מועצה מקומית אבו גוש ואח' נ' מכללת טומשין ראשון לציון בע"מ ואח'

החלטה

1. המועצה המקומית אבו גוש (להלן: התובעת) הגישה תביעה נגד מכללת טומשין ראשון לציון בע"מ (להלן: הנתבעת) ונגד 3 נתבעים נוספים (בעלי מניותיה של הנתבעת ומנהלה בפועל של החברה), ובמסגרתה מבקשת כי בית המשפט יורה על ביטול ההסכם שנכרת בין הצדדים ביום 28.4.2003, ולפיו העבירה התובעת לנתבעת את רישיון בית הספר התיכון השש שנתי במועצה המקומית (להלן: ההסכם), וכן יורה לנתבעת לפנות את בית הספר עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. בנוסף מבקשת התובעת כי בית המשפט יחייב את הנתבעת בתשלום סכום של כ- 3.7 מיליון ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין עד ליום התשלום בפועל - חובה הנטען של הנתבעת כלפי התובעת.

2. בכתב התביעה מפרטת התובעת את פרטי ההסכם שנחתם בינה לבין הנתבעת, ולפיו הייתה אמורה האחרונה לשמש מעסיקתם של כלל עובדי בית הספר. אלא שבעקבות העברת ניהול בית הספר לידי הנתבעת, התפטרו חלק ממורי בית הספר. קבוצה של 12 מן המורים הוותיקים הגישה תביעה כנגד התובעת, באמצעות ארגון המורים. התובעת ניהלה עימם משא ומתן, והגיעה עימם לידי הסכמה לפיה ימשיכו מורים אלה להיות מועסקים על ידה, בהתאם לחוקי המגן ולתנאים בהסכם הקיבוצי. ההסכם בין התובעת לבין המורים התקבל ביום 6.9.04. מאחר שהנתבעת, כבעלת הרישיון להפעלת בית הספר, היא זו שקיבלה בפועל ממשרד החינוך תגמולים בגין אותם מורים, הסכימו התובעת והנתבעת, כי הנתבעת תעביר לתובעת את כל הסכומים אשר תקבל ממשרד החינוך עבורם. לתובעת טענות הנוגעות לאי עמידה של הנתבעת בהבנות אליהן הגיעו בעניין המורים הוותיקים, וכן טוענת היא כי הנתבעת הפרה התחייבויות שונות כלפיה, ופעלה בניגוד להסכם ביניהן.

3. בתגובה לתביעה, הגישה הנתבעת כתב הגנה, ובמקביל הגישה הנתבעת תביעה שכנגד נגד התובעת ונגד נושאי תפקידים בה (ראש המועצה, סגנו וגזבר המועצה). במסגרת התביעה שכנגד טוענת הנתבעת, כי התובעת היא שהפרה את ההסכמות אליהן הגיעו בעניין המורים הוותיקים, וכן הפרה התחייבויות נוספות כלפיה, בין כאלה שעוגנו בהסכם המקורי ובין מאוחרות יותר.

4. בכתב ההגנה, ולאחר מכן בבקשה נפרדת, בקשה הנתבעת כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1969 (להלן: חוק הבוררות), ויורה על עיכוב ההליכים ועל העברת התביעה והתביעה שכנגד להליך של בוררות. הבקשה מבוססת על תניית בוררות הכלולה בהסכם שנחתם בין הצדדים (נספח 1 לבקשה).

בבקשתה טוענת הנתבעת כי נתקיימו כל התנאים המפורטים בהוראת סעיף 5(א) לחוק הבוררות. לטענת הנתבעת, רכיבים רבים מתביעתה של התובעת מבוססים על ההסכם בכתב בין השתיים, אולם גם אותם חלקים מן התביעה המבוססים על ההסכמות המאוחרות לאותו הסכם, נובעים ממנו וגובשו על ידי הצדדים על מנת שניתן יהיה לאפשר את קיומו. הסכמות אלה אינן עומדות בפני עצמן, הן קשורות בהסכם שבכתב קשר בל ינתק ולא ניתן להבינן אלא ביחד עם אותו הסכם. ועוד טוענת הנתבעת, כי לשונו של סעיף הבוררות רחבה, והוא חל על "כל חילוקי דעות ... שינבעו מהסכם זה ו/או בקשר אליו...". ודאי שאותם חלקים מן התביעה הנשענים על ההסכמות המאוחרות קשורים בהסכם ונובעים ממנו. ולבסוף טוענת הנתבעת, כי תביעתה שלה נשענת כולה על ההסכם המקורי. במענה לאחת מטענותיה של התובעת, ולפיה אין להעביר את ההליך לבוררות מן הטעם שהנתבעת בחרה לכלול בתביעתה שכנגד גם נושאי משרה בתובעת, ואלה אינם כפופים להסכם הבוררות, הודיעה הנתבעת כי תהיה מוכנה למחוק אותם מן התביעה, ואם ימצא בית המשפט כי יש הצדקה לכך, תהיה מוכנה אף כי התביעה נגדם תדחה.

5. מנגד טוענת התובעת, כי כל תכליתה של הבקשה לעיכוב ההליכים ולהעברת ההליך לבוררות היא לחסוך לנתבעת אגרת בית משפט בגין התביעה שכנגד. בנוסף טוענת היא כי הסכסוך נשוא התביעה אינו חלק מן ההסכם המקורי, ולפיכך לא הוסכם למסרו לבוררות. ההסכם בנוגע למורים הוותיקים הינו הסכם מאוחר, וכך גם הסכמים מאוחרים נוספים שהתגבשו בעל פה בין הצדדים, ככל שהיו כאלה. הסכמים אלה שונים במהותם מהעקרונות המנחים בהסכם המקורי ולפיכך לא ניתן לטעון כי הם מהווה חלק ממנו. לחילופין טוענת התובעת, כי המדובר בסכסוך שרק חלק מעילותיו עשוי להיות מוכרע בבוררות, ויש בכך משום טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים. הוא הדבר גם ביחס לצדדים לסכסוך, שרק חלקם כפופים להסכם הבוררות. ההכרח לפצל את התביעה כנגד המתדיינים השונים בנסיבות אלה מהווה אף הוא טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים. כך גם טוענת התובעת כי הבקשה הוגשה על ידי מי שאינו צד להסכם, באשר נתבעים 2-4 (בעלי המניות ומנהל הנתבעת) לא היו צד להסכם הבוררות ולפיכך אינם זכאים לבקש עיכוב הליכים. עוד טוענת התובעת כי בירור התביעה עשוי להעלות את הצורך לצרף את ארגון המורים כצד להליך, שכן זה האחרון היה מעורב בעניינם של המורים הוותיקים ונטל חלק בהסכמות שגובשו בקשר אליהם. על פי הטענה, צירוף זה הינו בלתי אפשרי בהליך של בוררות, וגם משום כך יש לדחות את הבקשה. ולבסוף נטען, כי הנתבעת לא הוכיחה כי עובר להגשת התביעה הייתה מוכנה לעשות כל הדרוש לשם קיום הבוררות. הטענה בהקשר זה היא, כי היה על הנתבעת להפנות להסכם הבוררות בטרם הוגשה התביעה, בשלב בו שלחה התובעת מכתבי התראה בטרם נקיטת הליכים משפטיים. משהוגשה התביעה, אחרה הנתבעת את המועד ואיבדה את זכותה לדרוש כי ההליך ינוהל בבוררות, גם לו הייתה הצדקה לעמדתה מלכתחילה.

6. עניינה של החלטה זו בבקשת הנתבעת לעיכוב ההליכים.

הוראת סעיף 5(א) לחוק הבוררות קובעת כי לבקשת בעל דין שהוא צד להסכם בוררות, יעכב בית המשפט את ההליכים בתובענה שעניינה סכסוך "שהוסכם למסרו לבוררות", ובלבד "שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". הוראת סעיף 5(ג) לחוק קובעת כי בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים "אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות".

דרך הילוכה של בחינת טענות הצדדים תהיה, ראשית, בחינה האם התקיימו הוראותיו של סעיף 5(א) לחוק הבוררות. ככל שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, יהיה צורך לבחון האם נתקיימו טעמים מיוחדים המצדיקים שלא לעכב את ההליכים (סעיף 5(ג) לחוק הבוררות).

"סכסוך שהוסכם למסרו לבוררות"

7. סעיף 26 להסכם בין הצדדים קובע כך:

בוררות

הצדדים מסכימים להעביר כל חילוקי דעות ו/או התדיינויות מהסכם זה ו/או בקשר אליו לבורר דן יחיד, שזהותו תוסכם בין הצדדים, וזאת על פי בקשתו של אחד הצדדים.

בהעדר הסכמה בדבר זהותו של הבורר תוך 21 ימים מיום פניית אחד הצדדים לאחרים, ימונה בורר על ידי ראש לשכת עורכי הדין בישראל.

הבורר לא יהיה כבול בסדרי דין וראיות, אולם יהא עליו לפסוק על פי הדין המהותי ולנמק את פסיקתו. הבורר יתן את פסיקתו תוך 60 יום מיום שנתמנה לכהן כבורר.

חתימת הסכם זה כדין חתימה על הסדר בוררות לפי חוק הבוררות התשכ"ח-1968.

כעולה מכתבי הטענות, מערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעת מושתתת כולה על ההסכם שנכרת ביניהן. אין כל קשר אחר בין השתיים. הבנות מאוחרות, ככל שהיו כאלה, ויהא אשר יהא תוכנן, קשורות בהסכם זה ונובעות ממנו. מן ההסכם עולה מפורשות, כי הצדדים הסכימו להתדיין ביניהם בהליך בוררות, ככל שתתגלענה מחלוקות בעתיד. איני רואה כיצד אותן הבנות מאוחרות, המתייחסות לחיובים שונים על פי ההסכם שבכתב (ומשנות אותם, על פי הנטען), משליכות על ההסכמה לפיה חילוקי דעות בין הצדדים יבוררו בהליך בוררות. אין בידי הנתבעת טענה, לפיה תניית הבוררות שבהסכם עמדה אי פעם לדיון מחודש בין הצדדים וכי גם בעניין זה חלו שינויים בהסכמות שבעל פה. לשונה של תניית הבוררות היא חד משמעית, ולא ניתן להבינה אחרת: הצדדים הסכימו ביניהם כי כל מחלוקת הנובעת מן ההסכם או קשורה בו תבורר בהליך בוררות. כל הבנה מאוחרת שיש לגביה חילוקי דעות, היא בבחינת מחלוקת הנובעת מן ההסכם וקשורה בו, שהרי אותה הבנה (והמחלוקת שבעקבותיה) לא הייתה באה לאוויר העולם אלמלא אותו הסכם. לא ניתן, אפוא, להכריע במחלוקת הקשורה בהבנה מאוחרת כזו, שלא על יסוד ההסכם, שהרי ממנו צמחה ואת תניותיו באה לשנות (על פי הנטען). המסקנה המתבקשת הינה, כי המדובר "בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות", כהוראת סעיף 5(א) לחוק הבוררות.

"המבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך"

8. טענת התובעת היא, כי ההזדמנות הראשונה בה הודיעה הנתבעת על רצונה בקיום הליכי בוררות הוא במסגרת כתב ההגנה, ובכך אין די. היה עליה להגיב למכתבי התראה ששיגרה אליה התובעת עוד קודם להגשת התביעה. בהתעלמותה ממכתבים אלה הראתה כי אין היא מעוניינת בהליך בוררות, ונכונותה, שבאה עם הגשת כתב ההגנה, אינה מקיימת את הדרישה האמורה.