מדינת ישראל נ' שאול

ב"כ המבקש/הנאשם: עו"ד עדי ברקאי

ב"כ המשיבה/המאשימה: עו"ד שרון יונוביץ

החלטה

לפני בקשת הנאשם לפסול את כל הודעותיו, שנגבו בחקירה ברשות המיסים, בהיותן ראיות שהושגו שלא כדין. ב"כ הנאשם מטעים כי לא מדובר בבקשה לפסילת "הודאות", עליהן חל גם סעיף 12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 [הפקודה], אלא בבקשה לפסילת הודעות המבקש בהיותן ראיות חפציות שהוגשו שלא כדין במסגרת הלכות יששכרוב ובורוביץ, במקרים החורגים מגדרו של סעיף 12 לפקודה.

לאחר שעיינתי בבקשת הסנגור, בתשובת המאשימה ובתשובת הסנגור, לא עלה בידי לרדת לסוף דעתו של הסנגור ולהבין מדוע הוא עומד על כך שיש להתייחס להודעות הנאשם כראיות חפציות, ולא כהודאות שסעיף 12 לפקודת הראיות חל עליהן (או כהודעות, שסעיף 11 לפקודה חל עליהן).

נוסף על כך, לא הבנתי מדוע הוא עומד על בקשה לפסילת ההודעות בגדר טענה מקדמית ולא מותיר את הענין לדיון בגדר משפט זוטא. המאשימה, למרבה הצער, לא התייחסה לענין זה כלל בתשובתה, אלא השיבה לסנגור לגוף טענותיו.

ראשית, הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98), עליה מבקש הסנגור להתבסס, חלה - כפי שהוא עצמו ציין - גם על הודעות והודאות, ולא רק על חפצים. אף אם הטענות היחידות שהסנגור מבקש להעלות הן טענות לפי הלכת יששכרוב ["כלל הפסילה הפסיקתית"] ולא לפי סעיף 12 לפקודה [בדבר פגיעה ברצונו החפשי של הנאשם], לא ברור לי מדוע סבור הסנגור כי יש להפנותן כלפי ההודעות כ"חפץ".

שנית, אין לטעמי לסווג את ההודעות שנגבו מהנאשם כ"חפץ". סיווגו של מסמך כ"חפץ" מתאים, למשל, כאשר מבקשים להוכיח תכונה מסוימת של הנייר עליו כתובה ההודעה, כאשר יש עליו טביעת אצבע, כאשר מבקשים לבדוק את החתימה עליו, וכיוצא באלה. למיטב הבנתי, אין במקרה זה כל חשיבות או ערך לנייר עליו רשומים דברי הנאשם. באופן תיאורטי, יכול מקבל ההודעה, או מי ששמע אותה, להעיד על תוכנה, ולא יהיה צורך בנייר. כאשר תוכנו של המסמך הוא החשוב, אין להתייחס אליו כ"חפץ".

יתר על כן, נשאלת השאלה מדוע לדון בטענות הנאשם כנגד קבלת הודעותיו כטענה מקדמית? מדובר בטענה לפיה יש לפסול את ההודעות בשל טעמים שהוכרו בהלכת יששכרוב (והסנגור מפנה גם להלכת בורוביץ), וטענה שכזו יכולה להדון במהלך המשפט. יותר מכך: לעיתים יש צורך לשמוע ראיות כדי להכריע בטענה כזו, ולכן לא ניתן לדון בה כטענה מקדמית.

לענין זה אפנה לדברי כבוד השופט קרשן, בהחלטה שניתנה לפני כשבועיים בת"פ (כ"ס) 2912/07 מדינת ישראל נ' אלון ירון ואח' [פורסם במאגרים ממוחשבים, 12.7.12]:

"107.בהלכת יששכרוב לא נקבע מהו השלב המתאים לבקש לפסול ראיה לפי כלל הפסילה הפסיקתי (שם, עמ' 569 מול האות ז). בית המשפט העליון הביע תקווה כי שאלה זו תזכה למענה בחקיקה, או בפסיקה של בית המשפט, 'בדרך של צעידה זהירה ממקרה למקרה' (עמ' 570 מול האות א).

בשש השנים מאז נפסקה הלכת יששכרוב לא נתן המחוקק דעתו להיבטים הדיוניים של הלכה זו. ככל הידוע לבית המשפט, לא נפסקה בעניין השלב הדיוני להכרעה בבקשת פסילה של הודאה הלכה מחייבת של בית המשפט העליון.

...

110.השאלה באיזה שלב של המשפט העיקרי תידון ותוכרע בקשה לפסילת ראיה שנטען כלפיה שהושגה שלא כדין, אינה פשוטה להכרעה.

מצד אחד, ישנו יתרון מובנה לדון בבקשה כזו בשלב מקדמי של המשפט העיקרי. החלטת בית המשפט בנוגע לקבילות ראיה מרכזית עשויה לשנות את מערך השיקולים של הצדדים בניהול התיק. ראיה מרכזית, כגון הודאת נאשם, אם תיפסל, יכולה להביא את התביעה להסכים לזיכוי הנאשם. ראיה מרכזית, אם תאושר קבילותה על ידי בית המשפט, עשויה להביא את הנאשם להחליט לסיים את המשפט בדרך מוסכמת. אלה כמובן רק מקרי הקיצון. בטווח בין שני אלה מצויים אינסוף מקרים בהם החלטת בית המשפט בנוגע לפסלות ראיה תביא לשינוי באופן בו הצדדים, או מי מהם, יתנהגו במהלך המשפט.

מצד שני, מהותה של דוקטרינת הפסילה הפסיקתית היחסית שאומצה בישראל היא כזו שלעתים אין אפשרות להכריע בדבר פסלות ראיה, אלא בסוף המשפט. ברי כי ראיה שלא עוברת את המבחן הראשון שנקבע בהלכת יששכרוב, קרי: שהושגה שלא כדין (כמוגדר שם), יכול בית המשפט לאשרה עוד בשלב מקדמי וראשוני של ההליך הפלילי. נראה גם כי במצב הדברים הרגיל ניתן להביא ראיות ספציפיות אך ורק לסוגיית קבילות הראיה, ושמיעת ראיות אלה בשלב מובחן בתחילת המשפט לא תסרבל את ההליך המשפטי יתר על המידה. עם זה, דיון מלא בחלק מאמות המידה הנוגעות למבחן השני שנקבע בהלכת יששכרוב ("קבלת הראיה במשפט תפגע מהותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא על פי גדריה של פסקת ההגבלה"), ניתן בחלק מן המקרים לעשות רק בסוף המשפט.

...

111.הנה כי כן, שאלת השלב המתאים לדיון והכרעת בית המשפט בטענת פסלות לפי דוקטרינת הפסילה הפסקתית היא שאלה מורכבת, ויש לה פנים לכאן ולכאן. אין ספק כי לא זה המקום להכריע בסוגיה הכללית. התשובה עשויה להשתנות ממקרה למקרה, מטענת פסלות אחת לטענה אחרת ומסוג ראיה כזה לסוג ראיה אחר. "

לאור דברים אלה, להם אני מסכימה, הייתי מציעה לנאשם להמתין עם בקשתו זו לעיצומו של המשפט.

ככל שיחליט לעמוד על בקשתו זו בשלב זה, יבהיר ב"כ הנאשם מדוע יש להתייחס להודעות הנאשם כראיות חפציות, מדוע יש חשיבות לדון בטענות שהעלה כטענות מקדמיות, האם ניתן לדון בטענות ללא שמיעת ראיות ומדוע לא ניתן לדון בטענות כנגד קבילות ההודעות במהלך המשפט, במסגרת משפט זוטא, בו תועלנה טענות פסלות מכח כלל הפסילה הפסיקתית.