החלטה
בפני בקשה לביטול פסק דין בהעדר המבקש, בגין פס"ד שניתן ביום 1.7.12
על פי כתב האישום נהג המבקש ביום 4.5.11 בשעה 13:15 כשתוקף רשיון הנהיגה פקע ביום 9.10.10 וחלפו למעלה מ-6 חודשים מיום פקיעת תוקפו, בניגוד לסעיף 10 (א) לפקודת התעבורה , סמל סעיף 2036.
בתאריך 22.7.12 הגיש המבקש כאמור בקשה לביטול פס"ד בהעדר וטען כי:-
המבקש לא התייצב לדיון האמור, מאחר שלטענתו, נמנע מלהתייצב בשל סיבות רפואיות.
עוד טוען המבקש שלילת הרשיון תפגע ביכולת המבקש להתפרנס, וכן תפגע ביכולת המבקש להגיע לטיפולים עקב מחלת המבקש.
בנסיבות אלו, טוען המבקש לביטול פס"ד בהעדר, על מנת לתת את יומו בבית המשפט, ומניעת עוות דין.
מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה שכן, המבקש הורשע בנהיגה ללא רשיון תקף, רשיונו של המבקש פקע ביום 9.10.10 , ומאז לא חודש, לפיכך טענות המבקש לפיהן " הגעה למקום הרכב היא הכרחית" ו"המבקש נזקק מאוד לרכב לצורך הגעה לקבלת הטיפולים" הן טענות תמוהות מאוד- שהרי מימלא אין למבקש רשיון נהיגה תקף, ולא נראה שהוא פועל לחידוש רשיונו, במצב דברים אלו, ובהעדר נימוקי הגנה ועל אף האישור הרפואי התביעה כאמור מתנגדת לבקשה.
לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו על ידי ב"כ המבקש, ובתגובת התביעה, החלטתי לדון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם.
בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, תק-על 2009(1), 137 , 141 (2009) נפסק על ידי כבוד הנשיאה ד' בייניש כי :-
" סעיף 130(ח) מאפשר, אפוא, לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו. זאת, בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק הדין (ראו עניין איטליא, בעמ' 803). השאלה המתעוררת במקרה דנן הייתה גם השאלה העיקרית שנדונה והוכרעה בפסק הדין בעניין איטליא, והיא השאלה האם בית המשפט מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט זה בפסק דינו בעניין איטליא השיב בחיוב לשאלה האמורה. ההכרעה באותה פרשה התבססה על אופיה של הזכות להיות נוכח ועל תכליתה החקיקתית של הוראת סעיף 240. המשנה לנשיא ת' אור הצביע בפסק דינו על החשש כי קביעת חובה לערוך דיון בנוכחות הצדדים בבקשות לביטול פסקי דין שניתנו לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי תפתח פתח לניצול לרעה של ההליך השיפוטי ועלולה "לחתור תחת תכליתו" של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי להביא לייעול ההליכים בעבירות קלות (ראו עניין איטליא, בעמ' 800-799)".
עוד נפסק מפי כב' הנשיאה ד' בייניש בהמשך לפס"ד כי :- "ההליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם הוא חלק מן ההסדר הכולל הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי לדיון בעבירות קלות. לפיכך, יש לעצבו באופן המגשים את תכליותיו של סעיף 240 הנ"ל ואינו מביא לריקונן מתוכן; קביעה שמשמעותה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם ללא קשר למהות הבקשה ולנימוקיה עלולה להביא לתוצאה של ביטול התכלית החקיקתית של ההליכים המקוצרים המיוחדים שנקבעו בסעיף 240 הנ"ל. לעומת זאת, ההליך של עיכוב ביצוע עונש שהוטל על-פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, במיוחד כאשר עסקינן בבקשה הנדונה בפני ערכאת הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית, הוא הליך שאינו מוסדר בסעיף 240 עצמו. אכן, ניתן גם לטעון כי טעמי יעילות מצדיקים ככלל אף את קיומו של הליך זה שלא בנוכחות הצדדים. אולם, בניגוד להליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם אין בתוצאה של קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש בערכאת הערעור משום ריקון של תכליות ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מכל תוכן; שכן ההסדר שנקבע בסעיף 240 הנ"ל מתייחס להליך בפני הערכאה הדיונית ולא בפני ערכאת הערעור. עוד יצוין, כי נוכח קיום ההליך לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם ונוכח האפשרות לסתור את חזקת המסירה איננו רואים בסיס להיזקק בהליך שלפנינו לטענות המשיב בתשובתו לערעור, הנוגעות לאי-חוקתיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (ראו ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 807-805 (2002)".
אין מחלוקת כי הנאשם זומן כדין, אלא שלטענת המבקש, בבקשה כי נבצר ממנו להתייצב בשל מחלתו, ובתצהיר שהגיש בצירוף לבקשה אף מסר כי " הזמן הרב שחלף לא זכרתי כלל את מועד הדיון ".
" הוראות החוק בעניין מתן פסק דין בהיעדר אינן בעלות גוון טכני, אלא בבסיסם עומדים שיקולים מהותיים ביותר. הם נועדו למנוע "מצבים בהם יוכל נאשם לסכל או לעכב את ההליך באמצעות אי התייצבותו בתחילת המשפט או בהמשכו " [עיינו והשוו: רע"פ 9174/09 יעקב בן יששכר נ' מ"י ].
מכל מקום, משלא הייתה התייצבות מטעמים הנעוצים במבקש, לא יכול הוא לטעון שלא ניתן לו יומו (עיין: רע"פ 9142/01).
ברע"פ 8445/07 אברהם קדוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 168 , 169 (2007) נפסק על ידי כבוד השופט ג'ובראן כי: -
" מעבר לדרוש יוער, כי גם לגופו של עניין אין מקום לקבל גם את הבקשה. פסק דינו של בית המשפט לתעבורה ניתן שלא בנוכחות המבקש מכוח סעיף 240(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982, לפיו נאשם שהוזמן כדין ולא התייצב לדיון בעניינו, יראוהו כמודה בכל העובדות שנטענו בכתב האישום. הסברו של המבקש, לפיו נמנע ממנו להתייצב לדיון מכיוון שהדו"ח לא היה ברשותו אינו מהווה כל הצדקה, שכן הדו"ח נמסר לידיו וידוע היה לו על מועד הדיון" .
רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 2077 , 2079 (2003) נפסק על ידי בית משפט עליון כי:-
" בהקשר זה, מוכרת התופעה הנפסדת של נאשמים הבוחרים במודע להעדר ממשפטם כטקטיקה מכוונת אשר תכליתה לאפשר להם לבקש את ביטול פסק הדין באותם מקרים בהם גזר הדין המושת עליהם אינו נראה להם. אילוצו של בית המשפט לזמן לדיון את כל המבקשים ביטול פסק דין, גם כאשר ברור כי פסק הדין בעניינם ניתן כדין, ואין כל הצדקה לבטלו, תפגום באופן משמעותי בתכלית של ייעול הליכים בעבירות קלות ותחזק את התמריץ השלילי של השתמטות מהופעה במשפט ממניעים טקטיים-ספקולטיביים".
אי התייצבות, רואים אותה, כהודייה בעובדות כתב האישום, כך על פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב- 1982 (להלן: "חסד"פ") ולבית המשפט סמכות לשפוט בהעדר. [ עיינו: רע"פ 2584/09, רע"פ 206/10 ].