הכרעת דין
הנאשם מר יונתן רייא (להלן: "הנאשם"), הואשם בגרימת נזק לרכוש או אדם, עבירה על תקנה 21(ב)(2), לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); רשלנות, עבירה על סעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, התשכ"א- 1961; סטיה מנתיב, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה ובנהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה על תקנה 26(2) לתקנות התעבורה.
כבר בשלב זה אומר כי החלטתי להרשיע את הנאשם בעבירה של גרימת נזק לרכוש או אדם ובעבירה של סטייה מנתיב. ולזכותו מעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ומעבירת הרשלנות.
בישיבת ההקראה שהתקיימה לפני כפר הנאשם באמצעות ב"כ עו"ד שניאור בהאשמות המיוחסות לו.
הצדדים הסכימו בהתאם להוראות סעיף 144 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב- 1982, כי כל חומר הראיות יוגש לבית המשפט שיחליט על פיו.
הטענה עובדתית קשורה לתאונת דרכים שאירעה ביום 29.04.2011 בסמוך לשעה 01:45. הנאשם נהג ברכב מסוג "טויוטה" ברח' הרצוג מכיוון כללי מרכז העיר לכיוון גולומב, בירושלים. על פי הנטען בהגיעו בסמוך לצומת ניות, נהג ברשלנות עת סטה ימינה מנתיב נסיעתו לנתיב הימיני ביותר מבין שלושה נתיבים שהיו בכיוון נסיעתו, ופגע ברכב מסוג "סיאט" שהיה נהוג בידי בן פולנסקי (להלן: "המעורב") שנסע בנתיב הימני בכיוון נסיעת הנאשם.
עוד נטען כי באותן נסיבות נהג הנאשם בעודו נתון תחת השפעת משקה משכר.
כתוצאה מהתאונה נחבל בגופו המעורב וכלי הרכב המעורבים ניזוקו.
גדר המחלוקת וגרסאות הצדדים בקצרה
לאחר שקראתי את כל חומר הראיות שהוגש בפניי, למעשה, אין מחלוקת באשר לתיאור העובדתי של התרחשות התאונה. כך שהמחלוקת בין הצדדים נעה סביב שאלת הסטייה שבעקבותיה אירעה התאונה, לאמור, האם התאונה התרחשה בשל חוסר זהירותו של הנאשם ונהיגתו תחת השפעת משקה משכר או שמא כטענת ההגנה בשל גורם אחר- המעורב- שלא היה בשליטת הנאשם?
לגרסת ההגנה התאונה קרתה בעת החל הנאשם להשתלב בנתיב הימני ביותר (מבין שלושת הנתיבים) בצורה זהירה, או אז המעורב שנסע במהירות גבוהה התנגש ברכב הנאשם משום מקום.
זאת ועוד, טענה ההגנה כי אומנם שעתיים לפני התאונה הנאשם שתה כוסית אחת של משקה GLENLIVET אולם, לא היה שיכור או נתון תחת השפעת משקה משכר כטענת התביעה.
נציין כי אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום התאונה מזג אוויר היה קריר במקצת, והכביש היה יבש , התאורה הייתה תקינה והראות בכביש הייתה טובה.
על מי נטל ההוכחה בטענת סטייה מנתיב?
ההלכה הידועה היא כי סטיית נהג מנתיבו יש בה הוכחה לכאורה לעובדת התרשלותו של הנאשם ועל הנאשם הנטל להוכיח כי גורם אחר שלא בשליטתו גרם לסטייה האמורה (ראו לעניין זה דברי בימ"ש בע"א 446/82 בלגשווילי בר- ריס נ' אלגברין, פ"ד (2) 737; עוד ראו בעניין זה ע"פ (י-ם) 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.06.93, וכן ראו ת"ד (חי') 30749/04 מדינת ישראל נ' רפאל (פורסם בנבו, 04.01.2006)).
במקרה שלפנינו, מחומר הראיות עולה כי עובר לתאונה רכב המעורב היה כבר בנתיב הימני ביותר. אין ספק כי סטיית הנאשם מנתיב נסיעתו (הנתיב האמצעי) לנתיב הימיני ופגיעה ברכב המעורב, מוכיחה שהנאשם לא נהג באמצעי הזהירות הנדרשים.
התרשמתי כי התאונה אירעה ככל הנראה לאחר שהנאשם ביקש להשתלב בנתיב הימיני ביותר אולם, מסיבה לא ברורה, הסיט את ההגה בצורה לא זהירה, ואז פגע ברכב המעורב.
מלבד זאת, נציין כי טענתו של הנאשם לפיה רכב הנאשם התנגש בו משום מקום בפתאומיות (ראו הודעת הנאשם במשטרה גיליון מס' 3 ש' 43 , וכן ראו גיליון מס' 2 ש' 14-3), אינה סבירה ואינה הגיונית ואף אינה מתאימה לנסיבות המקרה. משאלו הם פני הדברים, אין ספק כי אופן נהיגתו של הנאשם ביום האירוע יוצרת חזקת רשלנות.
אם לא די באמור, נציין כי טענתו של הנאשם כי לא הבחין ברכב הנאשם עד לתאונה, יש בה להעיד כי הנאשם לא שת ליבו לתנועה הבאה מימין לנתיב נסיעתו, ולא אוסיף בכך.
מכל האמור ניתן לקבוע כי התאונה אירעה בשל סטייתו של הנאשם בלי סיבה מוצדקת ולא בשל התערבותו של גורם זר, כטענת ההגנה.