מירס תקשורת בע"מ נ' אבו אלקיעאן

החלטה

זוהי בקשה של הנתבע לבטל את פסה"ד שניתן נגדו ביום 9.2.11. קורות ההליך: התובעת הגישה תביעה כספית בגין חוב הנתבע בשל אי תשלום עבור מכשירי טלפון ושירותים שסופקו על ידה. בהסכמת הצדדים ולשם ייעול הדיון עוכב בירור התביעה עד למתן הכרעה בתביעה מקבילה באותם עניינים שהגיש הנתבע כנגד התובעת בבית המשפט לתביעות קטנות בבאר-שבע (להלן: "ההליך המקביל"). אלא, שההליך המקביל לא התברר לגופו מעולם והתביעה שם נמחקה בשל חוסר מעש, לאחר שהנתבע לא התייצב פעמים לדיונים. בעקבות הודעת התובעת על כך התבקשו הצדדים להודיע עמדתם באשר להמשך ניהול ההליכים בתביעה שבפני. הנתבע לא מסר את עמדתו בענין. לבקשת התובעת ובהיעדר כל הודעה מטעם הנתבע נקבע דיון בתביעה ליום 9.2.11. יום לפני הדיון הגיש הנתבע באמצעות בא-כוחו בקשה לדחיית מועד הדיון. הבקשה נדחתה ובהחלטה צוין שהבקשה הוגשה מתוך התעלמות מנוהל הדחיות ובלי לציין את תגובת הצד שכנגד. לדיון התייצבה רק התובעת. לאחר המתנה ולבקשת התובעת ניתן פסק דין בהיעדר התייצבות.

הנתבע טוען כי פסק-הדין ניתן בשל מחדל בא-כוחו דאז שלא התייצב לדיון ביום 9.2.11 ולא יידע אותו בדבר מתן פסה"ד. לטענתו, נודע לו על פסה"ד לאחר ניסיונות רבים ליצור קשר עם עורך דינו אשר ניתק עימו קשר. הנתבע מציין כי התביעה בהליך המקביל נמחקה לאחר שלא הופיע לדיון מכיוון שלקה בליבו. הנתבע סבור כי משלא הומצא אליו פסה"ד, יש לבטלו מבלי להתייחס כלל לסיכויי ההצלחה בתביעה.

התובעת טוענת כי ככלל רשלנות של עורך דין אינה מהווה טעם לביטול פס"ד, בירור התביעה עוכב בהסכמת הצדדים עד למתן הכרעה בהליך המקביל. משנדחתה התביעה שם חייב היה הנתבע לקיים את החלטות ביהמ"ש ולהודיע עמדתו כנדרש במספר החלטות שנתנו. עוד נטען כי בא כוחו של הנתבע ידע היטב אודות מועד הדיון לנוכח הגשת הבקשה לדחייתו. בנוסף סבורה התובעת כי סיכויי ההצלחה של התובע לזכות בתביעה קלושים, אם יבוטל פסה"ד ומציינת כי התביעה הוגשה לאחר שהתובע הפר את הסכם ההתקשרות עימה בכך, שבין היתר, עשה שימוש רב במכשירי הטלפון שסופקו לו על ידה למרות שידע כי הוראת הקבע שמסר לא כובדה בשל היעדר כיסוי מספיק.

עיכבתי את מתן ההחלטה על מנת לקבל את תגובתו של עורך-הדין שייצג את התובע (ואשר התובע האשים ברשלנות). תגובה כזאת לא התקבלה.

בבקשה לביטול פס"ד עפ"י צד אחד, שניתן בשל אי התייצבותו של המבקש, יש לבחון מה הסיבה לאי ההתייצבות ומה סיכויי ההצלחה של המבקש, אם יבוטל פסה"ד. לפי ההלכה הנוהגת, בבירור הסיבה לאי ההתייצבות יטה בית-המשפט לתקן את הנזק שנגרם לצד שכנגד ע"י פסיקת הוצאות, אלא אם אין בכך כדי לשמש תרופה מספקת לנזק שגרם ליריבו. אך לא תמיד יוכל המבקש לכפר על מחדלו בתשלום הוצאות, אפילו הראה סיכויי הצלחה בהליך לגופו וזאת כאשר התנהגותו אינה רשלנית בלבד אלא היא עולה כדי התעלמות מדעת מההליך המשפטי.

בחינת מכלול התנהגות התובע בהליך שבפני ובהליך המקביל מעוררת תחושה קשה מאוד. ב"כ התובעת התייצב לדיון ביום 5.1.2010 "על-דעת" ב"כ הנתבע ודיווח על הסכמתם של הצדדים להמתין להכרעה בהליך המקביל בבאר-שבע. ביום 4.3.2010 שוב היה זה ב"כ התובעת שדיווח לבית-המשפט על כך שהדיון שהיה קובע בהליך המקביל ביום 24.1.10 לא התקיים, כנראה בשל אירוע לב של הנתבע – ונדחה ליום 17.10.10. ביום 30.12.10 שוב היה זה ב"כ התובעת שדיווח לבית-המשפט על מחיקת התביעה בהליך המקביל בבאר-שבע, לאחר שהנתבע (התובע שם) לא התייצב לדיון.

בעקבות הודעה זו נקבע הדיון ביום 9.2.10. מעורבותו של הנתבע בשלבים אלה של ההליך התבטאה למעשה רק בהגשת בקשת הדחיה באמצעות בא-כוחו ביום 8.2.11. עו"ד זה הגיש גם בקשה נוספת, שהגיעה כנראה רק לאחר הדיון שבו ניתן פסק-הדין.

חובתו של עורך-דין המבקש דחיית דיון, לעקוב אחרי ההחלטה שניתנה בבקשה. אסור לו להניח שבקשתו תתקבל ולהתעלם ממועד הדיון. ממילא ברור גם, שהיתה זו חובתו ממש לחפש באופן פעיל אחרי פרוטוקולי הדיון שאליו לא התייצב ביודעין. התובע טוען בבקשתו שרק ביום 15.8.11 נודע לו על מתן פסק-הדין נגדו, וזאת לאחר ניסיונות ליצור קשר עם עורך-דינו. יוצא, שבמשך זמן ממושך היה הנתבע מודע לקיומם של הליכים משפטיים, אך גילה בהם מעורבות אפסית. הטענה שהנתבע לקה בליבו יכולה לספק הסבר מניח את הדעת למחדל ספציפי כזה או אחר, אך קשה לראותו כהסבר מתקבל על הדעת להתעלמות גורפת וממושכת מאוד מקיומם של שני הליכים משפטיים נפרדים שהתובע מודע לקיומם (ורק באחד מהם הוא מיוצג). מעיון בפסק-הדין בהליך המקביל עולה שגם שם נהג אותו בעל-דין בדרך דומה – וזכה להערות מתאימות של בית-המשפט. הנתבע מטיל על עורך-דינו את המחדל שבגללו ניתן נגדו פסק-הדין וגם את העיכוב בהגשת הבקשה. הוא מתעלם מכך, שבכל עת רשאי היה לעיין בעצמו בתיק שהוא צד לו בבית-המשפט וככל שרצה בכך, לא נזקק לענין זה לשיתוף הפעולה של עורך-הדין. ייצוגו של הנתבע ע"י עורך-דין נעשה מכח דיני השליחות ומשמעות הייצוג היא, שפעולות שביצע עורך הדין בשם הלקוח הן פעולותיו של הלקוח עצמו. עריכת הבחנה בין מעשי עורך-הדין וידיעתו למעשי הלקוח וידיעתו עלולים לרוקן מכל משמעות את דרך ניהולם של משפטים, שהרי תמיד יוכל לקוח שאינו מרוצה מתוצאות הייצוג להתכחש למה שנעשה "בשמו". חובת ההתייצבות לדיון לא היתה רק של עורך-הדין, אלא גם של הנתבע עצמו (אשר אמור היה להחקר). יוצא, שגם המבקש נהג בעצימת עיניים מוחלטת כלפי ההליך כאשר פשוט נמנע מלהגיע לבית-המשפט.

הצדדים עצמם הם שקשרו את התביעה שבפני, עם תוצאותיו של "הליך מקביל", שבו אמורות היו להתברר טענות זהות ביניהם. הנתבע לא טרח להגיע לדיון במקביל על מנת להוכיח את טענותיו שם (שהן גם טענות ההגנה שלו בהליך זה). עם כשלון תביעתו שם, דומה שמיצה את זכותו להביא טענות אלה בפני בית-המשפט, אם כטענות התקפה ועם כטענות הגנה. דומה שכשלון תביעתו משתיק אותו מלנסות להוכיח טענות אלה גם כעת, בהליך זה. בוודאי שמכלול התנהגותו נראה יותר כהתחמקות מכוונת מהשתתפות בהליך מאשר כביטוי אמין ואמיתי לתקלה הנובעת ממחלה.

ראוי לציין שלמעשה אין בפי הנתבע הגנה בעלת סיכויים של ממש: התובעת מסרה לנתבע 11 מכשירי טלפון סלולריים. בשלב מסויים הפסיק הנתבע לשלם את חובותיו בטענה של חיוב יתר – אך הוא המשיך להשתמש במכשירים גם אחרי שביטל את אמצעי התשלום שנקבע לשם החיוב בגין שימוש זה.

לאור כל זאת הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ז' אדר תשע"ב, 01 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.