מדינת ישראל נ' שרם בנגב בעמ ואח'

הכרעת דין

הנאשמים מזוכים מחמת הספק מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

כללי

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוע עבירה לפי סעיפים 4 ו – 14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח – 1968.

נטען בכתב האישום, כי הנאשמת 1 הינה תאגיד וכי הנאשמת 2 ו – 3, הינם המנהלים של הנאשמת מס' 1.

נטען בכתב האישום, כי החל מתאריך 29.12.2008, הנאשמת 1, ברח' הבדיל 35 בבאר-שבע, עסקה בניהול עסק מסוג מסגריה, שהיא עסק הטעון רישוי, לפי הוראות פריט 10.14 ג' לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) התשנ"ה – 1995.

יריעת המחלוקת

ב"כ הנאשמים הודיע בישיבת המענה כי הנאשמים מודים בכך שהנאשמת 1 הינה תאגיד, וכי הנאשמים 2,3 הם מנהלים בנאשמת 1.

ב"כ הנאשמים טען, כי הנאשמת 1 העניקה במועדים רלוונטיים לכתב האישום שירותים לרכבת ישראל הכוללים עבודות בתחום העץ, המתכת, בטון, וכיוצ"ב.

ב"כ הנאשמים טען כי במקום לא פעלה מסגריה, ואת עבודות המתכת מזמינה הנאשמת 1 מספקים חיצוניים.

יריעת המחלוקת בין הצדדים, היא לעניין הפעילות שמבצעת הנאשמת 1 במקום נשוא כתב האישום. והשאלה האם פעילות זו עונה להגדרה של עסק המשמש כמסגריה.

ראיות הצדדים

להוכחת האישום העידו מטעם המאשימה מר רמי שווקה ומר שמעון ארץ קדושה, מפקחים במחלקת רישוי עסקים בעיריית באר-שבע.

במסגרת עדותם של עדי התביעה הוגשו שלושה דוחות פיקוח, המלמדים כי במועדים 29.12.08, 11.5.09, ו- 18.10.09, בוצעו ביקורות במקום נשוא כתב האישום. לא נכתב בדוחות הביקורת (ת/1,ת/2,ת/3) דבר וחצי דבר על עצם הפעילות שנתגלתה במקום. כל שנרשם הוא, כי אין למקום רישיון עסק, כי על בעל המקום להגיע לבניין העירייה על מנת להסדיר את עניין רישיון העסק, ובת/3 אף נרשם, כי: "לפי טענת בעלת העסק אנחנו לא מסגריה אלא חברה קבלנית".

הרמז היחיד העולה מדוחות הביקורת הנ"ל לעניין טיב הפעילות שנגלתה למפקחים, הוא כי בטפסים נשוא ת/1, ת/2, ת/3 קיים סעיף למילוי שכותרתו: "מהות העסק" ונרשם בכתב יד: "מסגריה" בלא כל פירוט כיצד הגיע ממלא הטופס למסקנה זו ומה היו הדברים שראה במקום ואשר יש בהם בכדי לבסס מסקנה זו.

מר ארץ קדושה, העיד כי ערך את שלושת הביקורות, וכי הבחין במקום בפעילות של ריתוך, וכן כי ראה במקום ברזלים ומלחציים. בהמשך עדותו של עד זה הסתבר כי לעניין הריתוך, סייג דבריו לכך שבשניים משלושת ביקוריו במקום הבחין באדם אחד המבצע פעולת ריתוך (בהמשך חקירתו הנגדית, אף אישר כי יכול ורק פעם אחת הבחין באדם מרתך) בתוך המתחם וכי ראה במקום מכונת חיתוך ומלחציים אך לא ראה כי אלו הופעלו.

העד אישר כי ביקר במען קודם בו פעלה הנאשמת 1, לפני שעברה למען נשוא כתב האישום, וכי שם לא סבר כי הנאשמת 1 פעלה במקום כמסגרייה אלא סבר שהמקום הקודם שימש כמחסן לחומרי בניין.

בחקירתו הנגדית הבהיר, כי שינה את דעתו לגבי אופי המקום בשל העובדה שבשלושת הביקורות שביצע בכתובת הנוכחית, הבחין בפעולות של ריתוך. העד לא ידע לומר מה ריתכו.

לשאלה מדוע לא צילם את פעולות הריתוך, השיב: "לא צילמנו את הבן אדם שריתך, כי לא חשבנו שצריך לצלם. ראינו בעיניים".

העד אישר כי באחת מהביקורות שערכו צילם הפקח שהיה עימו שתי תמונות (נ/1, נ/2) אך לא ידע להסביר מה עשו האנשים המצולמים בתמונה נ/2.