פסק דין
זוהי תביעה לפיצוי התובעים בגין נזקים שנגרמו לטענתם לבית אותו שכרו מהם הנתבעים. נוסף לנזקים נתבע סכום הפיצוי הקבוע בחוזה השכירות בסעיף 17 בסך של 15,000 ₪.
הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי בנו של התובע 1, אינו צד להסכם השכירות ולכן אין יריבות בינו לבינם. לעניין הנזקים טענו, כי המדובר בבית ישן מאוד כבן 30 שנה, עם ליקויי בנייה מובנים וליקויים רבים שנוצרו במשך השנים בשל גילו של הנכס. בשל תקופת השכירות הארוכה הנתבעים טוענים כי הם עצמם התמודדו עם ליקויים רבים אשר תוקנו על חשבונם ונמנעו מלבקש החזר הסכומים מהתובע 1. זאת, למרות חובתו לפי סעף 9 (ב) להסכם השכירות לתקן פגמים וקלקולים שנוצרו מבלאי סביר. כן טענו כי שילמו ביתר תשלומי ארנונה בגין יחידת דיור הסמוכה לבית והושכרה לאחרים והם שומרים על זכותם לתבוע סכומים אלו בנפרד. הנתבעים טוענים כי גובה הנזק לא הוכח וגם הצעת המחיר שהציג להם התובע 1, היא הצעת מחיר של בן משפחה העוסק בשיפוצים ומסר להם הצעת מחיר מופרזת ובלתי הגיונית. הנתבעים טוענים לקיזוז סכומים בגין תיקונים שביצעו במטבח ובחדר הכביסה. באשר למועד הפינוי, טענו כי הנכס פונה במועד. ההסכם אומנם הסתיים ביום 9.8.2010 אולם התובע 1, בעצמו אישר הארכת ההסכם למשך חודשיים נוספים.
התובע 2, העיד בשם שני התובעים וטען, כי צילם את הנזקים שהיו בבית וכן צילם בוידאו את הנזקים ושיחות עם הנתבע 1, המבטיח שיבצע תיקונים ואת התחמקותו מביצועם. התובע 2, אישר כי מדובר בבית בן 30 שנה אולם ציין כי נעשו שינויים בבית בלא שהנתבעים קיבלו אישור מאביו.
הנתבע טען שכל הליקויים שהוא הבטיח לתקנם תוקנו בפועל. באשר לשינויים שעשה במטבח טען, כי ניסור הארונות היה בהסכמת התובע 1, וכי חלק מהליקויים הם עקב בלאי סביר בדירה שהיא דירה ישנה ובמשך כל תקופת השכירות התובע 1, לא ביצע בה כל שיפוץ.
המסגרת ההסכמית בין הצדדים, היא עפ"י ההסכם נספח 1 לכתב התביעה. אכן כטענת התובע 2, הנתבעים התחייבו לתקן כל פגם או ליקוי בדירה כתוצאה משימוש למעט בלאי סביר. הנתבעים אף הצהירו כי קיבלו את הדירה נקיה מסויידת ומתאימה למגורים והתחייבו לסיידה עם החזרתה למשכיר. מאידך, המשכיר התחייב לתקן פגמים או קלקולים אשר התהוו בתקופה הקצובה ואשר החובה לתקנם תהא עליו. בסעיף קטן ג' צוין כי הנתבעים יתקנו את ארונות המטבח, מדרגות שנסדקו ונשרפו , החזרת הגינה לקדמותה, החזרת חדר הכביסה לקדמותו, ריצוף שנשבר וצביעת הבית.
מכאן ברור כי המדובר בחובות הדדיים של שני הצדדים, כאשר לגבי הנתבעים צוין במפורש כי מוטל עליהם לתקן לפחות את הנזקים המפורטים בסעיף ג'.
מכאן, שהנטל מוטל על הנתבעים להוכיח, כי ביצעו את התיקונים המפורטים בסעיף ג'. באשר ליתר הנזקים – הואיל וגם התובע 2, הודה, כי המדובר בבית בן 30 שנה, לא ניתן לדעת בוודאות אילו מהנזקים הנטענים הם תוצאה של בלאי סביר, שאז חובה על המשכיר – התובע 1 לתקנם, או אם המדובר בפגמים שנגרמו על ידי שימוש השוכרים-הנתבעים.
ככל שהדבר נוגע לששת התיקונים שלקחו הנתבעים על עצמם לתקן כאמור בסעיף ג' הוגשה הצעת מחיר. נספח ט' לכתב התביעה בסכום של 9,001.06 ₪.
הנתבעים לא עמדו בנטל זה.
כאמור, בנוגע ליתר הליקויים, אין גם הוכחה של גובה הנזק.
לאור האמור לעיל, בכל הנוגע לנזקים לדירה אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע 1 סכום של 9,000 ₪. הואיל ואין תאריך על הצעת המחיר, הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה דהיינו 15.6.2011 ועד התשלום בפועל.
באשר לפיצוי בגין איחור בפינוי: החוזה שצורף כנספח 1, הוא מיום 10.2.2010 ומסתיים ביום 9.8.2010. הנתבעים טענו בכתב ההגנה, כי החוזה הסתיים ביום 9.8.2010 והוארך למשך חודשיים נוספים ופונה ביום 10.10.2010. על הנתבעים היה להוכיח כי ניתנה אורכה כזו והדבר לא עלה בידם.
לאור האמור לעיל, גם התביעה לפיצוי בגין איחור בפינוי, מתקבלת חלקית. אמנם מטענות הנתבעים עולה, כי פינו את הדירה באיחור של חודשיים, אולם, התובע תבע ברכיב זה פיצוי בגין איחור של שלושים יום בפינוי הדירה בסך של 15,000 ₪ ואין לפסוק לו מעבר למה שתבע. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 10.10.2010 ועד התשלום המלא בפועל.
כן, ישלמו הנתבעים לתובע 1, הוצאות משפט לרבות החזר אגרה בסך כולל של 500 ₪. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
תביעת התובע 2, נדחית בהעדר יריבות. התובע 2, אינו צד להסכם השכירות ועל כן, אין לו זכות תביעה כנגד הנתבעים.
אין צו להוצאות בכל הנוגע לתובע 2.
ניתן היום, כ"ב אלול תשע"א, 21 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.