מדינת ישראל נ' ד.

העובדות ויריעת המחלוקת

1. נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז-1977. על פי המתואר בכתב האישום, הנאשם חשד באשתו כי היא מנהלת קשר רומנטי עם אחר. ביום 23.4.18, בשעה 2:20 איים הנאשם על אשתו במהלך שיחת טלפונית שנערכה ביניהם ואמר לה "אם אני אראה לך אני יהרוג אותך. מבינה? זה בושה בשבילי אבל אני אראה לך אין בעיה". בנוסף ביום 23.4.18, בשעה 5:48, איים הנאשם על אשתו במהלך שיחת טלפונית נוספת ואמר לה "אני ארצח אותך, טוב אני הולך למאסר עולם, תשמעי טוב".

    

2. בתשובה לאישום טען ב"כ הנאשם טענות בנוגע לקבילות הראיות ולהתנהלות המשטרה בחקירה, אך לא התייחס לתוכן האישום עצמו.

    

3. הצדדים הציגו הסכמה דיונית, לפיה הראיות הוגשו במסגרת תיק מוצגים, ללא חקירת עדים.

   מטעם התביעה הוגשו שתי הודעות שנגבו מהנאשם, שתי הודעות שנגבו מאשתו, תקליטור ועליו חלקי שיחות שנקלטו במסגרת האזנת סתר שנערכה למכשיר הטלפון של הנאשם, תמלול של אותם חלקי שיחות, בקשות להאזנת סתר שהוגשו לבית המשפט המחוזי וההיתרים שניתנו בעקבותיהן.

   עוד הוסכם כי הנאשם לא יעיד וכי הדבר לא ישמש כראיה לחובתו, ואולם אין חולק כי הדברים המיוחסים לו בכתב האישום מהווים איומים כמשמעותם בחוק העונשין.

    

4. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לקבילותן של האזנות הסתר, שהן הראיה המרכזית להוכחת אמירת הדברים שיוחסו לנאשם בכתב האישום.

    

5. לבית המשפט המחוזי הוגשו שתי בקשות בנוגע להאזנות סתר.

   הבקשה הראשונה הוגשה ביום 27.3.18 ונטען בה כי האזנת הסתר נחוצה על רקע פיצוץ מטען  חבלה, אשר על פי החשד כוון לפגוע בנאשם ולצורך מניעת פגיעה נוספת בו ובאזרחים תמימים אחרים וכן לשם חקירת האירוע. בהחלטתו מאותו היום התיר בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, כב' השופט דרורי) את האזנת הסתר למכשיר הטלפון של הנאשם בין התאריכים 27.3.18 ל- 27.4.18 וקבע: "מתיר האזנה כמבוקש. לא יתומללו שיחות של צנעת הפרט". בנימוקיו התייחס בית המשפט המחוזי לעובדה כי ההאזנה היא לא למי שחשוד בביצוע העבירה אלא לקורבן, וקבע "...אך המטרה של ההאזנה מוצדקת לגילוי העבריין ובכך לתרום לביטחון הציבור ולזה של מבוקש ההאזנה."

    

6. הבקשה השנייה הוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 15.5.18, לאחר הגשת כתב האישום נגד הנאשם, והיא הוכתרה בכותרת "בקשה להרחבת היתר בימ"ש מס' 65402-03-18- י.ד.", דהיינו בקשה להרחבת היתר האזנת הסתר שניתן במסגרת הבקשה הראשונה. בבקשה תוארו, בין היתר הנסיבות שבגינן ניתן צו האזנת הסתר מלכתחילה, צוין הסייג שנקבע בצו, ולפיו לא יתומללו שיחות של צנעת הפרט וכן נכתב כך:

   "...

   3. במהלך האזנה למושא הבקשה עלו מספר שיחות בעלות אופי אלים ומאיים המעידות על עבירות אלימות במשפחה. מהשיחות עולה כי י. מאיים על אשתו, ס., ברצח וכן מודה כי ביצע אחריה מעקב סמוי שלא בידיעתה.

   4. לאור האמור ובשל חשש לחייה של הקורבן, אשתו של מושא הבקשה, נבקש מכבוד בית המשפט להתיר את ההאזנה לפי עבירות פגיעה בפרטיות ס'1, 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, חבלה בכוונה מחמירה ס'329(ב) לחוק העונשין וכן איומים ס' 192 לחוק העונשין".

    

   בפרוטוקול הדיון שנערך ביחס לבקשה נכתב מפי נציג המשטרה כי הוא מבקש את הרחבת ההאזנה על שיחות של הנאשם עם אשתו או בקשר לאשתו ביחס לעבירות אלימות ואיומים.

   בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא, כב' השופט דרורי) מאותו היום נקבע: "מתיר תמלול שיחות עם אשתו וביחס לאשתו רק כאשר מוזכרים נושאי אלימות או איומים הקשורים לאלימות. נושאים אינטימיים לא יתומללו."

    

7. המאשימה נסמכת על הוראת סעיף 13(ג1) לחוק האזנת סתר תשל"ט- 1979 (להלן: "חוק האזנת סתר") וטוענת כי סעיף זה היה מכשיר את האזנת הסתר שנערכה לנאשם כראיה להוכחת עבירת האיומים המיוחסת לו גם אלמלא ניתן היתר ההרחבה, וכי היתר ההרחבה התבקש וניתן מעבר לדרוש ולמען הסר ספק.

    

8. סעיף 13(ג1) לחוק האזנת סתר קובע:

   "13. ראיות

   ...

   (ג1) דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר יהיו קבילים כראיה בהליך פלילי להוכחת כל עבירה ..." 

    

   דיון והכרעה

9. בפתח הדברים אעיר, כי אין בידי לקבל את טענת ההגנה, לפיה יש לקרוא את הוראת סעיף 13(ג1) ככפופה להוראת סעיף 6(א) לחוק האזנת סתר, ולפרש את התיבה "כל עבירה" כמתייחסת לעבירה מסוג פשע בלבד. עיון בחוק האזנת סתר מלמד, כי כאשר המחוקק ביקש להתייחס לסוג מסוים של עבירות בלבד, הוא נקט בלשון מפורשת (ראו סעיפים 6, 7, 9א(א)(1), 9א(ה), 13(א)(2) לחוק האזנת סתר). המחוקק נמנע מלסייג את העבירות שלגביהן ניתן לעשות שימוש בהאזנת סתר בסעיף 13(ג1), וקבע כי תוצרי האזנת סתר שנערכה כדין יהיו קבילים להוכחת "כל עבירה".

   הפרשנות הלשונית הפשוטה של החוק עולה בקנה אחד גם עם תכלית החוק, שנועד לאזן בין הצורך למנוע עבירות ולגלות עבריינים לבין הזכות לפרטיות. והרי משעה שעמדה תשתית ראיתית שהצדיקה מלכתחילה היתר להאזנת סתר, ממילא נפגעה פרטיותו של אדם, ועל כן ניתן יהיה להשתמש בראיות שנאספו לצורך אכיפת עבירות נוספות.

    

10. עם זאת, על מנת לעשות שימוש בסעיף 13(ג1) נדרש כי הראיות הן ראיות שנקלטו כדין בדרך של האזנת סתר. ייתכן שתפיסתה של המאשימה, לפיה צו ההרחבה לא היה נחוץ, הייתה נכונה, אלמלא סייג בית המשפט המחוזי את ההיתר המקורי להאזנת הסתר, והוציא מתוכו שיחות הנוגעות לצנעת הפרט. נסיבות אלה שונות מהמצב העובדתי שאליו התייחס פסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 10532/09 סמהדאן נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 5.8.10) שעליו נסמכת המאשימה, ומשכך קשה ללמוד לעניינו מהכרעתו של בית המשפט העליון באותו עניין.

    מכל מקום, משעה שהמאשימה עצמה סברה שקם צורך בהחלטה שיפוטית על הרחבת ההיתר, היא מושתקת כעת מלטעון את ההיפך.

     

11. המאשימה טענה, כי השיחות שהן הבסיס לכתב האישום, אינן שיחות הנוגעות לצנעת הפרט. טענה זו לא אוכל לקבל. שיחת טלפון בין אדם לבת - זוגו מצויה בליבה של צנעת הפרט, אף אם מדובר בשיחת חולין. הדברים נכונים שבעתיים במקרה דנן, לנוכח הרקע לאותן שיחות כפי שעולה מתוך הודעתו של הנאשם (ת/1 שורה 18) וגם מתוך הודעתה של אשתו (ת/3 שורות 8-11). דומה כי זו הייתה גם עמדתה של המאשימה עצמה, אשר נמנעה מלתמלל את השיחות שאליהן מתייחס כתב האישום בשלמותן, באופן שיאפשר להבין את ההקשר שבו נאמרו הדברים. גם הקלטות השיחות שהוגשו לבית המשפט הן חלקיות ונשמעים בהן רק הדברים שתומללו. לו סברה המאשימה כי השיחות אינן נוגעות לצנעת הפרט, יש להניח כי הייתה מגישה את ההקלטות בשלמותן.

    ודוק, השאלה האם השיחה נוגעת לצנעת הפרט, היא שונה ונפרדת מן השאלה האם ישנה הצדקה להפר את צנעת הפרט. הצדקה שכזו אשר עשויה לקום, למשל, כאשר מדובר בצורך לגלות עבירות או למנוע את ביצוען.

     

12. משעה שהשיחות שאליהן מתייחס כתב האישום הן שיחות הנוגעות לצנעת הפרט, אשר מלכתחילה הוחרגו מהיתר האזנת הסתר, נדרשה קבלתו של צו ההרחבה, ולא לפנים משורת הדין. לו הייתה המאשימה מבקשת להגיש כראיה להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירת האיומים שיחות שהוחרגו מההיתר המקורי ללא היתר ההרחבה, לא ניתן היה לקבוע כי מדובר ב"דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר", וממילא לא היה הדבר נכנס בגדרי הוראת סעיף 13(ג1) הנ"ל.

     

13. אף על פי כן, לא אוכל לקבל את תוצרי האזנות הסתר שהתקבלו על בסיס היתר ההרחבה כראיה, וזאת בשל האופן שבו התקבלו הצווים, המעלה חשש להטעייתו של בית המשפט המחוזי כפי שיפורט להלן;

     

14. העובדה כי ההיתר הורחב בדיעבד אינה פוסלת כשלעצמה את תוצריו, שכן זו מהותה של הרחבת ההיתר, הנעשית, על פי רוב, בדיעבד, ביחס לשיחות שכבר נקלטו.

    גם העובדה שהבקשה להרחבת ההיתר הוגשה לאחר הגשת כתב האישום אינה פוסלת את תוצרי האזנת הסתר מניה וביה (בהנחה שהמאשימה קיימה השלמת חקירה זו על פי הכללים שנקבעו בהנחיית פרקליט המדינה 6.11 - השלמת חקירה לאחר הגשת כתב האישום), אלא שעשויות להתעורר שאלה - שאין מקומה להתברר כעת - כיצד זה הוגש כתב אישום ללא שהייתה תשתית ראייתית מספקת לביסוסו.

    עם זאת, יש טעם לפגם בעובדה שדבר קיומו של כתב האישום לא הוזכר כלל בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי או בפרוטוקול הדיון שנערך לפניו, הגם שכתב האישום כבר הוגש בשלב זה לבית המשפט.

     

15. יתרה מכך, הרחבת ההיתר התבקשה ביום 15.5.18, כשלושה שבועות לאחר שהוגש כתב האישום, שכזכור, מייחס לנאשם עבירת איומים בלבד. על אף האמור, בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי המאשימה, נכתב כי הצו דרוש ביחס לעבירות פגיעה בפרטיות לפי חוק הגנת הפרטיות, חבלה בכוונה מחמירה ואיומים, הכל בשעה שכבר היה ידוע למאשימה כי בכוונתה לעשות שימוש בהיתר ההרחבה לצורך הוכחת עבירת איומים בלבד, שכן זו העבירה היחידה שבה הואשם הנאשם בכתב האישום שהוגש נגדו. דהיינו, הגם שהמאשימה ידעה כי הנאשם מואשם אך ורק בעבירת איומים, עבירה מסוג עוון שהעונש הקבוע לצידה בחוק הוא שלוש שנות מאסר, היא כללה בבקשה גם חשד לעבירה מסוג פשע חמור בתוך המשפחה, עבירה שקבוע לצדה עונש מרבי של עשרים שנות מאסר ועונש מזערי של ארבע שנות מאסר, ונמנעה מלכלול בבקשה את העובדה שמדובר בבקשה לאיסוף ראיות ביחס לכתב אישום שכבר הוגש. להתנהלות זאת לא ניתן כל הסבר בראיות התביעה או בסיכומיה.

     

16. מתוך החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתן להסיק, כי בית המשפט הנכבד הסתמך על האמור בבקשה להרחבת ההיתר, וסבר, לכאורה, כי בשיחות הנוגעות לצנעת הפרט עולות ראיות לאלימות של ממש, להבדיל מאיום באלימות, שכן היתר ההרחבה, שגם הוא מסויג, ניתן ביחס לנושאי "אלימות או איומים הקשורים לאלימות".

     

17. מובן כי האמור להלן לא נועד לערער על סמכותו של בית המשפט המחוזי במתן היתר ההרחבה, או לערער על שיקול דעתו של בית המשפט בעניין זה. אלא, שמשעה שהתברר כי בפני בית המשפט המחוזי שנתן את ההיתר הועמדה תשתית עובדתית שאינה תואמת את המציאות, כל שניתן לומר הוא, שאין לדעת מה הייתה החלטתו של בית המשפט המחוזי, לו הייתה מוצגת לפניו התשתית העובדתית האמיתית. אין לדעת האם בית המשפט המחוזי היה מחליט אמנם להרחיב את היתר האזנת הסתר, אשר מלכתחילה ניתן באופן חריג ביותר ביחס לקורבן עבירה ולא ביחס למי שחשוד בביצועה, לו היה יודע כי ההרחבה מתבקשת לצורך העמדתו לדין של מושא ההאזנה בעבירת איומים שהיא עבירה מסוג עוון בלבד, ולא לשם חקירת עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כפי שנטען בבקשה שהוגשה לו, ואין לדעת האם העובדה שההיתר התבקש לאחר שהוגש כתב האישום, אשר ספק אם דבר קיומו הובא לידיעתו של בית המשפט המחוזי, היה בה כדי לשנות מהחלטתו.

    בשל הספקות שקמים בעניין זה, לא ניתן לקבל כראייה את תוצרי האזנת הסתר שהתקבלו בעקבות הרחבת ההיתר.

     

18. לנוכח האמור לעיל, ומשעה שלא נטען, כי גם ללא האזנת הסתר קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האשמה, אני מזכה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

     

19. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים בתוך 45 ימים מהיום.

     

     

    ניתנה היום, כ"ח תשרי תש"פ, 27 אוקטובר 2019, במעמד הצדדים