מדינת ישראל נ' סלימאן

הכרעת דין

1.בתאריך 22/8/09, בסמוך לשעה 04:45, הצית הנאשם רכב פיאט פונטו, מס' רישוי

40-597-27 (להלן: "הרכב"), השייך למר סמארה פהד (להלן: "המתלונן") וכתוצאה מכך נשרפו ברכב מכסה המנוע, פגוש קדמי שמאלי, כנף קדמית שמאלית וצידו השמאלי של הרכב.

בשל התנהגותו האמורה של הנאשם הוגש נגדו כתב האישום שבפניי, בו מיוחס לו ביצוע עבירה לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין").

כאן המקום לציין כי לאור עובדות המקרה, כפי שפורטו בכתב האישום, לא היה מקום לייחס לנאשם ביצוע עבירה לפי סעיף 413 ה' לחוק העונשין, אלא עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, שזו לשונו:

"452. ההורס נכס או פוגע בו במזיד ושלא כדין, דינו – מאסר שלוש שנים...."

כפי שיובהר בסעיף 2 להלן.

אגב, גם ניתן היה לייחס לנאשם ביצוע עבירה לפי סעיף 448 (א) ריישא לחוק העונשין ("הצתה"), אולם במקרה כזה היה על המאשימה להגיש את כתב האישום לביהמ"ש המחוזי, שכן מדובר בעבירה שהעונש המירבי בגינה הוא 15 שנות מאסר.

2.אין חולקין שעד לתיקון 28 לחוק העונשין, שבמסגרתו הוסף, בשנת 1990, לפרק יא' לחוק העונשין סימן ה'1, שכותרתו "עבירות בקשר לרכב", ניתן היה להעמיד לדין את מי שביצע מעשים כמו אלה המיוחסים לנאשם בכתב האישום שבפניי, בביצוע עבירה לפי סעיף 452, או בביצוע עבירה לפי סעיף 448 (א) ריישא לחוק העונשין. כפי שעולה מההיסטוריה החקיקתית של חוק העונשין על מגוון השינויים שחלו בו מאז חוקק בשנת 1977, סימן ה'1 לפרק יא' הוסף לחוק העונשין כדי להילחם בהתפשטות התופעה של גניבת כלי רכב ובעבירות הנלוות לכך. כך עולה באופן ברור מדברי ההסבר להצעת החוק שדנה בהוספת סימן ה'1 הנ"ל (חוק העונשין (תיקון 32) התש"ן – 1989, פורסם ב"הצעות חוק" מיום 27/11/89, עמ' 24), כמצוטט להלן:

"בשנים האחרונות התפתחה בישראל במהירות מפתיעה הפעילות הפלילית של גניבת כלי רכב. בעוד שבשנת 1986 נגנבו 12,518 כלי רכב, בשנת 1988 נגנבו 16,874 כלי רכב. העליה בענף עברייני זה הינה בשנת 1987 16.7% ובשנת 1988 15.5%. נתונים ראשונים באשר לגידול בפשיעה בישראל בתקופה ינואר – אפריל 1989, מצביעים על כך שגניבת כלי רכב ממשיכה לצבור תאוצה – בתקופה זו חלה עליה של 9%.

עבירות הרכוש מהוות כ – 80% מכלל העבירות המבוצעות מדי שנה. בתוך עבירות הרכוש, חלקן של העבירות הקשורות בכלי רכב מגיע ל – 40%. מדובר בענף עברייני שחלקו בכלל הפשיעה, מהבחינה הכמותית, הוא גדול במיוחד. מה שמחמיר את התופעה הינה התמסדות ענף עברייני זה, ובמידה רבה, גם הקלות היחסית בה ניתן לגנוב כלי רכב המוחנים ברשות הרבים או בחניונים. לאמיתו של דבר התפתחה תעשייה עבריינית שלמה סביב ענף עברייני זה, כשרכבים נגנבים על פי הזמנה, מפורקים במהירות בתחום הקו הירוק או מחוצה לו, זהותם מוחלפת ו'נותני שרותים' למיניהם מתמחים בשינוי זהות הרכב, אספקת חלפים, זיוף מסמכים ועוד. בחוק הפלילי היום אין תשובה נאותה לחומרת הבעיה ואין גם התייחסות קונקרטית למהות הבעיה, היקפה ומימדיה.... גניבת כלי רכב בתורת שכזו נופלת במסגרת ההגדרה הכללית של גניבה. ..... חומרת העבירה והיקפה מצדיקים התייחסות ספציפית ומפורטת יותר בחוק הפלילי. בצד ההתייחסות הקונרקטית בפרק נפרד למציאות בה אנו חיים, כלולות גם החמרות בענישה המקבילות לענישה המקובלת בסעיפים אחרים בחוק הפלילי".

לעיתים אדם מנסה לגנוב רכב ותוך כדי כך גורם נזק לרכב, גם אם אינו מצליח, בסופו של דבר, לגנוב אותו. אין ספק בעיניי שלמקרים אלה חוקק סעיף 413 ה' לחוק העונשין ולא למקרים בהם אדם פוגע ברכבו של אחר כדי לגרום לו נזק על רקע של סכסוך אישי, כפי שזה במקרה שבפניי. במקרה כזה, אין הבדל בין גרימת נזק לרכב או לרכוש אחר של הזולת ולכן גם הוראת החיקוק בה מאשימים את הפוגע במזיד צריכה להיות זהה.

3.בישיבת יום 8/11/11 קוימה הקראה בתיק. הנאשם הודה בעובדות שפורטו בכתב האישום. למרות הודאתו לא הורשע אלא הופנה לשרות המבחן, לקבלת תסקיר לא מחייב. ההפנייה לקבל תסקיר היתה במסגרת הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים.

ראוי לציין שב"כ המאשימה טרחה לציין כי המאשימה תשקול את עמדתה, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, לאחר קבלת התסקיר ואילו הסניגור טרח לציין שאם בסופו של יום תהיה הרשעה, הוא יטען שיש להרשיע בעבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, ולא בעבירה לפי סעיף 413 ה'.

4.בתאריך 12/1/12 ניתן תסקיר בעניינו של הנאשם. בתסקיר מפרטת קצינת המבחן את נסיבות חייו של הנאשם ואת הרקע לביצוע העבירה, ומציינת כי הנאשם לקח אחריות מלאה לביצוע העבירה, כי מדובר בארוע חריג וחד פעמי, כי הנאשם ביטא אמפטיה כלפי הנזק שנגרם למתלונן וכי בין הצדדים נחתם הסכם סולחה אשר במסגרתו פיצה הנאשם את המתלונן בסכום של 20,000 ₪.

מהתסקיר עולה כי לפי התרשמות קצינת המבחן "....ניכר כי עצם ההליך המשפטי הנוכחי ותחושת הבושה עמה מתמודד (הנאשם – מ.א) מאז האירוע מהווה גבול מרתיע מהישנות התנהגות עבריינית בעתיד".

בסופו של יום, ונוכח כל האמור בתסקיר והחשש כי הרשעת הנאשם תביא להפסקת עבודתו כאופטיקאי בחברת קריסטל (בדולח – תעשיות אופטיקה בע"מ), ממליצה קצינת המבחן להטיל על הנאשם "...ענישה חינוכית מוחשית, בצורת צו של"צ בהיקף של 180 שעות, לצד צו מבחן פיקוחי". ראוי לציין שבתסקיר לא צויינה תקופת המבחן המומלצת, אולם בישיבת יום 17/1/2012 הודיעה קצינת המבחן כי מדובר בתקופה של 12 חודש.

5.כאמור, הנאשם הודה בהצתת הרכב שכתוצאה ממנה נגרם נזק לרכב, אולם טרם הורשע ולכן שומה עליי להכריע בשאלה האם להרשיע את הנאשם או לקבל את המלצת קצינת המבחן ולהימנע מהרשעתו.

ככלל, כאשר ביהמ"ש מוצא כי נאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום – בין אם בעקבות הודאת הנאשם ובין אם לאחר שמיעת ראיות - ומעשים אלה מגלים עבירה, יש להרשיע את הנאשם בביצוע אותה עבירה. אולם כמו לכל כלל, גם לכלל זה ישנם חריגים. החוק מאפשר, באותם מקרים חריגים, להטיל על הנאשם מבחן ללא הרשעה (מכח הוראות סעיף 1(2) לפקודת המבחן (נוסח חדש) תשכ"ט – 1968) או צו שירות, ללא הרשעה, בנוסף לצו מבחן או בלעדיו (מכח הוראות סעיף 71 א. (ב) לחוק העונשין).

כאמור, רק במקרים חריגים לא ירשיע ביהמ"ש נאשם שלגביו מצא כי ביצע את העבירה. נשאלת השאלה מה הם המקרים בהם יטיל ביהמ"ש צו מבחן ו/או צו שירות על נאשם שביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, מבלי להרשיעו. שאלה זו נדונה בהרחבה בע.פ. 2083/96, תמר כתב נגד מדינת ישראל (פורסם בפד"י כרך נב', חלק שלישי, עמ' 337). כדברי כב' השופטת הגב' ד. דורנר (שם, בעמ' 342, סעיף 7, מול האותיות א-ד),