החלטה
ביום 11.10.2011 ניתן כנגד הנתבעת פסק דין בהעדר הגנה, על יסוד המצאת התביעה, והמסמכים הנוגעים לעיקול הזמני, לידי עו"ד בן ציון ליפשיץ.
יוער כי טרם נחתמה פסיקתא.
עיון בנספח 1 להודעת התובע, מעלה כי המסמכים האמורים לעיל, הומצאו לידי הגב' זהבה במשרד עוה"ד ליפשיץ ביום 28.08.2011.
ביום בו ניתן פסק הדין, הגיש עוה"ד ליפשיץ הודעה דחופה, בה אישר שקיבל העתק מבקשת התובע למתן פסק דין, וציין כי ההמצאה למשרדו איננה מהווה המצאה לנתבעת, שכן אינו מחזיק ביפוי כח ואינו מורשה ע"י הנתבעת לקבל כתבי בי דין עבורה.
עוה"ד ליפשיץ הוסיף וטען, כי התובע ציין בכתב התביעה את מענה של הנתבעת ביישוב עפרה, מה שמלמד שאף ב"כ התובע הכיר בכך שאינו מייצג את הנתבעת.
עוד הוסיף עוה"ד ליפשיץ וטען, שהנטל להוכיח כי הוא מורשה להמצאת כתבי בי דין, מוטל על התובע ואילו האחרון לא עמד בנטל זה. לעניין זה אי כפירתו בהמצאה, איננה הופכת את ההמצאה לידיו להמצאה כדין, ואין התובע רשאי להסתמך עליה.
בתגובה להודעה זו, טענו באי כוח התובע כי יש להותיר את פסק הדין על כנו, משום שמן הראוי לקבוע כי ההמצאה לעוה"ד ליפשיץ, הינה המצאה כדין. לשיטתם, יש להוקיע את הודעת עו"ד ליפשיץ כשימוש לרעה בהליכי משפט מצד הנתבעת.
התובע הפנה למכתבים ולשיחות טלפון שנערכו בין עוה"ד ליפשיץ, אשר הציג את עצמו כעוה"ד של הנתבעת, הפועל בשמה ועבורה, לבין באי כוח התובע (נספחים 1-3 לתגובה).
כמו כן טען התובע, כי חרף המשך ההתנהלות בין עוה"ד, גם לאחר ההמצאה, לא טרח עוה"ד ליפשיץ להודיע כי אינו מוסמך לקבל כתבי בי דין עבור הנתבעת. המצג כאילו הוא מייצג את הנתבעת כדין, נמשך.
באי כוח התובע הפנו את תשומת הלב לעובדה, שגם לאחר מסירת הבקשה ליתן פסק דין בהעדר הגנה לעוה"ד ליפשיץ, לא הודיע האחרון כי אינו מייצג את הנתבעת ואינו מוסמך לקבל כתבי בי דין עבורה.
הוסיף וטען התובע כי התכלית בבסיס תקנה 477 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הינה להביא לידיעת בעלי הדין את ההליכים המתנהלים בעניינם בפני ביהמ"ש. ביסודה עומדת ההנחה, כי ההמצאה לעוה"ד של בעל הדין תביא את האמור במסמכים הרלוונטיים לידיעתו של בעל הדין . לעניין זה הופניתי לפסיקות ביהמ"ש בעניין ע"א 4588/96 ורע"א 2652/94.
דיון ומסקנה:
לא ארחיב בעניין ההלכות הנוגעות להמצאת כתבי בי דין באמצעות עורך דין, המצאה המתקבלת דרך כלל, כהמצאה כדין, על יסוד תק' 477 הנ"ל.
די אם אפנה בהקשר זה לע"א 694/86; ה.פ. 7414/08 (מחוזי ירושלים); בש"א 7140/09 (מחוזי ירושלים) ו-36210-10-10 (מחוזי תל אביב).
ברע"א 5150/02 וינברד נ' ביילס נקבע כי דרך המלך להמצאת הזמנה לדין, היא המצאתה לנמען המצוי בישראל או לעורך דינו בנושא ההתדיינות. יש להוכיח כי משרד עוה"ד שבו בוצעה ההמצאה, אכן מייצג את הנמען.
נדרש, כי עוה"ד יהיה בא כוחו של הנמען בהתדיינות הספציפית.
בע"א 694/86 הנ"ל, קבע כב' ביהמ"ש העליון, שלא די בכך שעוה"ד המייצג את שולחו פועל במסגרת דיני השליחות, משום שבהתאם לסייפא של סע' 5(א) לחוק השליחות, תשכ"ה – 1965, לייצוג בהליכים לפני ביהמ"ש דרושה הרשאה מיוחדת ומפורשת לפעול בשמו של השולח.
באותו מקרה, נדון יפוי כח של תושב ארה"ב לעורך דין בישראל, כאשר הלקוח סייג במפורש את יפוי הכח למטרות ספציפיות וגרע את סמכות עוה"ד לקבל עבורו כל כתב טענות. לפיכך, ביהמ"ש ראה לקבוע כי המסירה של הודעת הערעור לעוה"ד, לא היתה המצאה כדין, וזאת הגם שעורך הדין ייצג את הלקוח בבית המשפט.
נשאלת השאלה מה הוא הדין במקרה דנא?