החלטה
התיק קבוע היום להוכחות.
התייצב הבוחן – עופר רפאלי, עד יחיד בתיק זה.
שאר העדים לא התייצבו, אולם הסניגור מבקש בנסיבות שנוצרו, וכדי למנוע סחבת מיותרת ועינוי דין לנאשם, לחזור בו מהכפירה ולהודות בעבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום.
ניתנה והודעה היום י' אייר תשע"ב, 02/05/2012 במעמד הנוכחים.
רחל טאובר, שופטת
הכרעת דין
על יסוד הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, אני מרשיעה אותו בעבירות של נהיגה רשלנית, אי האטה לפני מעבר חצייה, גרימת נזק, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה וחבלות של ממש.
ניתנה והודעה היום י' אייר תשע"ב, 02/05/2012 במעמד הנוכחים.
רחל טאובר, שופטת
גזר דין
הנאשם הודה והורשע כי ביום 17.1.10, לפני כשנתיים וחצי, גרם לתאונת דרכים קשה, כשפגע בהולך רגל במעבר חצייה.
הולך הרגל נחבל חבלות של ממש, עבר ניתוח, ועל פי התעודות הרפואיות שהוגשו לי הוא נפגע קשה בראשו, לא יכול היה ללכת אלא באמצעות הליכון, וקיבל כדורים רבים וכן נשלח לטיפול במסגרת שיקומית.
מעיון בתעודה של בית החולים שיבא, מח' השיקום, מיום 14.3.10, עולה כי הולך הרגל איבד את עצמאותו לחלוטין. כמו כן, מתעודה שהוגשה לי מיום 8.3.11 מתגורר הולך הרגל עם אשתו וזקוק לעזרה מלאה, אינו מתמצא בזמן ובמקום ומקבל טיפול תרופתי להרגעה.
הצדדים תיארו בפניי את נסיבות התאונה, אולם אין לי ספק כי נאשם שמתקרב למעבר חצייה צריך לתת זכות קדימה ולהאט, ובהחלט יתכן כי הנאשם לא הבחין בהולך הרגל בשל העץ על אי התנועה שהיה במקום, ומשום שהיה במהירות, אמנם מותרת, אבל לא בהתקרב למעבר החצייה ולכן גם לא היה לו זמן לבלום.
אני ערה לכך שנסיבות התאונה חמורות ומצדיקות עונש מאסר. התביעה אפילו הסתפקה במאסר שירוצה במסגרת עבודות שירות, באם הנאשם יימצא כשיר לכך.
במהלך הטיעונים לעונש הבנתי מפי הנאשם וגם קיבלתי אישורים, לפיהם הנאשם חולה. כמו כן הוצגה בפניי תעודת נכה לצמיתות, של 15% ממשרד הבטחון. לכן יש לי ספק אם הנאשם היה כשיר לבצע עבודות שירות, במיוחד שהנאשם היה מאושפז בבית חולים "באר יעקב", קיבל טיפולים תרופתיים והוא עדיין מאושפז יום בבית חולים "באר יעקב" (בשלב מסויים שחרר עצמו מאשפוז ללא שיפור, אבל הוא במעקב פסיכיאטרי).
כמו כן אינני יכולה להתעלם מכך שהנאשם בן 54, אדם נורמטיבי, שירת בצה"ל, קיבל במהלך שירותו את אות השירות המבצעי, גם נפצע במהלך שירותו וגם נוהג מזה 29 שנה. לנאשם אין עבר פלילי. לחובתו 17 הרשעות קודמות, ועברו התעבורתי אינו מכביד.
אין לי ספק כי על בית-המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי למניעת תאונות דרכים, במיוחד לא במעבר חצייה, שזהו מקום מבצרו ובטחונו של הולך הרגל, לבין הנסיבות האישיות של הנאשם שעומד בפניי, מביע חרטה וגם לדבריו היה בקשר עם משפחת הנפגע.
(התובע מראה לביהמ"ש תעודות רפואיות שהגיעו אליו בפקס בזה הרגע).
אכן המכתב שהוגש לי מאשר חבלות קשות שנגרמו לאחר התאונה. הנפגע לאחר התאונה סבל מאי שקט ועד היום הוא לא יכול ליצור קשר עם אנשים ואינו מתמצא במקום ובזמן, היינו הוא לא יכול לזהות את בנו. אך כפי שציין הסניגור, אינני יכולה להתעלם מגילו וממצבו הבריאותי הקודם, היינו ממחלות הרקע שבוודאי לא הטיבו עמו לאחר התאונה.
לאחר ששקלתי חומרת התאונה ותוצאותיה, נסיבותיו האישיות של הנאשם, העדר עבר פלילי, טיעוני הצדדים לעונש, הבעת החרטה וכל שיקול אפשרי אחר, החלטתי לגזור על הנאשם את העונשים כדלקמן, כמו כן צר לי שהתביעה לא מצאה לנכון לבקש פיצוי להולך הרגל, אשר זקוק לעזרה במשך כל שעות היום, ואם הייתי מתבקשת לכך הייתי נענית בחיוב.