מדינת ישראל נ' עמר

בפני

שופטת מרים קסלסי

הכרעת דין

הנאשם שבפני הואשם בעקיפה לא זהירה, תוך שהוא סכן את הרכב שנסע בנתיב הנגדי, בניגוד לתקנה 47(ד) לתקנות התעבורה. הסעיף קובע כדלקמן:

"נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא."

בפני העידו שני שוטרים, אשר נסעו בניידת אותה עקף הנאשם.

עת/1 תיאר בנסיבות המקרה כיצד עקף אותם הנאשם, רכב נסע ממול "נזרק הצידה לשול והנהג נדחף בין הניידת לאוטובוס שלפני ואז בשנית הנהג ניסה לבצע עקיפה נוספת כאשר מול גם כן היה רכב שנסע בנגדי" (ת/1).

בדברי הנהג נרשמו המשפטים הבאים:

"אני לא עקפתי פס לבן ואתם לא הייתם בכביש ואני בדוק בעצמי ומאמין בחוק". משפטים אלו נמחקו בקו ואז נרשם: "אתה צודק אני פשוט מיהרתי ולא ראיתי את הניידת ...(?) עקפתי בקו מקובקו כחוק".

העד לא זכר מדוע מחק המשפטים הראשונים, אולם זכר כי הנאשם אמר לו שילך לבית המשפט והוא בטוח שהדו"ח יבוטל.

יצוין כבר עתה כי הנאשם בעדותו אישר כי אמר שמיהר וכן אישר שאמר כי לא עקף בפס לבן אולם סרב לאשר את האמור בדו"ח ולא חתם עליו. נותר אם כן לבדוק האם יש להאמין לשוטר כי רשם את כל דבריו לרבות המשפט "אני מודה" והמשפט שלא ראה את הניידת.

מעבר לשוטר זה העיד בפני שוטר נוסף עת/2, שהיה באותה עת חייל שוטר והיום הופיע כאזרח. העד מילא מזכר נלווה (ת/2) לפיו הבחין כיצד בעקיפתו של הנאשם הרכב בנתיב הנגדי נאלץ לברוח לשול. גם במזכר נרשמו דברי הנאשם שמיהר ולא ראה את הניידת וכן אמר: "אני מבקש סליחה, תוותר לי, ערב חג תעשה מצווה".

יצוין כי הנאשם בפני חבש כיפה.

אל מול שני עדים אלו ניצב נאשם שמדבר באופן עצבני משהו, יתכן מהתרגשות ויתכן שזו דרך התבטאותו, מכל מקום, הוא הודה שעקף, אם כי לטענתו לא היה כל רכב ממול ובוודאי שלא היה רכב שנאלץ לרדת לשוליים וכל האישום לטענתו נולד מכך שהשוטר התרגז על כך שהוא עקף אותו וכל האמור "לא היה ולא נברא". מאידך העיד הנאשם כי אינו זוכר אם בעקיפה אחת עקף שני רכבים – דבר המסוכן כשלעצמו או עקף פעמים כפי שתיאר השוטר. הוא ניסה להצביע על סתירה בדברי העד השני, כאילו אמר שהעקיפה הראשונה היתה בסדר, והכיצד לא ארעה תאונה אם עקף פעמיים בצורה מסוכנת. העובדה שלא התרחשה תאונה אין היא כשלעצמה כדי ללמד על כך שהעקיפה לא היתה מסוכנת.

לאחר ששקלתי העדויות אלו מול אלו, אני מעדיפה את עדויות השוטרים על פני זו של הנאשם, לא רק משום שלא נמצאה סתירה בדבריהם, אלא גם משום שהנאשם הודה כי מיהר ו"חוסר זכרונו" אם עקף פעם אחת או פעמיים, רק תומכת בדברי השוטרים. ההלכה הפסוקה היא ש"בהעדר טענות של ממש כנגד הגינותו של שוטר, מהימנותו אינה מוטלת בספק וביהמ"ש יכול לבסס עליה קביעות עובדתיות איתנות" (ראה ע"פ (ים) 24168/08 גלבוע נ' מדינת ישראל). אמנם יש הבדל בין שוטר שעומד לצרכי אכיפה לבין שוטר "מעורב" כמו במקרה שלפני, אף על פי כן, לא התרשמתי כי עדותם הינה שקרית ומכוונת כנקמה בנאשם על כך שהעיז לעקוף אותם.

כאמור לעיל, מצאתי בדברי הנאשם תמיכה לכך שדבריו נרשמו בדו"ח ועל כן אני גם מאמינה כי בסמוך לביצוע העבירה הודה העבירה וניסה לגרום להם שיוותרו לו, אולם משניתן הדו"ח "איים" בפניה לבית המשפט ובחר לחזור בו מהודאתו ולהכחיש ביצוע העבירה.

אשר על כן מצאתי את הנאשם אשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום ואני מרשיעה אותו בעקיפה תוך גרימת סיכון לרכב אחר, עבירה על תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א -1961.

ניתנה היום, כ"א שבט תשע"ב , 14 פברואר 2012, במעמד הצדדים