מדינת ישראל נ' גלעדי(עציר) ואח'

החלטה

1.מונחת לפניי בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדם ועל פי הקבוע בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו – 1996 (להלן: "החוק").

2.כנגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות וכנגד המשיב 1, עבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סם שלא כדין. על פי הנטען, כמפורט בכתב האישום, שהו ביום 23.9.11 מספר קטינים בגן ציבורי ביישוב מעלה אדומים. סמוך לשעת חצות, הגיעו לגן המשיבים 1 ו-2 ואחרים שזהותם אינה ידועה. המשיבים 1 ו-2 ניגשו לקטינים וביקשו מהם כוסית וודקה. בהמשך, ביקשו מאחד מהם א.פ. (להלן: "המתלונן") להתלוות אליהם לסמטה צדדית. במהלך שיחה שניהלו עימו, ביקש המתלונן לעזוב את המקום ואולם, המשיבים 1 ו-2, קראו לקטין אחר שעמד בסמוך והורו לו לתפוס את המתלונן. בהמשך, היכו בו המשיבים 1 ו-2 באגרופים בראשו. המתלונן חמק מהם, ובהמשך, חבר אל קטינים אחרים, אשר פנו לעבר המשיבים 1 ו-2, אליהם הצטרף המשיב 3. בשלב זה, היכו המשיבים, כולם, את המתלונן והקטינים האחרים שחברו אליו, באגרופים, כאשר בין היתר היכה המשיב 3 את אחד מהם, באגרופים בפניו ובעט, באמצעות ברכו, בפניו של אחר. בהמשך, נטל המשיב 1 בקבוק וודקה מזכוכית, ניפץ את הבקבוק על המדרכה וכשהוא אוחז בבקבוק השבור, חתך את המתלונן בפניו ובצווארו וניסה לפגוע, באמצעותו, בקטין אחר, אשר נשרט בידו השמאלית. כתוצאה ממעשיו של המשיב 1, התמוטט המתלונן והובהל לבית החולים שערי צדק, במצב קריטי. בהמשך אושפז ועבר ניתוח. למתלונן נגרמה פציעה עמוקה בלחי שמאל, חתך עמוק ורחב עם דימום אורכי וחתך עמוק בצוואר. כמו כן, נגרמו למתלונן ולקטין האחר חבלות נוספות.

3.המבקשת טענה, כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמת המשיבים וכי נסיבות ביצוע העבירות מלמדות על מסוכנותם, ובכלל זה, מקימות חזקת מסוכנות, על פי הקבוע בסעיף 21(א)(1)(ג)4 לחוק. עוד נטען, כי למשיב 3 הרשעה קודמת בגין אלימות, ונגזר דינו, ביום 28.4.11, לארבעה חודשי מאסר, אשר הומרו לעבודות שירות, נוסף על מאסר מותנה, למשך חמישה חודשים, אשר ניתן להפעילו, ככל שיורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. לפיכך נטען, כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור המשיבים לחלופה ובית המשפט התבקש להורות על מעצרם עד לתום ההליכים.

4.במהלך הדיון הוצג לפניי חומר החקירה ועל פיו טענה המבקשת להוכחת אחריותם הלכאורית של המשיבים לביצוע העבירות המיוחסות להם. המבקשת הדגישה, כי מחומר החקירה עולה, כי המשיבים זוהו על ידי המתלונן ומתלוננים נוספים, מקרב הקטינים ששהו בזירת האירוע, המוכרים להם. המבקשת הוסיפה, כי מהודעתו של המשיב 1 עולה, כי זה ביצע את המיוחס לו על פי כתב האישום. ואכן, המשיב 1 לא כפר בקיומן של ראיות לכאורה נוכח הודאתו כמיוחס לו כפי שהובאה בהודעתו, להלן. יחד עם זאת טען, כי בנסיבות העניין, ניתן להורות על שחרורו לחלופה שהוצעה, לצד הגשת תסקיר והדגיש, כי אין הצדקה לשקול את שחרורו לאחר קבלת התסקיר, בין היתר, נוכח פגרת חג הסוכות ופרק הזמן הממושך, לטענתו, עד לקבלתו. המשיבים 3 – 2 טענו לראיות ולחילופין, לשחרור, לחלופה שהוצעה.

5.יאמר מיד ובכל הכבוד, כי, לאחר שעיינתי בכתב האישום, בחנתי את חומר הראיות והתרשמתי מעוצמתן, הגעתי לכלל מסקנה, כי עלה בידי המבקשת להניח תשתית ראייתית מספקת, לביסוס טענתה, לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. יחד עם זאת, מצאתי, כי בטרם מתן החלטה סופית, יש מקום, בנסיבות העניין, כפי שיפורט להלן, להורות על הגשת תסקיר, לבחינת אפשרות שחרורם, לחלופת מעצר של המשיבים.

6.הלכה פסוקה היא, כי בדיון בבקשה למעצרו של נאשם עד לתום ההליכים, אין בית המשפט נדרש ל"כירורגיה עדינה" של חומר הראיות המצוי בתיק וכל שהוא צריך לבצע באותו שלב הוא "פרוגנוזה ראשונית – לכאורית" של סיכויי ההרשעה בתיק בהתבסס על חומר הראיות הקיים (בש"פ 696/04 יוסף סביח נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 11.02.2004). אמת, מקום שבו קיימות בחומר הראיות פירכות מהותיות וגלויות לעין, או שמתברר כי הראיות אינן משתלבות, לכאורה, לכדי מארג שלם שיש בו כדי להציב תמונה מרשיעה, על בית המשפט להסיק את המסקנות המתבקשות מכך. יחד עם זאת, אין בית המשפט נזקק לשאלות של מהימנות העדים וכן, אין הוא נדרש באופן פרטני ומדוקדק למשקלן של העדויות. לפיכך, די בקביעה, כי בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי, אשר בסיום המשפט – לאחר עיבודן של הראיות, בחינתן בחקירות וקביעת אמינותן ומשקלן – יהיה בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי (בש"פ 1526/05 ארטיום אינטייב נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 14.03.2005).

7.לשון אחר, על בית המשפט לבחון קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. לאמור: ראיות, אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט יבסס את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר. על כן, בשלב זה, אין בית המשפט בוחן האם הראיות מוכיחות את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, אלא רק את הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פד נ(2) 133). לפיכך, בשלב זה של הדיון, אין צורך להראות כי הראיות הינן בעלות עוצמה כזו, שיש בה כדי להביא מעבר לכל ספק סביר להרשעת הנאשם, שכן כל שנדרש בשלב זה הוא לעוצמת ראיות במידה מספקת המצדיקה את מעצרו עד לתום ההליכים (בש"פ 1572/05 זוארץ נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 10.04.2005; בש"פ 4811/97 משה נ' מדינת ישראל, פד נא(3) 817).

8.מן הכלל אל הפרט. עיון בחומר החקירה מעלה, כי, לצד הודאת המשיב 1 במיוחס לו, כמפורט בהודעתו,, מיום 26.9.11 (עמ' 2, שורות 8-19), זוהו המשיבים בהודעות המתלונן ויתר הקטינים להלן, כמי שהשתתפו באירוע התקיפה, כמפורט בכתב האישום. תחילה, המשיבים 2 ו-3, בהודעותיהם, קשרו עצמם, לזירת האירוע ולמיוחס להם (ראה הודעת המשיב 2, מיום 26.9.11, עמ' 2, שורות 8-13, שורה 34 – לעניין הפללת המשיב 1 - הודעת המשיב 3 מיום 26.9.11, עמ' 2, שורות 8-16, שורות 37-39). מהודעות המתלונן ויתר הקטינים, כאמור, ששהו בזירת האירוע עולה כי המשיבים, המוכרים להם, זוהו על ידם, כמי שביצעו לכאורה את המיוחס להם. כך למשל, עולה, מהודעת המתלונן מיום 25.9.11 (עמ' 2, שורות 5-13), לעניין המיוחס למשיב 1, ולעניין המשיב 3, (שורה 11), ומהודעות יתר הקטינים (ראו למשל, הודעת ל.ד, מיום 25.9.11, בעמוד 1 שורות 7-11 ולעניין המיוחס למשיב 1; והודעתו מיום 24.9.11 עמוד 1 שורות 8-15; הודעת ע.ל. מיום 25.9.11, עמוד 1 שורות 11-16, לעניין המיוחס למשיב 1; הודעת ב.ק מיום 25.9.11, עמוד 1, שורות 7-10, שורה 17, לעניין המיוחס למשיב 1; בשורות 25-27, לעניין המיוחס למשיבים 2 ו-3; הודעת ת.ב, מיום 25.9.11, עמוד 1 שורה 7, לעניין המיוחס למשיב 1; שורה 25, לעניין המיוחס למשיב 3; הודעת ש.ג, מיום 25.9.11, עמוד 2 שורות 1-10 לעניין המיוחס למשיבים; הודעת מ.ד, מיום 24.9.11, עמוד 1 שורה 6, לעניין המשיב 1; הודעת ש.ב, מיום 24.9.11, עמוד 1, שורות 6-7, שורה 15, לעניין המיוחס למשיב 1. (שמות הקטינים הובאו בדרך מקוצרת כדי למנוע את חשיפת זהותם, מטעמים ברורים).

9.הנה כי כן, לאחר שבחנתי את מכלול חומר החקירה, שוכנעתי כי יש בו די והותר כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה, לביצוע המיוחס למשיבים על פי כתב האישום. ב"כ המשיבים 2 ו-3 טענו כי יש כרסום משמעותי בראיות ואולם, דעתי אינה כדעתם. אכן נכון, בחינה כוללת של חומר הראיות, לרבות הודעת המתלונן ויתר הקטינים, מעלה, כי יתכן ובסיום ההליך העיקרי, יקבע כי גרסתם, כולם או חלקם, איננה מהימנה ויש לדחותה. אולם, בשלב זה של הדיון, ניתן לראות בגרסתם, כפי שהובאה בהודעותיהם ונתמכה בראיות נוספות (בין היתר, בהודעות המשיבים עצמם), בהעדר "כרסום" לכאורי, ממשי, במהימנותן, העולה על פני הדברים, כמבססת קיומן של ראיות לכאורה לאשמתם (בש"פ 11404/03 אבו סבית יונס נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 11.01.2004). לשון אחר, לא מצאתי, כי ישנו כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות, שכן, בשלב הלכאורי, אין די בטענות כלליות על כרסום בעדויות, אלא יש להראות כי אלה גלויות על פניהן וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אימון ויציגה כמשוללת יסוד (בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 25.01.2011) וזאת, לא נמצאה בענייננו. ודוק, אין לבחון את הראיות באופן פרטני, אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, שכן אחרת יתייתר קיומו של ההליך העיקרי (ראה עניין זאדה לעיל בעמ' 148, בש"פ 3562/11 איאד יתים נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 19.05.2011). לפיכך, בית המשפט איננו נדרש בשלב מקדמי זה לעמוד על משקלן של ההודעות או לקבוע ממצאים בשאלת מהימנותם של המתלוננים, כפי שנעשה בהליך העיקרי, ודי כי שוכנע שישנו פוטנציאל ראייתי להרשעת הנאשם בתום ההליך המשפטי (בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 18.04.2010). בענייננו, בחינת מכלול הראיות בתיק, אכן מלמדת כי קיימת תשתית ראייתית, לכאורית, להוכחת העבירות המיוחסות למשיבים ודי בכך, כדי לעמוד במבחן "ראיות לכאורה", הדרוש בענייננו ומכאן, לעילת המעצר וחלופת המעצר.

10.נדמה, כי לא יכול להיות חולק, כי העבירות המיוחסות למשיבים, הינן כאלה, המקימות עילת מעצר, כנגדם, בשל מסוכנותם. מחומר הראיות עולה, כי המשיבים התנפלו על המתלונן, ואחרים תקפו אותו באכזריות וגרמו לו חבלות חמורות. זאת ועוד, בעניינו של המשיב 1, נוכח השימוש בבקבוק זכוכית שבור, קמה כנגדו, עילת מעצר סטטוטורית, המלמדת, ברגיל, על מסוכנות רבה ולמעט מקרים חריגים, מחייבת מעצר עד לתום ההליכים (בש"פ 5585/11 ליאור נחמיה נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו 3.8.11). אכן נכון, " ... בשורה של החלטות קבע בית משפט זה כי מי שנוהג באלימות באירועים של מה בכך, ובמיוחד כשהוא מלווה התנהגות זו בשימוש בנשק קר, כשלעיתים המרחק בינו לבין קיפוח חיי אדם הוא קצר, לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר אלא בנסיבות יוצאות דופן" (בש"פ 6012/01 ג'בריס נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 15.8.01; ראה גם בש"פ 1049/04 דוד שטרית נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 12.2.04; בש"פ 7854/04 עמוס כהן נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 8.9.04; בש"פ 10470/04 מועד עאמש נ' מדינת ישראל, החלטה מיום 25.11.04). אמת, למשיבים 2 ו-3 לא מיוחסת עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, משלא היו שותפים לשימוש בבקבוק הזכוכית והפגיעה הקשה במתלונן ואולם, לא ניתן להתעלם ממעורבותם במעשה התקיפה הכולל, שבמהלכו חברו למשיב 1 והיכו באגרופים בפניו של המתלונן וקטין נוסף ותרמו בהתנהגותם הלכאורית לתוצאה הקשה. בעניין זה מקובלות עליי טענות המבקשת לפיהן, קיימת בעניינם הבחנה דקה מאוד למעשה הדקירה של המשיב 1 ויש לבחון את מסוכנותם על רקע ההקשר הכולל של הראיות והתנהגותם המשותפת במהלך האירוע לנוכח תוצאתו הקשה, וגילם הצעיר של המתלוננים.

11.יחד עם זאת, לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק, אשר נחקק לאחר קיומו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ותוך התאמת דיני המעצרים לעקרונות המעוגנים בו, לרבות עקרון החירות, משקמה כנגד נאשם עילת מעצר סטטוטורית, על בית המשפט לבחון את שחרורו לחלופת מעצר, אשר תפחית את הפגיעה בחירותו של מי שטרם הורשע בדין, מחד ותגשים את תכלית המעצר שנועדה לנטרל את מסוכנותו, מאידך (בש"פ 10848/07 בונדק נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 21.01.2008; בש"פ 1197/06 אבו עייאש נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 19.02.2006; בש"פ 663/08 סרחאן נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 12.02.2008). לפיכך נקבע, כי בבוא בית המשפט להחליט אם להורות על מעצרו של נאשם, יש לשקלל את מבחן העושה והמעשה, העבירה ונסיבותיה, עוצמת עילות המעצר והראיות לכאורה ומעל הכל, בחינתה של חלופת מעצר (בש"פ 4258/11 לוסייאן תבל אבוטבול נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 19.06.2011). כך בכלל וכך גם בעבירות חמורות (בש"פ 1464/06 מדינת ישראל נ' בילאל נאשף, פורסם בנבו, 21.02.2006 ; בש"פ 5353/07 מאור כהן נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 29.06.2007; בש"פ 10910/98 אולגה בוריסוב נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 01.01.2009).

12.עוד נקבע, כי ברגיל, יש מקום לבחון את אפשרות שחרורם של נאשמים לחלופת מעצר על דרך של קבלת תסקיר מעצר, שכן "... תסקיר מעצר הוא כלי עזר שיש בו כדי לסייע לבית המשפט להכריע בשאלת התאמה לחלופה וכן להערכת החלופה המתאימה..." (בש"פ 1092/05 תראבין נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 27.02.2005; ראה בש"פ 4202/11 סטניסלב לוקצקי נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, 02.06.2011).