החלטה
1.בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים (להלן: "הבקשה") כנגד המשיב, סעיד בלעאוי (להלן: "המשיב" או "הנאשם") לו מיוחסת על פי כתב האישום עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"). על פי הבקשה הנאשם "רצח את המנוח אשרף טוויל, כאשר עבדו יחדיו במאפייה השייכת לאחי הנאשם. בין הנאשם והמנוח פרץ ריב שהוביל למתחים במהלך המשמרת המשותפת במאפייה, לקראת בוקר בקש הנאשם מהמנוח לצאת עימו החוצה בעודו חמוש בסכין השייכת למאפייה, לאחר דין ודברים בין השניים, ובעוד מנהל המשמרת מנסה להפריד בין השניים, דקר הנאשם את המנוח דקירה אחת בליבו שהובילה למותו".
ראיות לכאורה
2.הלכה היא כי ראיות לכאורה להוכחת אשמה הן "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל - יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר" [בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2)133 (1996)]. בבואו של בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה עליו לבחון את כל חומר החקירה, בחינה כוללת, ולהשתכנע כי עולה ממנו סיכוי סביר להוכחת האשמה.
3. אין מחלוקת כי הנאשם אכן דקר את המנוח, דקירה שהובילה למותו, אירוע בגינו מיוחסת לו עבירת רצח, כאשר המדינה טוענת לקיומן של ראיות לכאורה למעצר עד תום ההליכים בגין עבירה זו. מנגד, טוען ב"כ הנאשם כי עומדת לנאשם טענה של הגנה עצמית, וכי בכל מקרה אין ראיות לכאורה לעבירת הרצח שכן לא מתקיים היסוד הנפשי של "כוונה תחילה", וכן כי מהראיות עולה שהמנוח קינטר את הנאשם עובר לאירוע הדקירה, ועל כן על התביעה הנטל להוכיח העדר קינטור לשם הוכחת עבירת הרצח.
4.מחומר הראיות עולה כי הנאשם הודה בדקירתו של המנוח, הודה שהוא זה שאמר למנוח לצאת עמו החוצה, הודה שהייתה בחזקתו סכין מטבח גדולה השייכת למאפיה (ראה תצלומים של הסכין), והודה כי הוא היה עצבני כתוצאה מדברים שאמר לו המנוח לגבי חברתו.
המשיב בהודעתו תיאר את האירועים כך (ראה הודעת המשיב מיום 8.6.12):
"אני הוצאתי אותו החוצה והוא נצמד אלי עם הראש ובא לתת לי ראסייה. אני דחפתי אותו ואמרתי לו שאני לא רוצה לריב איתו, ואז הוא בא לתת לי סטירה, אבל לא הביא לי, והוא אמר לי שהוא לא מפחד והוא לא פראייר, ואז רבנו והוא הרים עלי סולם והוא נתן לי סטירה ואני נתתי לו סטירה. אני אמרתי לו שיעזוב את הסולם ושנסגור את זה והוא אמר לי שהוא חייב לתת לי מכות, ואני פחדתי, אז הוצאתי את הסכין שהיה לי ודקרתי אותו. אבל אני לא שמתי לב איפה הדקירה כי יעקב היה מסתיר אותו. אני לא שמתי לב אם זה בכיוון הבטן או למעלה. אני באתי לשים לו בכיוון הרגל שילמד. הוא בא לזרוק עלי בקבוק בירה ואני אמרתי לו שלא יתקרב אלי. זה היה מחוץ למאפיה. אני הוצאתי אותו החוצה שלא יהיה בלאגן לאחי" [יוער כי אחיו של הנאשם הינו בעל המאפיה בו עבדו המנוח והנאשם].
מתמליל הודעת הנאשם מיום 8.6.12 - מ"ט 4096/12 - עולה כי לאחר שהנאשם והמנוח יצאו החוצה, התפתחה ביניהם קטטה בה שני הצדדים היו מעורבים, כשהנאשם מתאר שבסופו של האירוע, כשהמנוח הוחזק על ידי מנהל המשמרת, יעקב סלינז (להלן: "יעקב"), שבא להפריד בין הניצים - "הוא בא אלי רצה לדפוק לי מכות אז אני דפקתי לו סכין..." (עמ' 4, שורה 37).
5.למעשה, די בהודעה הראשונה של הנאשם מיום 8.6.12 (ההודעה והתמליל) כדי ללמד על קיומן של ראיות לכאורה לעבירה המיוחסת לנאשם, שכן כאמור הלכה פסוקה היא שבשלב זה של דיון, בבואנו לשקול אם יש מקום להורות על מעצרו עד תום ההליכים של נאשם - יבדוק ביהמ"ש אך ורק אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם, ואין מתפקידו של בית המשפט לבחון סתירות כאלה ואחרות או לרדת לפרטי פרטים, וגם אם קיימות סתירות מסויימות וגם אם קיימים קשיים ותמיהות כאלו ואחרות ביחס לראיות, אין בכך כדי לשלול את האפשרות שהראיות הן בעלות פוטנציאל להרשעה, והינן בגדר ראיות לכאורה [בש"פ 3086/01 חמדאן נ' מדינת ישראל].
בחינת מכלול הראיות, כולל הודעותיהן של עדים נוספים, והראיות הנוספות כפי שהוצגו בפניי - יש בהן לחזק את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה, כפי שיפורט להלן.
מנהל המשמרת, יעקב, היה עד ראיה לאירוע הדקירה. על פי הודעתו מיום 8.6.12 התפתחה בין המנוח לנאשם קטטה והוא יצא אליהם, וניסה להפריד ביניהם, תפס את המנוח במטרה להרחיקו מהמקום, כאשר המנוח ניסה להשתחרר ממנו, וזה הרגע בו הנאשם דקר את המנוח.
עובד המאפייה, עמאד סונקרט, ציין בהודעותיו כי הנאשם הוא שביקש מהמנוח לצאת החוצה, בשלב זה התפתחה קטטה והנאשם דקר את המנוח. על פי הודעתו, המנוח הרים את הסולם ואת בקבוק הבירה כלפי הנאשם רק לאחר הדקירה (אתייחס לסוגיות אלה בהמשך). עוד העיד סונקט כי הנאשם רצה לדקור את המנוח פעם נוספת, וכי הנאשם היה אדם עצבני. כן ציין כי עובר לאירוע הדקירה, מוקדם יותר באותו ערב, ציין הנאשם בפני עובד אחר כי ידקור את המנוח "כי הוא דיבר על החברה שלו" (הודעה מיום 10.6.12).
עובד המאפייה, שאדי אבו מאדי, ציין גם הוא בהודעתו כי הנאשם הוא שאמר למנוח לצאת החוצה, כאשר המנוח לא רצה אך בסופו של דבר יצא, ואז התפתחה הקטטה, כאשר יעקב ניסה להפריד ביניהם ו"אז פתאום סעיד [הנאשם] תפס סכין ודקר את אשרף [המנוח]" [הודעה מיום 8.6.12]. בעניין הסולם ציין כי "היה סולם ואשרף [המנוח] רצה להרים אותו ולא הצליח, רצה לזרוק אותו..." [הודעה מיום 8.6.12].
גם עובד המאפייה, סעיד שוויכי, ציין בהודעתו כי הנאשם הוא ש"הזמין" את המנוח לצאת החוצה, וכי המנוח לא רצה בתחילה לצאת, אך בסופו של דבר יצא. גם מדבריו עולה כי האיום בסולם נעשה רק לאחר הדקירה.
כך גם נחקרה חברתו של הנאשם, סיגלית שושקוב, שציינה כי הנאשם, שהגיע אליה לאחר האירוע, הודה בביצוע הדקירה, והודה כי הוא עצמו לא נפצע בקטטה (ראה הודעתה מיום 8.6.12).
6."כוונה תחילה" - טוען ב"כ הנאשם כי לנאשם לא הייתה כוונה להמית את המנוח.
בבואנו לבחון אם לנאשם הייתה כוונה להמית באירועים מסוג זה, הרי שלא מדובר דווקא בכוונה מוצהרת מראש, דהיינו עם "תוכנית פעולה" מתוכננת מראש. הכוונה נבדקת ברגע האירוע, כאשר הנאשם החליט ליטול את הסכין ולבצע את הדקירה הקטלנית. יפים בהקשר זה דברי בית המשפט בע"פ 7520/02 ראיד חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2)710: "יסוד ההחלטה להמית יכול להתגבש כהרף עין, אף במהלכו של האירוע הקטלני גופו, וכי המבחן היחיד להתקיימותו, נעוץ בשאלה האם גם בפרק זמן קצר ביותר, אכן חזרה הממית את תוצאות מעשיו וחפץ בהגשמת כוונתו". כל אדם בר דעת מצופה שידע את התוצאות של דקירת אדם בסכין, על אחת כמה וכמה כאשר הסכין מכוונת לליבו של הקורבן, והתוצאה במקרה זה מלמדת בעד עצמה.
7.קינטור - עוד טוען ב"כ הנאשם כי מחומר הראיות עולה לכאורה כי עובר לדקירה, לאורך כל הערב, קינטר המנוח את הנאשם באמירות לגבי חברתו, כאשר ציין בפניו כי "אני אזיין את החברה שלך לשבוע", או בקללות על אמו המנוחה, וכי על כן על המבקשת להוכיח העדר קינטור.
8.סעיף 301(א) לחוק העונשין קובע כי "לעניין סעיף 300 [עבירת הרצח], יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה...". דהיינו, בהתקיים "התגרות בתכוף למעשה" עומדת לנאשם הגנת הקינטור המפחיתה את אחריותו מעבירת רצח לעבירת הריגה.