פסק דין
לתובעת נצברו כספים בקרן השתלמות אצל הנתבעת תחת השם "קהל קרן השתלמות לעובדים" המנוהלת על ידי הנתבעת.
כתב התביעה הוגש הן כנגד הנתבעת לעיל והן כנגד קרן ההשתלמות. מאחר שזו אינה אישיות משפטית, אני מורה על מחיקתה.
קרן ההשתלמות של התובעת הפכה לנזילה ביום 28/9/08.
אין מחלוקת כי כבר ביום 24/9/08 פנתה התובעת אל נציגי הנתבעת בבקשה למשיכת הכספים.
אין גם מחלוקת כי הועבר לחשבונה סך של 90,440.78 ₪.
המחלוקת העובדתית בין הצדדים הינה סביב השאלות הבאות: מתי הועבר הסך האמור והאם זהו סך הכספים אשר היו אצל הנתבעת על שם התובעת במועד הרלוונטי.
המחלוקת המשפטית הינה בשאלה תוך כמה זמן, מרגע קבלת הוראת התובעת, היתה הנתבעת מחוייבת להעביר את כספי התובעת לידיה.
ראשית, באשר לעובדות.
לטענת התובעת, אשר הציגה דף תנועות בחשבונה, הועברו הכספים ביום 15/10/08 ולא קודם לכן.
לטענת הנתבעת, הנתמכת בפירוט פעולות שהוגש אף הוא לעיוני, הסכום האמור הועבר לידי התובעת כבר ביום 12/10/08. בטענה זו תומכת גם תכתובת בנושא, אשר מקורה בעובדי הנתבעת.
לא מצאתי כי הוכח שהכספים שולמו לאחר ה- 12/10/08. עם זאת, אף הנתבעת מודה כי הכספים צריכים היו להשתלם כבר ביום 7/10/08 ועל כן, כל איחור, חורג ממסגרת הזמנים הקבועה בחוק.
באשר לסכום שאמור היה להשתלם לתובעת, התובעת הציגה מסמכים ממועדים קודמים ולא מן המועד המדובר. לא מצאתי כי הוכח בפני כי בידי הנתבעת נותרו כספים השייכים לתובעת ואין במסמכים שהוגשו לעיוני כדי להצביע על כך שהתובעת קיבלה רק חלק מן הסכום שעמד לזכותה במועד התשלום. ההפך הוא הנכון. ממסמכים שהציגה הנתבעת עולה כי הסכום שהועבר לידי התובעת הוא הסכום, אשר על פי חישובי הנתבעת, מגיע לתובעת ואין כל ראיה הסותרת זאת.
באשר לשאלה המשפטית בדבר המועד שבו היה על הנתבעת לשלם לתובעת את כספה. המסגרת החוקית בסוגיה זו נקבעה בתקנה 41יא לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל) תשכ"ד – 1964. תקנה זו קובעת כדלקמן:
"עמית הזכאי לכספים על פי הוראות תקנות אלה אשר העביר לקופה בקשה לקבל את הכספים המגיעים לו מן הקופה, כולם או חלקם, יקבל את הכספים כאמור בתוך 4 ימי עסקים מהיום שהגיעה בקשתו לקופה, ואולם אם חל מועד קבלת הכספים באחד משלושת ימי העסקים הראשונים בחודש פלוני, רשאית הקופה לדחות את מועד התשלום ליום העסקים הרביעי באותו חודש; ביקש העמית לקבל את הכספים בתשלומים חודשיים רצופים, תעביר לו הקופה את התשלומים ביום קבוע בכל חודש בהתאם לתקנונה, ואם אין בתקנונה קביעה כאמור, ביום העסקים הראשון בכל חודש."
טענת התובעת כי תקנה זו אינה חלה, אלא על קרן "שלא הגיעה לבגרות", אינה מתיישבת עם לשון התקנות. עיינתי גם במסמכים שונים אשר התובעת ביקשה להגיש לעיוני, אך גם באלה לא מצאתי דבר שיהא בו כדי לשנות ממסקנתי באשר לדין החל בענייננו. בחינת התקנות, ובכלל זה גם סעיפי ההגדרות, מעלה כי התקנה חלה גם על מקרה כגון זה של התובעת ועל כן, על הנתבעת היה לפעול בהתאם ללשון התקנה.
ויודגש, אין באמור בתקנה כדי לפגוע דווקא בזכויות העמיתים. כשם שהתובעת כאן נפגעה מפרק הזמן שארך בין מועד בקשתה לבין מועד העברת הכספים, כך ייתכן, בנסיבות אחרות, שהיתה מרוויחה מן ההמתנה את תשואת הימים שיחלפו עד למועד המשיכה. התקנה באה לשמור על מסגרת זמנים מסוימת בתוכה יהיו מנהלי הקרנות מחוייבים לשלם לעמיתים את כספם, אך מנגד, מניעת מצב שבו כספו של העמית ממתין, כך סתם, בלא לשאת תשואה, עד למועד העברתו לעמית. טענת התובעת כי מרגע מסירת ההודעה, הכסף שייך לה, סביר כי היתה משתנה, לו היה המצב שונה באותם ימים והתשואה היתה גבוהה.
עיון בלוח השנה במועדים הרלוונטיים מעלה כי אכן, היה על הנתבעת להעביר לתובעת את כספה ביום 7/10/08. בפועל, הועברו הכספים לא לפני ה- 12/10/08, היינו, באיחור של יום עסקים. לפי עדות נציג הנתבעת, אם היתה הנתבעת מעבירה את הכספים ביום 7/10/08, היתה התובעת מקבלת סכום הנמוך בכ- 1,200 ₪ מזה ששולם בפועל ובכך, טוענת הנתבעת, פוצתה התובעת על איחור זה. עיון בתקנות מעלה כי תקנה 41יז קובעת כי במקרה של איחור בתשלום, יזוכה העמית בריבית פיגורים בהתאם לתקנה. לא הובאו בפני ראיות בדבר גובהה של ריבית זו בעת הרלוונטית, זאת בהשוואה לסך של 1,200 ₪ אותם קיבלה התובעת.
התובעת טענה לנזקים שונים בגין האיחור בהעברת הכספים. נזקים אלה לא הוכחו בכל דרך שהיא.
לאור האמור, איני מוצאת כי הנתבעת פעלה בחריגה מהוראות החוק הרלוונטיות, זולת איחור ביום עסקים אחד, איחור אשר בגינו קיבלה התובעת סך של כ- 1,200 ₪ נוספים. לא הוכח כי התובעת ניזוקה מעבר לכך ולכן, המסקנה, בנסיבות, היא כי אין מנוס מדחיית התביעה.