החלטה
בפני בקשה לפסילתי מלשבת בתיק זה נוכח החלטתי מיום 15.12.13 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לתיקון בקשתו לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "ההחלטה").
לטענת המבקש, בהחלטה זו הראה בית הדין חשש ממשי למשוא פנים בניהול משפט כאמור בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.
לגישתו, בית הדין הכריע במחלוקות העובדתיות העומדות ב"לוז התיק" – האם המשיבה חתמה על ההסכם הקיבוצי בסמוך לאחר הגשת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית בחוסר תום לב כדי לחמוק מעונשה של התובענה – תוך אימוץ גרסת המשיבה וייחוס חוסר תום לב למבקש, בטרם נשמעו ראיות וללא הנמקה. על פי טענתו של המבקש, הואיל ומדובר בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, קיימת חשיבות מהותית לשאלת תום ליבו של המבקש, וגיבוש דעה אודותיו ואודות המחלוקת נשוא התביעה מהווה עילה לפסלות בית הדין מלהמשיך ולדון בתיק.
עוד טוען המבקש, כי קיימת בעייתיות בעצם הקביעה כי המבקש נקט שיהוי בבקשתו לתיקון כאשר מנגד התעלם מהעובדה כי המשיבה נמנעה מלהגיש תגובתה לבקשה במועד. כמו כן, טוען המבקש כי ההוראה המצויה בסעיף 32 להחלטה, כי יודיע האם עודנו עומד על תביעתו בנוסחה המקורי, מלמדת כי העמדה שהובעה על ידי ביה"ד בדיונים המקדמיים לפיה יש בהסכם הקיבוצי שנחתם לאחר הגשת הבקשה כדי לשלול את אישורה כתובענה ייצוגית, התגבשה לכדי עמדה סופית עד כי אין טעם בהמשך קיומו של ההליך בפניו.
המשיבה מצידה טוענת כי הבקשה חסרת כל בסיס ואחיזה בדין, ומדובר בניסיון נואש לנסות להטיל דופי בבית הדין משום שהחלטתו לא נשאה חן בעיני המבקש. לטענתה מדובר בניסיון נוסף למשוך זמן בהליך זה, שכן אין כל עילה לפסלות שופט והבקשה הוגשה בחוסר תום לב.
לגישתה, שאלת עיתוי חתימתו של ההסכם הקיבוצי והמניע לחתימה אינה "לוז" התיק, שכן התביעה גופה מתייחסת לדמי חופשה ומחלה, בעוד ששאלת חתימת ההסכם רלוונטית אך לפן הייצוגי. יתירה מכך, בקשתו של המבקש לתיקון הבקשה נסמכת בעצמה על ההסכם הקיבוצי, ולפיכך עיתוי חתימתו ביחס לעיתוי הגשת הבקשה לתיקון הינו רלוונטי ואף הכרחי לצורך ההכרעה בבקשה לתיקון. בית הדין לא קבע כי ההסכם הקיבוצי נחתם ללא קשר להגשת הבקשה לאישור או להיפך, אלא אך כי העובדה שתיקון הבקשה לא נתבקש בסמוך לאחר מכן יש בו כדי לעורר את שאלת תום ליבו של המבקש. שאלה זו, לטענת המשיבה, הינה שיקול במכלול השיקולים עת שניתנת הכרעה בבקשה כזו או אחרת, מדובר בשיקול מחזק ולא בשיקול עיקרי ובית הדין לא ייחס תום לב במפורש למבקש, אלא העלה שאלה לעניין זה. כך או כך, אף אם הכריע ביה"ד בשאלת תום ליבו של המבקש בעצם הגשת הבקשה לתיקון הרי שאין בכך כדי להשליך על שאלת תום ליבו בהגשת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.
לאחר שעיינתי בבקשה סבורני כי דינה להידחות.
סעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, החל בבתי הדין לעבודה מכוח סעיף 39א לחוק בתי הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969, קובע כדלקמן:
77א.(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.
על כך יש להוסיף את האמור בחוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת בדין) (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004, אשר בו הותוו אמות מידה בכל הנוגע לסוגיית פסילת בעל תפקיד שיפוטי מלישב בדין ונקבעו בנוסף על קריטריון הסל ("נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט"), רשימת מקרים קונקרטיים המהווים עילה לפסילה.
הלכה פסוקה היא שאין פוסלים שופט מלישב בדין אלא אם קיימות נסיבות מוכחות שעל פיהן יש אפשרות ממשית של משוא פנים או דעה משוחדת של שופט. קיומו של חשד או חשש בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה. (ר' דב"ע נה/ 96-2 אריק בן חורין נ' מדינת ישראל ואח' פד"ע כ"ח 189, דב"ע נד/ 96-4 שמעון פריזנט נ' קוינאמטיק ישראל ואח' פד"ע כז 227, עאח 1004/04 אמציה תבואה נ' מינהל מקרקעי ישראל, טרם פורסם).
ככלל, על מנת שתקום עילה לפסלות שופט, על הטוען לפסלות להראות כי קיימות נסיבות אובייקטיביות היוצרות חשש ממשי בניהול המשפט על ידי השופט שפסילתו מבוקשת. על פי ההלכה, אין די בתחושתו או השקפתו הסובייקטיבית של בעל דין ויש לבחון את טענת הפסלות באמת מידה אובייקטיבית (עפ"ס 57019-01-11 חן ליאתי, עו"ד נ' בן עליזה חן ושות', משרד עו"ד (פורסם בנבו, 21.2.11)).
לא זו אף זו, אלא שבהחלטות הנוגעות בסדרי הדין כשלעצמן, אין כדי לבסס עילת פסלות והדרך לתקיפתן הינה באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, במידה שנפל בהן פגם, אך אין הן מהוות טעם לפסילתו של שופט מלישב בדין (עפ"ס 11092-05-11 שלום כפר נופש בע"מ נ' מאור מזרחי (פורסם בנבו, 9.6.11). אדרבה, גם אם במסגרת בקשת ביניים נדרש בית המשפט לקבוע ממצאים המתחייבים כתוצאה מהדיון בבקשה, אין בכך כדי לקבוע קטגורית כי קיים חשש ממשי למשוא פנים, במובן זה שדעתו של בית המשפט ננעלה, כתוצאה מהחלטתו בהליך המקדמי או בבקשת הביניים, עד כי לא יוכל לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי וליתן החלטה עניינית (ע"א 1327/99, שאבי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ ואח', (פורסם בנבו, 18.4.99)).
לא מצאתי הצדקה אובייקטיבית לפסילה בענייננו, כפי שיבואר להלן.
בהחלטתי נדחתה בקשה לתיקון כתב טענות מסוג בקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי הכללים והקריטריונים אשר הותוו בפסיקת בית המשפט העליון תוך שקילת מאפייני התיק שלפני, על עובדתיו.
ביחס לטענה כי במסגרת ההחלטה ייחס בית הדין למבקש יסוד נפשי של חוסר תום לב, יובהר: במסגרת החלטת בית הדין אכן הובאה בחשבון העובדה כי המבקש השתהה בהגשת בקשתו ביחס למועד שבו נודעה לו עילת התיקון ובהתחשב בכך שנוהלו שני דיונים מקדמיים בתיק. זאת ועוד, אכן אף צוין בהחלטה כי יש לתת את הדעת לשאלת תום ליבו של המבקש במסגרת הבקשה לתיקון הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, וזאת כאמור, על פי ההלכה הפסוקה בעניינים אלו. עם זאת, שאלה זו לא הוכרעה באופן חד משמעי בהחלטתי וודאי לא במידה הנדרשת לצורך החלטה בבקשה לאישור התובענה הייצוגית גופה, אלא אך לעניין התרת התיקון, ואף זאת תוך הצבת סימן שאלה להבדיל מסימן קריאה.
ביחס לטענה כאילו הכריע ביה"ד במחלוקות העובדתיות העומדות במוקד התיק יובהר: אין בהחלטת בית הדין, מלבד תיאור עובדתי של מועדים והסקת מסקנות מתבקשות נוכח אותם מועדים, משום חיווי דעה בנוגע לבקשה לאישור עצמה. דהיינו, כל שנקבע הוא שסמיכות המועדים בין הגשת הבקשה לאישור לבין סיום המו"מ בין הצדדים והחתימה על ההסכם הקיבוצי, יש בו כדי לעורר תהיות בנוגע לתום ליבו של המבקש. עם זאת, בניגוד לנטען על ידי המבקש אין בכך משום החלטה או מסקנה הנוגעת לשאלה האם יש או אין בעצם חתימת ההסכם הקיבוצי כדי להצביע על חוסר תום לב בהתנהלותה של המשיבה.
לא זו אף זו, בניגוד לנטען על ידי המבקש השאלה האם חתימת החוזה בסמוך לאחר הגשת הבקשה מעידה על חוסר תום ליבה של המשיבה אינה עומדת במוקד התיק כלל וכלל, שהרי זו טענה שממילא יכולה הייתה להתעורר אך לאחר שהוגשה הבקשה לאישור. לפיכך, ברי כי התיק לא יוכרע על פי השאלה הנ"ל, אלא שלכל היותר מדובר בשיקול אחד בודד לקבלת הבקשה או לדחייתה.
לבסוף, למען הסדר הטוב, אבהיר כי ההוראה בסיום ההחלטה כי "המבקש יודיע האם עודנו עומד על בקשתו בנוסחה המקורי" נועדה לשם מתן אפשרות למבקש להגיש בקשה חדשה לאישור נוכח שינוי הנסיבות ומשלא הותר לו לתקן את בקשתו בהתאם, ואין בה משום רמיזה לכך כי הבקשה בנוסחה המקורי סופה בהכרח להידחות.