החלטה
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם שתי עבירות של אי רישום תקבול בניגוד לסעיף 216 (7) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשנ"א – 1961; דהיינו הנאשמים שעיסוקם ניהול והפעלת גני אירועים, ללא סיבה מספקת, על פי ביקורת של מבקרי מס הכנסה בתאריך 23.2.03, לא רשמו כנדרש שני תקבולים בסכום כולל של 56,000 ₪.
ב"כ הנאשם 2, שבעת ביצוע העבירה היה מנהל פעיל בנאשמת 1, מבקש למחוק את כתב האישום מחמת הטענה של הגנה מן הצדק כקבוע בסעיף 149 (10)לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 .
הוא מבסס את בקשתו על כך שבמאי 2006 במסגרת הסדר טיעון הודה הנאשם 2 והורשע בשני כתבי אישום שהוגשו כנגדו, אשר אוחדו, והכל במסגרת הסדר טיעון עם המשיבה לאחר שהנאשם ביקש איחוד תיקיו על מנת לחסוך לעצמו עוגמת נפש וכספים. כשלוש שנים לאחר מכן הוגש כתב האישום נשוא הבקשה, לגישתו בגין עבירה נוספת המושתת על אותה פרשיה שהסתיימה בהסדר הטיעון.
לפיכך, לגישתו מדובר בהתנהגות רשלנית ובלתי נסבלת של המשיבה שאינה מאפשרת לנאשם להמשיך בחייו, גורמת לו הוצאות כספיות מיותרות, ומשיבה לחייו לחצים ומתחים נפשיים עד כדי שיבוש מהלך חיי היום יום שלו. ב"כ המבקש רואה בכך רדיפת הנאשם, התנהגות שלא בתום לב ובניגוד לעשיית צדק.
ב"כ המשיבה בטיעוניה בכתב מאשרת שבמאי 2006 אוחדו שני כתבי אישום של הנאשם 2 והוא נידון במסגרת הסדר טיעון: אחד – ייחס לו עבירה של אי העברת מס שנוכה משכר עבודה בחודש דצמבר 2002, ושלוש עבירות שעניינן אי הגשת דוחות כספיים על הכנסות נאשמת 1 לשנים 2000 – 2002, והכל על פי הסעיפים הרלוונטיים בפקודת מס הכנסה; ואילו השני – ייחס לו עבירות בניגוד לחוק מס ערך מוסף.
לטענתה, הנאשם 2 שהיה מיוצג על ידי עו"ד ידע, כאשר אוחדו שני התיקים הנ"ל, שמתנהל נגדו תיק נוסף נשוא הבקשה עליו נחקר בגין אי רישום תקבולים בשנת 2003, אך בחר שלא לבקש את צירופו. כמו כן היא מוסיפה שהתביעה אינה מחוייבת ליזום צירוף תיקים תלויים ועומדים של נאשם. לאחר שהתיק כאמור לא צורף, על פי מה שבחר הנאשם, הגישה המאשימה את כתב האישום נשוא הבקשה, בעבירה שהינה חמורה, ושלא על פי אותה מסכת עובדתית. העבירה נשוא כתב האישום בוצעה במועד שונה לחלוטין מהמועדים של כתבי האישום שהסתיימו במסגרת הסדר הטיעון; ולא רק זאת, תכלית האיסור של העבירות בכל כתב אישום שונה לחלוטין. על כן לגישתה אין מקום להחיל על הענין את ההגנה מן הצדק, שיש לקבלה בצמצום ובמקרים חריגים ונדירים העולים כדי התעמרות, דיכוי ורדיפה מצד הרשות, או כאשר נפגעת זכותו של נאשם להליך פלילי הוגן וצודק. כמו כן היא מוסיפה שהשתקמות הנאשם אינה יכולה לעמוד כסיבה בגינה אין הרשות תאכוף את החוק בעניינו.
לאחר שעיינתי בטיעונים הנ"ל של ב"כ הצדדים, אני קובעת שאין מקום להחיל בענייננו את הטענה המקדמית כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 149 (10) לחוק הנ"ל; דהיינו אין מקום לקבל את טיעוניו של ב"כ המבקש שיש לבטל את כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק כפי שאנמק כדלהלן:
כפי שציינתי, דוקטרינת הגנה מן הצדק עוגנה במסגרת הטענות המקדמיות שבסעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 בס"ק 10, אך היא נבחנת על פי גיבושה בפסיקה של ביהמ"ש העליון, והובאה לידי התוויית עקרונותיה בעיקר בפסק הדין המנחה הידוע כהלכת בורוביץ, שם קבע ביהמ"ש מבחן בעל שלושה שלבים. בשלב הראשון על ביהמ"ש לזהות את הפגמים שנפלו בהליכים שננקטו בעניינו של הנאשם ולעמוד על עוצמתם; בשלב השני על ביהמ"ש לבחון אם בקיומו של ההליך הפלילי חרף הפגמים יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, כאשר בשלב זה ביהמ"ש מאזן בין האינטרסים השונים תוך שהוא נותן דעתו לנסיבות הקונקרטיות של ההליך שבפניו. בתוך כך ביהמ"ש עשוי לייחס משקל בין היתר לחומרת העבירה המיוחסת לנאשם, לעוצמת הראיות המבססות את אשמתו, לנסיבות האישיות של הנאשם ושל קורבן העבירה, למידת הפגיעה ביכולתו של הנאשם להתגונן, לחומרת הפגיעה בזכויות הנאשם ולנסיבות שהביאו לגרימתה, למידת האשם שנופל על כתפי הרשות שפגעה בהליך או בנאשם, וכן לשאלה האם הרשות פעלה בזדון או בתום לב; בשלב השלישי, כאשר ביהמ"ש שוכנע כי קיומו של ההליך אכן כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, עליו לבחון האם לא ניתן לרפא את הפגמים שנתגלו באמצעים יותר מתונים ומידתיים מאשר ביטולו של כתב האישום.
גם כאשר הענין הספציפי שמובא בפני ביהמ"ש נבחן על פי שלושת השלבים הנ"ל, רוח הפסיקה היא שיש ליישם את ההגנה במסורה ובמקרים נדירים וקיצוניים. דהיינו כאשר מדובר בהתנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם, ומקרים שבהם המצפון ותחושת הצדק נפגעים באופן שהדעת אינה יכולה לסבול. אכן אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא רק להתנהגות כנ"ל, אלא גם לרשלנות הרשות או נסיבות אחרות; אולם יש לבחון הכל בקפידה ובזהירות תוך שקלול אינטרסים ושיקולים מגוונים.
בענייננו, לפיכך יש לבחון תחילה האם נפל פגם בהתנהלות המשיבה; ורק אם נקבע כי נפל פגם יש להמשיך ולבחון את הענין על פי שני המבחנים הנוספים כאמור לעיל.
מהנסיבות כפי שעולה מתגובתה של המשיבה, אזי כאשר הנאשם 2 נידון בחודש 5/06 בגין שני כתבי אישום שאוחדו על פי הסדר טיעון, מדובר בעבירות שונות לחלוטין אשר אינן מושתתות על אותה פרשיה כפי שניסח זאת ב"כ הנאשם בסיכומיו בכתב. כתב אישום אחד הוא בגין עבירות בניגוד לחוק מע"מ, ואילו כתב האישום השני עניינו אמנם עבירות על פי פקודת מס הכנסה, אולם מדובר בעבירות של אי העברת מס שנוכה משכר עבודה לחודש 12/02 ושלוש עבירות שעניינן אי הגשת דוחות כספיים על הכנסות נאשמת 1 לשנים 2000 – 2002.
דהיינו, גם כאשר מדובר בענייננו בעבירות על פי פקודת מס ההכנסה, אזי מדובר במועדים שונים לחלוטין ובגין עבירות שונות שלא ניתן לומר כהוא זה שמדובר באותה תשתית ראייתית.
מקבלת אני את האבחנות שעשתה ב"כ המשיבה בסיכומיה בכתב לענין המהות השונה בעבירות שיוחסו לנאשם 2 בתיק מס ההכנסה שאוחד, והעבירה המיוחסת לנאשם בתיק דנן. (ראה סעיף 5 לסיכומים בכתב של המשיבה).
אך לא רק זאת, מסתבר שבמועד הרשעתו בכתב האישום המאוחד על פי הסדר הטיעון הנאשם היה מודע לתיק דנן עליו נחקר, ולכן היה עליו מיוזמתו ועל פי בקשתו לצרף את התיק לשני התיקים, ויתכן בהחלט שהענישה אז היתה שונה אם על פי הסדר טיעון לענין העונש, ואם על פי החלטת ביהמ"ש לענין כיבוד ואימוץ הסדר הטיעון. יתכן בהחלט שהנאשם, שהיה מיוצג אז, שקל את צירוף התיק והחליט שלא לצרפו, שכן לנאשם הזכות לבקש צירוף תיק או תיקים הפתוחים כנגדו הואיל והענין נתון קודם כל לשיקול דעתו. אין לנאשם זכות כלשהיא שהתביעה תיזום צירוף תיק כזה או אחר שפתוח כנגדו. הוא זה שאמור לברר ענין זה ולהחליט כאמור את ההחלטה על פי שיקול דעתו. משלא עשה כן מיוזמתו, כשידע שהתיק פתוח כנגדו, אין הדבר עומד לחובת המאשימה; ובודאי שאין לראות בכך פגם כלשהוא לענין התנהלותה.
למה הדבר דומה, לנאשם שנפתחו נגדו מספר תיקים פליליים בעבירות על פי חוק העונשין; הוא היה מודע לתיקיו הפתוחים, בחר להודות בחלק מהם על פי שיקול דעתו, נידון בגינם ובבוא היום כשמוגש כתב אישום בתיק שלא צורף, הוא מביא את הענין לפתחה של המאשימה ומבקש לבטל את כתב האישום מעילה של הגנה מן הצדק. יפים הדברים גם אם תיק החקירה שלא צורף קשור בצורה זו או אחרת לתיק או תיקים אחרים שצירף. יתכן בהחלט שנאשם אינו מודה באחד מהתיקים הפתוחים, גם אם מדובר באותה תשתית ראייתית ומבקש לנהל משפט; ויתכן בהחלט שנאשם אינו מבקש לצרף תיק, שכן הוא סבור שהצירוף יחמיר עימו כשביהמ"ש יגזור את דינו.
לפיכך אין מדובר בפגם כלשהוא שקשור להתנהלות המאשימה, ושאלת שיקומו או אי שיקומו של הנאשם אינה רלוונטית בשלב זה של הדיון כשהנאשם בחר מיוזמתו שלא לצרף תיק חקירה פתוח כנגדו.
לו היה מובטח לנאשם בדרך כזו או אחרת ע"י המאשימה שאותו תיק חקירה פתוח ייסגר ולא יוגש לביהמ"ש במסגרת כתב אישום, או שהיה נאמר לנאשם על ידי הרשות החוקרת שאין לו תיקים פתוחים נוספים, ולמרות זאת היה מוגש כתב אישום; הענין היה נבחן ונבדק בצורה אחרת במסגרת הטענה של ביטול כתב האישום מחמת הגנה מן הצדק. אולם אלה אינן הטענות בענייננו, שכן כאמור הטיעון הוא שהמאשימה "נזכרה" להגיש את כתב האישום בגין עבירה נוספת המושתתת על אותה פרשיה שהסתיימה בהסדר טיעון, כאשר הנאשם ביקש איחוד תיקים.
לא נטען ולא הוכח שהנאשם ביקש איחוד כל תיקיו הפתוחים, כמו גם שאין מדובר בעבירה נוספת המושתתת על אותה פרשיה שהסתיימה בהסדר הטיעון הנ"ל. בודאי שלא הוכח שהמאשימה רודפת את הנאשם בצורה בלתי נסבלת ורשלנית.
ומשקבעתי שלא נפל פגם בהתנהלות המאשימה בכל מה שקשור להליך של צירוף תיקים במסגרת הסדר טיעון, אזי אין מקום לבחון את שני המבחנים האחרים שנקבעו בהלכת בורוביץ; ובהתאם יש לקבוע שאין מקום להחיל בענייננו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 149 (10) לחוק הנ"ל.