מדינת ישראל נ' כהן ואח'

פסק דין

1.לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מתאונה שאירעה ביום 13.3.12 בכביש הר גילה.

2.         הצדדים התייצבו לדיון בפניי ודיווחו אודות מתן פסק דין על ידי בית משפט השלום בירושלים בתביעת הנתבעת 2 כנגד התובעת, אשר הכריע בשאלת האחריות באופן שקבע כי לרכב התובעת אחריות בשיעור 80% ולרכב הנתבעים אשם תורם בשיעור 20%.

3.נוכח מתן פסק הדין האמור, המחלוקת שנותרה לבירור בפני הינה בשאלת קיומה או היעדרה של חבות מצד הנתבעים כלפי התובעת בשיעור האשם התורם שנפסק נגדם בפסק הדין.

4.לטענת התובעת, האשם בשיעור 20% שנפסק כנגד הנתבעים הוא אשם לכל דבר אשר גרם לנזק לרכב התובעת. בית המשפט הכריע עובדתית וקבע שנהג הנתבעים היה צריך וחייב לראות את נהג רכב התובעת. בית המשפט לא רק קבע שמדובר באשם בשיעור 20% אלא העמיד תשתית עובדתית המלמדת על אחריות נהג הנתבעים. לכן סבורה התובעת כי במקרה זה יש לפצותה כדי שיעור האשם התורם של הנתבעים.

5.לטענת הנתבעים בית המשפט בירושלים מצא שנהג רכב התובעת הוא האשם בתאונה. בית המשפט קבע כי חרף האמור החליט להטיל אשם תורם בשיעור 20% על נהג האוטובוס וזאת בשל עדותו שהוא לא הבחין ברכב הנתבעים אלא ברגע הפגיעה בלבד ואילו היה מבחין יכול היה למנוע את התאונה. לדידם של הנתבעים התניה זו אינה יכולה להקים חובת תשלום בשיעור 20%.

6.לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ועיינתי בפסק הדין של בית המשפט מירושלים, איני סבורה כי יש להטיל אחריות על הנתבעים בגין האשם התורם שנפסק נגדם בפסק הדין.

7.המקור לקביעת אשם תורם מצוי בסעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו:

"סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור".

הפסיקה התייחסה לדוקטרינת האשם התורם כטענת הגנה של המזיק, הנושא באחריות נזיקית כלפי הניזוק, אשר נועדה להביא להפחתה בשיעור הפיצויים הנפסקים לחובתו של המזיק שעה שנמצא כי הניזוק תרם בהתנהגותו להיווצרות הנזק.

יישום הוראת סעיף 68(א) נעשה בפסיקה בדרך של העמדת הניזוק במבחן "האדם הסביר" ואם נמצא כי לא פעל כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, הוצבו מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק האחד מול השני לשם חלוקת האחריות על פי מבחן "האשמה המוסרית" (ראו: ע"פ 7075/03 אסתר אלון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר נבו; ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי, נח(1)21,1; ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אליהו אמסלם, פ"ד לח(1) 72; 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' אברהם קורן, פ"ד לא(1)660; עא 316/75 אלן שור נ' מדינת ישראל (משרד העבודה, מחלקת עבודות ציבוריות, נצרת), פ''ד לא(1) 299; ע"א 57/56 בנימין מורדקוביץ נ' מנחם מנחם, פ"ד יא602).

יחד עם זאת קיימות נסיבות בהן האשם התורם נתפס לא רק כטענת הגנה, אלא גם כאשם יוצר אחריות של הניזוק כלפי המזיק, כגון במקרים בהם הניזוק גרם נזקים למזיק המקורי בהתנגשות מכוניות. במקרים כאלה ככל שהמזיק מבקש כי תוטל אחריות על הניזוק, בבחינת אשם תורם יוצר אחריות, אין די בהוכחת אשם תורם אלא על המזיק להוכיח קיום כל היסודות הדרושים ליצירת אחריות בנזיקין הקבועים בסעיף 64 לפקודת הנזיקין (ראו: י. אנגלרד, א. ברק, מ. חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, ג' טדסקי עורך, מהדורה שנייה מתוקנת ומורחבת, ירושלים תשל"ז בעמ' 240).

8.מעיון בפסק הדין עולה כי במקרה שבפניי הציגו הצדדים בפני בית המשפט גרסאות עובדתיות שונות ובית המשפט באמירה פוזיטיבית לגבי מהימנות הנתבע 1 העדיף את גרסתו על פני גרסת נהג התובעת אולם הטיל עליו אשם תורם בשיעור של 20%.

מפסק הדין לא ניתן ללמוד כי הצדדים העלו טענה לגבי אשם תורם.

גם אם הועלתה טענה לגבי אשם תורם, הרי שכאמור לעיל, אין די בכך לצורך קביעת אשם תורם מקים אחריות, אלא יש צורך בטיעון פוזיטיבי לגבי מצב דברים עובדתי מסוים והוכחתו.

לפי העולה מפסק הדין הגרסה העובדתית שהעלתה התובעת הייתה כי הנתבע 1 ניסה לעקוף את רכבה מימין כשזה היה בצומת והיה בעצירה מוחלטת. גרסה זו שונה לחלוטין מגרסת הנתבעים ונדחתה על ידי בית המשפט. לא ניתן ללמוד מפסק הדין ואף לא נטען בפני כי התובעת טענה כנגד הנתבע 1 שפנה שמאלה בלי להבחין ברכב ותוך שעשה כך הפר חובה כלפי הנהג שלה שפגע ברכב הנתבעים כשהוא באמצע הפנייה וכי יש קשר סיבתי בין התנהגותו לבין נזק מסוים ויש לחייבו בדין או כי העלתה טענה כלשהי לגבי אשמו התורם של הנתבע 1. לו הייתה מועלית טענה כזו סביר להניח כי בית המשפט היה בוחן אותה ומכריעה בה.

מפסק הדין עולה בית המשפט החליט להטיל אשם תורם של 20% על הנתבע 1 בשל כך שלפי עדותו, הוא לא הבחין כלל ברכב התובעת אלא ברגע הפגיעה בלבד. בית המשפט ציין כי לפי התיאור של שני הנהגים מדובר בדרך של למעלה מ- 500 מטר מהבסיס שממנו יצאו שני כלי הרכב ועד הצומת וקבע כי לא הגיוני שהנתבע 1 לא יבחין ברכב התובעת שאינו רכב קטן לכל אורך הדרך הזו. בנוסף בית המשפט הביע עמדה כי אילו הנתבע 1 היה מבחין ייתכן שניתן היה למנוע את התאונה או להקטין את הנזקים כתוצאה מהתאונה. בית המשפט נוקט בטרמינולוגיה פסיבית תוך שימוש בקביעות המתבססות על הנחה ולא על עובדה. בנסיבות אלה, איני סבורה כי יש בקביעתו כדי להעמיד תשתית עובדתית ומשפטית מספקת כדי לבסס את יסודות האשם הקבועים בסעיף 64 לפקודת הנזיקין.

בדיון שבפניי הסתמכו הצדדים אך ורק על קביעות בית המשפט בפסק דינו כבסיס לטיעונים לגבי הקמת אחריות בגין האשם התורם. משהגעתי למסקנה שאין די בקביעות שבפסק הדין כדי לבסס אחריות ובהיעדר כל ראיה אחרת או נוספת סבורני כי לא הוכח בפני אשם יוצר אחריות כנגד הנתבעים ועל כן אני דוחה את טענות התובעת כי יש לחייב את הנתבעים בפיצוי בשיעור האשם התורם שנפסק נגדם ועל כן דוחה את התביעה.

משנטען בפניי כי לא היה באפשרות התובעת בתביעה זו להעלות טענותיה כנגד הנתבעים במסגרת תביעה שכנגד בהליך שהתנהל נגדה בירושלים משום שבראשית ההליך שם היא לא הייתה הנתבעת והיא הוספה רק בהמשך, עובדה המצוינת אף בפסק הדין, איני עושה צו להוצאות.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים בדואר.