מדינת ישראל נ' היכלי מלכות בע"מ ואח'

החלטה

בפני בקשת המבקשים להורות על אלו:

א.ביטול כתב האישום, מכוח הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית ופסולה ובשל אי-התקנתן של תקנות מחויבות;

ב.ביטול כתב האישום, מכוח הגנה מן הצדק, בשל היעדר חקירת המבקשים בגין אחת העבירות המיוחסת להם;

ג.(למצער - ) ביטול סעיפים בכתב האישום, ככל שהם מתייחסים לעבירות-נטענות שבוצעו למעלה משנה לפני הגשת כתב האישום, וזאת מכוח התיישנות;

המבקשת היא חברה המפעילה אולמי שמחות בבני-ברק והמבקש הוא (או היה בעת הרלבנטית) בעליה היחיד ואחד ממנהליה.

נגד המבקשים הגישה המשיבה ביום 20.5.10, כתב אישום המייחס להם עבירה של הפרת תנאים ברישיון עסק, לפי תקנה 2 לתקנות רישוי עסקים (התקן מד-רעש באולם שמחות ובגן אירועים), תשס"ו-2006, יחד עם סעיפים 14 ו-15(2) לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 [להלן – התקנה, התקנות והחוק, לפי העניין].

בתמצית, מחייב החוק התְקנה והפעלה תקינה של מד-רעש כתנאי מתנאי רישיונו של עסק מסוג אולם שמחות, והתקנה קובעת את אופן התקנתו של מד הרעש ואת פעולתו המחויבת – התראה כאשר מפלס הרעש עולה על המוגדר בתקנה, וניתוק זרם החשמל למערכת ההגברה באולם לאחר 30 שניות התראה.

לפי פרק העובדות שבאישום, נעברה העבירה בשלוש הזדמנויות שונות, שבהן עלה מפלס הרעש באולם שמחות מעל המותר, מבלי שמד-הרעש המותקן באולם פעל כנדרש: המועדים הם 17.2.08, 23.9.08 ו-2.5.10 .

עוד יצוין, כי הצדדים מסכימים, כי הקישור הנורמטיבי בין החוק לבין התקנות, הינו סעיף 2ו לחוק, שעניינו "אולמי שמחות, גני אירועים ודיסקוטקים" ובו נקבע החיוב להתקין מד-רעש, כתנאי מתנאי רישיונו של עסק שהוא אולם שמחות וכו'.

לטענת התיישנותן של העבירות שבוצעו בשנת 2008:

לטענת ההגנה, הוראת החיקוק היוצרת את העבירה – סעיף 14 לחוק – הנסמכת על סעיף 2ו לחוק, קובעת במפורש, כי עבירה של אי-קיום תנאי רישיון לפי סעיפים 2ו(א) ו-2ו(ג) הינה עבירת קנס בלבד, ובכך הוחרגה עבירה זו מההוראה הכללית בסעיף 14(א) לחוק, לפיה אי-קיום תנאי מתנאי רישיון עסק, עונשו מאסר עד שמונה-עשר חודשים.

כעבירת קנס, סיווגה הנכון של עבירה זו (בה מואשמים המבקשים) הינו כעבירת חטא, לפי הוראת סעיף 24 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וככזו היא מתיישנת שנה לאחר יום ביצועה, לפי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נ"מ], תשמ"ב-1982.

כיון שכך, העבירות שביצעו המבקשים לפי הנטען בשנת 2008 התיישנו, ועל בית המשפט לבטל האישומים בגינן, כסמכותו לפי סעיפים 149(8) ו-150 לחוק סדר הדין הפלילי הנ"ל.

התביעה מסכימה, כי אכן פשוטו של מקרא מעלה כי טענת ההגנה צודקת, אלא, שבכך אין לסיים את מסע ההבנה של החיקוק הרלוונטי:

לדבריה, נפלה טעות סופר בניסוחו המתוקן של סעיף 14 הנ"ל. למעשה, תיקונו של הסעיף, שנעשה במסגרת תיקון מס' 19 לחוק משנת 2002, בא לתקנו על-ידי ציון מפורש של סעיפים 2ז(א) ו-(ג), ואך עקב טעות סופר התחלפה-לה הז' בו'.

התביעה נסמכת על היסטוריה חקיקתית אותה שלפה ממטמוני דברי הכנסת, פרוטוקול דיוני ועדת חוק חוקה ומשפט, ודברי הסבר שנילוו להצעות החוק לתיקונים 18 ו-19 לחוק.

עיון בכל אלו, מלמד כי המחוקקים (להבדיל מהמחוקק) אכן דנו בעניינו של סוג עסקים שונה לחלוטין, עסקים "של כתובות קעקע וניקוב חורים בגוף לצורך ענידת תכשיטים", שעניינו הוכנס לחוק בתיקון מס' 19 הנ"ל.

כיון שכך, עותרת התביעה לתקן את טעות הסופר, על-דרך פרשנות חוק.

לציין, כי התביעה בהגינותה מציינת, כי מאז תוקן החוק שוב ושוב, ותיקון מס' 21 משנת 2004 אף התייחס מפורשות לסעיף 2ז – אך לא תוקנה טעות הסופר שלדעת התביעה נפלה בניסוח או בהדפסת תיקון מס' 19 לחוק.