החלטה
לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
כתב האישום מייחס למשיב עבירות של סחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק") וסחיטה בכח, לפי סעיף 427 לחוק.
מכתב האישום עולה, כי בסמוך ליום 3.6.13 התקשר המשיב, שמעון קסלסי, למתלונן מספר פעמים ודרש להיפגש אותו תוך שהוא מסרב לומר למתלונן את הסיבה לכך. המתלונן חדל לענות לשיחות הטלפון מהמשיב. ביום 9.6.13, המשיב, ביחד עם אדם בשם אריק לוי, הגיע לבית הוריו של המתלונן, שם התגורר המתלונן במועדים הרלוונטיים, ודרש ממנו באיומים לשלם סך של 80,000 ₪ תוך 24 שעות. המדובר, לטענתו, בחוב נושא ריבית שהתגבש בגין שימוש שעשה המתלונן בשיק על שמו של אבי לוי, אחיו של אריק, בסך של 50,000 ש"ח. במעמד זה, דיווח המשיב לאדם המכונה "קוסם", שהוא נמצא עם "הבן אדם". בהמשך שב המשיב וניסה ליצור קשר טלפוני עם המתלונן ולבסוף ניהלו השניים תכתובת במסרונים באמצעות הטלפונים הניידים שברשותם, במהלכה הוסיף המשיב ואיים על המתלונן. באירוע השני, ביום 16.6.13, התפרצו המשיב ואריק לביתו של המתלונן, עת אמו שהתה בבית, עלו לחדרו, לבקשתו יצאו החוצה ושם איימו על המתלונן תוך שהרחיקו אותו מסביבת ביתו, המשיב דחף את המתלונן לעברו של אריק, אריק כרך את מרפקו סביב צווארו של המתלונן בצורת חניקה, המתלונן הצליח להימלט מזרועו של אריק, בתגובה השניים הוסיפו ואיימו עליו ועזבו את המקום.
במעשיו אלו, נטען, איים המשיב העל פה או בהתנהגות בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה והשתמש שלא כדין בכח, יחד עם אחר, כדי להניע אדם לעשות מעשה.
בדיון מיום 10.7.13, טענה ב"כ המבקשת, כי כתב האישום מגולל התנהלות עבריינית אשר הילכה אימים על המתלונן. קיימת תשתית ראייתית התומכת בעובדות המפורטות בכתב האישום וכן במצבו הנפשי של המתלונן לאחר האירוע. בהודעותיו במשטרה, המשיב לא הכחיש את מעורבותו אלא גרס כי המדובר בשיחה נעימה בין מכרים. נטען לקיומה של עילת מעצר המבוססת על מסוכנות הנובעת מחומרתן של העבירות ומהסלמת התנהגות המשיב מסחיטה באיומים לסחיטה בכח. לשיטת המבקשת, המסוכנות הנשקפת מהמשיב מתעצמת נוכח היותו של המשיב אסיר ברישיון, רק לאחרונה שוחרר ממאסר ממושך שריצה מאחורי סורג ובריח. בד בבד, קיימת עילת מעצר בגין חשש לשיבוש מהלכי משפט מהטעם ששותפו, אריק לוי, טרם נתפס על ידי המשטרה. אשר על כן, עתרה המבקשת למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים.
ב"כ המשיב טען להיעדרן של ראיות לכאורה, כמו גם עילת מעצר, בעניינו של המשיב. לשיטתו, עסקינן בגרסה של המתלונן מול גרסה של המשיב, עת גרסת המתלונן רוויית סתירות ואינה נתמכה בראיות נוספות המצויות בתיק החקירה. ב"כ המשיב הוסיף וגרס, כי לא ניתן לבסס את התשתית הראייתית בתיק על עברו הפלילי של המשיב, מכביד ככל שיהא. לגופן של ראיות, נטען, כי השתהותו של המתלונן בהגשת התלונה במשטרה עומדת בסתירה למצבו הנפשי הקשה לכאורה לאחר שנתון היה, לטענתו, למסכת איומים וחרד לגורל הוריו. עוד נטען, כי גרסת המתלונן אינה נתמכת בדו"חות התקשורת של חברות הטלפון הסלולארי. גרסת המתלונן אף לא נתמכה בגרסתם של העדים שהובאו מטעמו למסור עדות במשטרה. כן, נטען, כי המתלונן מסר גרסאות שונות וסותרות במשטרה ואין ליתן בו אמון. למעשה, נטען, המבקשת עצמה נתנה אמון רק בחלק מגרסתו כפי שעולה מהשוואת כתב האישום להודעותיו של המתלונן במשטרה.
לעניין עברו הפלילי של המשיב נטען, כי אין בו כדי להקים עילת מסוכנות, מהטעם שמדובר בעבירת אלימות שבוצעה בשנת 1994 וחלה עליה התיישנות. טרם מעצרו היה המשיב משוחרר במשך כשבע שנים במהלכם לא ביצע עבירות. ב"כ המשיב טען, כי יש ליתן משקל להליך השיקום בו מצוי המשיב אשר ייגדע עם מעצרו, מעצר אשר יש והסתיים ללא הרשעתו של המשיב. אשר על כן, עתר ב"כ המשיב להורות על שחרורו של המשיב ולחלופין, להורות על שחרורו לחלופת מעצר.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות הרב שבתיק, סבורני, כי די בעוצמתן הלכאורית של הראיות בתיק כדי להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. מושכלות יסוד, מעצרו של אדם מבוסס על קיומן של ראיות ברמה לכאורית בתמיכה לכתב האישום שהוגש בעניינו. הראיות מבוססות, בין היתר, על הודעותיו המפורטות של המתלונן המתארות הן את המעשים והן את תחושותיו במהלך האירועים. בתיק מצויות שתי הודעות של המתלונן מיום 10.6.13 ומיום 16.6.13. בנוסף, מצויה הודעת אימו של המתלונן מיום 24.6.13 וכן הודעת השכנה. הודעות אלה תומכות ומחזקות את גרסת המתלונן, יחד עם המזכרים שבתיק.
כל טענה לכרסום בחומר הראיות מקומה להתברר במסגרת כור ההיתוך שבהליך הפלילי העיקרי שיתנהל בעניינו של המשיב. מכל מקום, חומר הראיות המצוי בתיק החקירה מגולל פרשת סחיטה בה מעורבים אנשים נוספים, שזהותם טרם הובררה, והילכו אימים על המתלונן בנוגע לחוב הנטען לאבי לוי. מצבו הנפשי של המתלונן בעקבות אירועים אלו נתמך כדבעי במזכרים שנרשמו ע"י חוקרי המשטרה כמו גם בהודעות שמסרו במשטרה הוריו ועדה נוספת לאירוע. לא למותר לציין, כי המתלונן נזקק לטיפול רפואי בשל מצבו הנפשי. המשיב בהודעותיו במשטרה אינו מכחיש כי אין בינו ובין המתלונן היכרות מוקדמת וכי התלווה לאריק על מנת לגבות חוב, כן אינו מכחיש את המסרונים ששלח לטלפון הנייד של המתלונן, לרבות תוכנם (ראה הודעה מיום 30.6.13). בכך יש כדי לחזק את המיוחס למשיב. על יסוד כל אלה, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.
עילת מעצר קיימת בעטייה של מסוכנות המשיב לפי סעיף 21א(1)(ג)(2) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים"), הנעוצה במהות העבירות המיוחסות לו. זאת ועוד, מסוכנותו הלכה והתעצמה במרוצת הזמן, עת המשיב שכלל את התנהגותו העבריינית לכאורה ולא בחל מלעשות שימוש בכח לאחר שלא היה די באיומים על מנת לגרום למתלונן לשלם את אשר דרש. חמור מכך- המשיב ביצע לכאורה את המיוחס לו בהיעדר כל נגיעה אישית לחוב אלא בכובעו כחבר ו/או כ"מוציא לפועל" של בעל החוב לכאורה. ייאמר מיד, אין בחומר הראיות ולו ראשית ראיה לחבותו של המתלונן כלפי אדם בשם אבי לוי ולא מן הנמנע כי המניע לסחיטה היה אחר. מעבר לכך, המשיב ביצע את המיוחס לו בצוותא חדא עם אדם נוסף ובכך יש כדי להוסיף ולהעצים את מסוכנותו. מסוכנותו של המשיב עולה אף מעברו הפלילי המכביד, החובק הרשעות בגין עבירות מסוג של איומים, תקיפה, נשיאת סכין, היזק לרכוש במזיד וכן עבירות סמים; בגינן ריצה עונשי מאסר לפרקי זמן שונים המסתכמים בכ-16 שנים מאחורי סורג ובריח. למעשה, המשיב בילה חלק ניכר מימי חייו בין כותלי בתי המאסר בארץ. הנה כי כן, המשיב הורשע בעבר בעבירות מסוג אלו המיוחסות לו בכתב האישום בענייננו ומתעורר חשש ממשי כי המשיב סיגל לעצמו אורח חיים עברייני. המשיב שוחרר ממאסרו האחרון ביום 5.7.12 והוא בבחינת אסיר ברישיון. את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום ביצע, לכאורה, בהיותו אסיר ברישיון. על יסוד האמור, אני קובע כי קיימת עילה למעצרו.
יחד עם זאת, עתר ב"כ המשיב להזמין תסקיר מעצר לשם בחינת חלופת מעצר. המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, קבע כי לא יצווה בית משפט על מעצרו של אדם אלא אם נוכח ש"לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". לא אחת קבע בית המשפט העליון, כי "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/09 מ"י נ' כהן, תק-על 99(2) 10). לא מן הנמנע כי ייתכנו הנסיבות בהן תישלל על פניה חלופת המעצר וכנגזרת לא יהא כל טעם בהזמנת תסקיר מעצר (ראה בש"פ 7082/06 פלוני נ' מ"י (לא פורסם, ניתן ביום 6.9.06)). בענייננו, מצאתי כי חרף חומרתן של העבירות המיוחסות למשיב ונסיבותיהן, נפתח הפתח לבחינת חלופת מעצר ומשום כך יש להיזקק לתסקיר מעצר (ראה בש"פ 1331/10 גואל רצון נ' מ"י (לא פורסם, ניתן ביום 3.3.10)).
לאחר שקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר ובשים לב לתיעוד הרפואי שהוגש בהתייחס למשיב, מתבקש שרות המבחן להכין תסקיר מעצר לבחינת חלופות המעצר שהוצעו ע"י ב"כ המשיב, תוך התייחסות למסוכנותו של המשיב נוכח עברו הפלילי המכביד ולשאלה אם ניתן לאיין את מסוכנות זו בעת שהייתו במעצר בית מלא.
נוכח הפגרה שבפתח, נקבע לדיון ביום 29.7.23, בשעה 10:00, בפני שופט תורן שייקבע.
המזכירות תמציא העתק מהחלטה זו לשירות המבחן.
ניתנה היום, ז' אב תשע"ג, 14 יולי 2013, במעמד ב"כ המאשימה מתמחה יובל לינדנברג, המשיב וב"כ עו"ד שלומי שרון.