מעוז נ' עץ המשאלות -עיצוב וייצור רהיטים מעץ מלא ואח'

פסק דין

תביעה ע"ס 30,000 ₪.

התובעת רכשה מהנתבעת שולחן אוכל (שולחן במידה 125/11 ס"מ שנפתח למידה של 425/100 ס"מ) וכסאות במחיר כולל של 17,500 ש"ח.

לטענת התובעת השולחן שסופק היה נמוך מידי והכיסאות לא נכנסו מתחת לשולחן. הנתבעת לקחה את השולחן לתיקון והחזירה אותו פגום. טרם התביעה פנה באמצעות עו"ד לנתבעת. הנתבעת ביצעה תיקונים ואולם לא היה בהם כדי להשביע את רצונה של התובעת, שנאלצה לפי הטענה "לרדוף" אחרי הנתבעת לביצוע התיקונים שוב ושוב.

מכאן התביעה להחזר התמורה בגין הרהיטים ולפיצוי בגין עוגמת נפש.

הנתבעת טוענת כי השולחן תוקן לשביעות רצונה של התובעת והוא מצוי בידה ובשימושה כבר כשנה (במועד הגשת כתב ההגנה). התובעת שילמה את התמורה עבור השולחן רק לאחר שסופק לה לשביעות רצונה. הנתבעת הסכימה לבצע הגבהה של השולחן למרות שהגובה של השולחן סטנדרטי. הכיסאות נכסנו ונכנסים מתחת לשולחן, אך עד לחלק מסוים. אין כל צורך שהכיסאות יכנסו מתחת לשולחן "עד הסוף". הרגל של השולחן שהזמינה התובעת מונעת כניסת הכיסאות עד הסוף. הנתבעת הסכימה לצבוע את כל השולחן מחדש וללא תשלום, אף שניכרו בו סימנים של שימוש בלתי סביר לרבות שריטות עמוקות של סכיני מטבח. לפי הטענה, תלונות התובעת אינסופיות ולנתבעת אין יכולת מעבר לכך להשביע את רצונה.

בהסכמת הצדדים, מיניתי מומחה מטעם בית המשפט, מר אורי ברילינג.

לפי חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, באופן כללי, נראה השולחן טוב ואולם נפלו בו ובכיסאות פגמים כמפורט בחוות הדעת. העלות הכוללת של תיקונים הוערכה בסך כולל של 3,550 ₪. לטענה שלא ניתן להכניס את הכיסאות עד שגב הכסא יגיע למשטח השולחן מציין המומחה כי אין אפשרות כזו בדגם של השולחן שרכשה הנתבעת.

ניתנה בידי הצדדים שהות להגיע להסכמות לאחר שהוגשה חוות הדעת. הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמות ומשכך, ניתן בזה פסק דין על סמך החומר בתיק וחוות הדעת.

לאחר ששמעתי טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, בפרוטוקול, בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט ובתמונות - אני סבורה כי בנסיבות העניין לא הוכיחה התובעת זכות לביטול העסקה ולהשבת התמורה ששולמה. לא הוכחה אי-התאמה בין המוצרים שהוזמנו לבין מה שסופק. נראה כי הקושי העיקרי מבחינת התובעת טמון באי-התאמת הכיסאות לדגם השולחן, עניין שלנתבעת אין אחריות בגינו.

אשר לפגמים ברהיטים – בנסיבות העניין, אני מאמצת את מסקנות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 3550 ₪, עלות התיקונים כפי שנאמדה ע"י המומחה.

אינני סבורה כי בנסיבות כאמור - בשים לב לקביעות לעיל, לממצאי חוות הדעת ומסקנותיה ולסכום לפיצוי שנפסק בהשוואה לסכום התביעה - יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש, שאף לא הוכחה. לפיכך, התביעה בראש נזק זה, נדחית.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית, אף היא.

אין כל עילה לחיובו באופן אישי. מדובר בפעילות עסקית של הנתבעת 1 שהיא אישיות משפטית נפרדת.

אשר להוצאות ההתדיינות –

עולה מהאמור כי הגם שחלק מטענותיה של התובעת צודקות, התובעת הגישה תביעה בסכום גבוה לאין שיעור מסכום הפיצוי המגיע לה.

בנסיבות העניין וגם בשים לב לכך שהתביעה כנגד הנתבע 2 נדחתה, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת החזר האגרה בסך של 300 ₪. מעבר לכך, לא ראיתי לנכון לפסוק לטובת התובעת הוצאות משפט.

כל צד יישא בהוצאותיו לרבות ההוצאות שהוציא בעבור שכ"ט המומחה (כל צד שילם מחצית שכר הטרחה), ואין מקום להשית על הנתבעת להחזיר לתובעת את חלקה בתשלום שכר הטרחה של המומחה (1500 ₪).

אני מודעת לכך שחלקה של התובעת בשכר הטרחה של המומחה עולה כדי מחצית מהפיצוי שנפסק, אך ייתכן שאילו הייתה התובעת מעמידה את התביעה מלכתחילה על סכום סביר, לא היה צורך או מקום למנות מומחה בתיק והוצאה זו הייתה נחסכת.