מדינת ישראל נ' טל ואח'

החלטה

לפניי בקשתם של הנאשמים לביטול כתב האישום שהוגש כנגדם מחמת הגנה מן הצדק, בהתאם לסעיף 149(10) לחסד"פ.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל דעה, כי דין הבקשה להידחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין עבירה של העסקת עובדת זרה שלא כדין לפי סעיף 2(א)(1)(2) לחוק עובדים זרים התשנ"א-1991.

הנאשמים טוענים, כי יד לבטל את כתב האישום בשל היעדר מחשבה פלילית, שכן, הנאשמים סברו, כי לאור העובדה שהעובדת שנתפסה בביתם הנה בת זוגו, לדבריהם, של חברם אשר לן בביתם, הנה בעלת כל ההיתרים הנדרשים.

עוד טוענים הנאשמים, כי התביעה לא הפעילה שיקול דעת בנקיטת הליך פלילי בהתאם לסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו-1985 (להלן – "החוק").

המאשימה בתגובתה טענה, כי טענתם של הנאשמים הנה טענה שדינה להתברר במסגרת ישיבת הוכחות שכן, אז יונחו בפני בית הדין הראיות, שעל בסיסן יוכל היושב בדין לקבל הכרעה.

באשר להחלטה על הגשת כתב אישום יזום, טענה המאשימה כי הדבר נעשה לאחר שהעובדת הזרה התגלתה בביתם, לאחר שהתנהלה חקירה, נאספו ראיות ולאחר שהנאשמים נחקרו.

לאור כל זאת, ובהתאםלהנחיות הפנימיות של המאשימה, הוחלט להגיש כתב אישום ומזכר הנימוקים להגשתו מיום 03.03.13 ואישורו של התובע הראשי להגשתו מיום 14.03.13, אשר צורפו כנספח ה, מדגימים כי פורטו חמישה נימוקים המצדיקים הגשת כתב אישום.

בנוסף, טענה המאשימה, כי כנגד על הנאשמת הוטל בעבר קנס מנהלי בגין בגין עבירה על חוק עובדים זרים.

לאור האמור לעיל, טוענת המאשימה כי לא נפל פגם בהתנהלותה.

דיון והכרעה

התשתית הנורמטיבית

אין חולק, כי ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי, מצויה במתחם שיקול הדעת של המאשימה ובית הדין לא ישים עצמו בנעלי הרשות שלה ניתנה הסמכות לפעול על פי דין, אלא מקום בו מוכח, כי שיקול הדעת לא הופעל כלל או הופעל בחוסר סבירות קיצוני, שרירות לב או בניגוד לכללי הצדק הטבעי.

חוק העבירות המנהליות, נועד להעמיד בידי רשויות האכיפה אמצעי נוסף, בצד הסמכות הרגילה שבידי התביעה ליזום הליכים פלילים, על מנת שיוכלו לפעול באופן יעיל מידתי ואפקטיבי לאכיפת החוק. המחוקק היה ער לכך, כי יתכנו מקרים בהם הקנס המנהלי לא יצור הרתעה מספקת או שלא יהיה מתאים מסיבה אחרת, ולפיכך, נקבע בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות כי תובע יהיה מוסמך להגיש כתב אישום בגין עבירה שנקבעה כעבירה מנהלית – כאשר הנסיבות מצדיקות זאת ומשיקולים שירשמו.

בית המשפט העליון עמד על כך שפרשנות ראויה של הוראות חוק העבירות המנהליות מחייבת, כי בכל הנוגע לעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית, דרך המלך תהיה – נקיטת הליך מנהלי, ואילו החלטה של תובע להגיש כתב אישום תהיה החריג לכלל.

ממה נפשך? להרשעה פלילית, עשויות להיות השלכות קשות על יכולתו של המורשע להשתלב בשוק העבודה, לקבל רישיון לעיסוק, לקבל אשרה (ויזה) למדינות שונות ועוד כיוצא באלה תוצאות שיש להן השלכה ישירה על יכולתו של הנאשם לממש את זכויותיו לחופש העיסוק, חופש התנועה, שמו הטוב ועוד. מכאן הזהירות שבה מחויב תובע לנקוט, בעת שהוא מקבל החלטה על הגשת כתב אישום פלילי, חלף קנס מנהלי.

יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט (בדימ') מ. חשין:

"לא הרי המשלם קנס מינהלי כהרי העומד למשפט פלילי, וכבר עמדנו על האות שנאשם במשפט פלילי עשוי לשאת על מצחו. שמו הטוב של אדם - כבודו ושמו הטוב - נתונים בידיו של תובע, וראוי איפוא שתובע ישקול בכובד ראש אם יגיש ואם לא יגיש כתב-אישום בעניינו של פלוני. הדרישה לרישום הטעמים נועדה לשמש ערובה - ולו חלקית - לאותו כובד ראש נדרש. לעולם יזכור תובע ותשמור פרקליטות מה כוח ושליטה על חיי אדם וכבודו ניתנים בידיהם. וכדברי השופט ג'קסון כפי שהם מובאים על-ידי השופט ברק, בבג"צ 329/81, ב"ש 217/82, 376/83, 670[15], בעמ' 335: