי ה"פרקינג" שבור (עמ' 6 ש' 2 ו-9 לפרוטוקול).

עד הגנה מס' 1, מר חזן שלומי העיד כי הוא מכונאי רכב ואף הציג תעודת מקצוע (נ/1). הבחין ברכב בחניית ביתו של הנאשם, התעניין באם הוא למכירה וקנה אותו ממר משה אטאון (אביו של הנאשם) בסכום של 3,000 ₪. לא זכר באיזה יום ביצע את הקנייה והעיד כי ה"הנדברקס" היה תקין אולם ה"פרקינג" היה שבור. גרר את הרכב מאחר ולא היה לו טסט ולא זכר באם היה צורך במצבר לשם הנעתו. החל בשיפוצו של הרכב אך התייאש ושלח אותו ל"ברזל" תמורת סך של 1,000 ₪.

עד הגנה מס' 2 , מר משה אטואן (אביו של הנאשם) העיד כי ביום העבירה הנאשם לקח את רכבו על מנת להעמיס משטחים. בשעה 20:00 קיבל הודעה על קרות התאונה, הגיע למקום, עזר בפינוי בנו לבית החולים ובהמשך החזיר את הרכב לביתו. העיד כי כאשר הגיע למקום התאונה הרכב היה עדיין מונע אך לא היה משוכנע בכך (עמוד 11, שורות 5-6 בפרוטוקול) והוסיף כי ה"הנדברקס" של הרגל היה לחוץ עד הסוף וידית ההילוכים הייתה ב"פרקינג". מספר שבועות לאחר התאונה נודע לו כי ה"פרקינג" שבור. מכר את הרכב למר חזן שלומי (עד הגנה מס' 1) במחיר של 4,000 ₪. עוד נודע לו לאחר התאונה כי גם ה"הנדברקס" אינו תקין.

6.המאשימה בסיכומיה ביקשה להרשיע את הנאשם, הצביעה על הסתירות שהתגלו בין הודעתו במשטרה לעדותו בבית המשפט, הדגישה כי בחקירתו במשטרה הנאשם לא העיד על תקלות ברכבו והפנתה לעדותו של עד התביעה מס' 1 לפיה בלם היד היה תקין .

7.הנאשם בסיכומיו טען כי המאשימה לא עמדה בנטל ההוכחה ובפרט לא הוכיחה את טענתה לפיה הנאשם לא הפעיל את בלמי הרכב ואת סיבת התדרדרות הרכב. טען למחדלי חקירה לרבות העובדה שרכב הנאשם כלל לא נבדק ואין בידי המאשימה כל ראייה המלמדת על סיבת ההתדרדרות. הסביר כי הנאשם לא דיווח על התקלה ברכב במהלך חקירתו במשטרה משום שזו התגלתה רק לאחר חקירתו. טען כי הנאשם הפעיל את ה"הנדברקס" והשאיר את הרכב במצב חנייה (פרקינג). הפנה לעובדה שהרכב החל להתדרדר רק כעבור מס' דקות, עובדה המלמדת כי מדובר בתקלה טכנית שאירעה רק לאחר שעזב את רכבו, אחרת, היה הרכב מתחיל להתדרדר מיד עם יציאת הנאשם את הרכב. אשר לסתירות בגרסאות עדי ההגנה, טען כי מדובר בסתירות שאינן מהותיות ומשקלן מועט ביותר והדגיש כי עדי ההגנה כולם העידו ש"הפרקינג" נמצא שבור אחרי התאונה. ביקש לקבל את גרסת הנאשם ולקבוע כי ביצע את כל הפעולות הדרושות מנהג זהיר. עוד ציין כי מדובר בתקלה שלא הייתה לנאשם כל שליטה או ידיעה עליה ובהתאם, יש לזכותו.

דיון והכרעה

נטל ההוכחה

8.לטענת ההגנה על המאשימה להוכיח את סיבת התדרדרותו של הרכב.

אכן, הכלל הוא שעל התביעה להוכיח את כל יסודות העבירה המיוחסת לנאשם מעבר לכל ספק סביר. חובה זו מוטלת עליה מתחילת המשפט ועד סופו. יחד עם זאת, דיני הראיות מכירים במצבים בהם הנטל להבאת הראיות עובר אל כתפי הנאשם. כך לדוגמא במקרים בהם הוכח כי רכב הנאשם סטה וגרם לתאונה. במקרה זה אומץ "כלל הדרך" לפיו מתקיימת חזקה עובדתית כי רכב הנהוג כראוי אינו סוטה ממסלולו.

ברע"פ 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם 7.6.93) נאמר מפי כב' השופטת ש' נתניהו: "נהיגה כדין ובזהירות הראויה היא בצידו הימני של הכביש, ועצם המעבר המוכח לצד שמאל יוצר ראיה לכאורית בדבר נהיגה שלא בדרך הזהירה. החובה להוכיח את האשמה מעל לכל ספק סביר רובצת לעולם על התביעה, אך כאשר מוכחת נהיגה החוצה את הכביש מימין לשמאל, כפי שאירע כאן, נוצרת הוכחה לכאורה לנהיגה חסרת זהירות. בכך יוצאת התביעה חובת השלב הראשון של הבאת הראיות. מעתה עברה חובת ההוכחה לנאשם... הנאשם מצידו יכול להמציא עדות מטעמו הסותרת את הראיה לכאורה של נהיגה בלתי זהירה, בניגוד לכל כיוון ואופן מותרים."

9.כך גם אין זה מדרכו של רכב חונה לנוע בכוחות עצמו ו/או להתדרדר לאחר שנהגו יצא ממנו. על המאשימה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הרכב התדרדר לאחר שהנאשם החנה אותו. משהוכיחה המאשימה עובדות אלו, עובר הנטל הטקטי לכתפי הנאשם להראות כי הרכב התדרדר שלא באשמתו.

בטרם אדון בשאלת אשמתו של הנאשם עלי להכריע במספר שאלות עובדתיות הקשורות במקום התאונה ובמצבו של הרכב עובר להתדרדרותו.