- תביעה לפינוי ולסילוק ידם של הנתבעים, ילדיו וגרושתו של המנוח א.כ. ז"ל, שהיה דייר מוגן בדירה, הנמצאת בקומה השנייה בבניין מגורים ברחוב XXX ב-XXX והידועה כחלק מחלקה *** בגוש *** (להלן: "הדירה") בעילה של פלישה.
התביעה כוללת, לאחר תיקונה, גם סעד כספי לתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 2,000 ₪ בגין כל חודש בו מחזיקים הנתבעים בדירה מאז פטירתו של כ' (להלן:"המנוח").
נתבעת 3 הינה גרושתו של המנוח ונתבעים 1 ו-2 הם ילדיהם.
העובדות הצריכות לעניין
- ביום 11.03.2001 רכשו נתבעת 3 והמנוח, זכות דיירות מוגנת בדירה מאת ה"ה יהודה קופרשטוק, צפורה שפירא ואשר קופרשטוק, שלטענת התובעת שימשו כבעלי המניות שלה.
עבור זכות הדיירות המוגנת, שילמו המנוח ונתבעת 3 דמי מפתח בסכום של 57,000 דולר בהתאם להסכם משולש שנערך בין הצדדים אל מול הדיירת היוצאת.
לאחר שנתבעת 3 והמנוח נפרדו, עזבו הנתבעים את הדירה. בשנת 2007 התגרשו המנוח ונתבעת 3.
בחודש אפריל 2010 אובחן המנוח כסובל ממחלת הסרטן, ממנה נפטר ביום 24.3.12.
נתבעת 1, ילידת 1995, שהיתה קטינה אותה עת, נהגה לבקר אצל המנוח בתקופת מחלתו ובמועד מסוים, לטענת הנתבעים, עברה לגור יחד עמו בדירה, עד לפטירתו.
בתעודות הזהות שהוציאה נתבעת 1 (להלן:"הנתבעת") ביום 7.4.11 נרשמה כתובת הדירה ככתובתה הרשומה.
לאחר פטירת המנוח, עברו הנתבעים 2 ו-3 לגור בדירה יחד הנתבעת.
טענות הצדדים
- לטענת התובעת, לאחר פטירת המנוח, הועברו זכויות הדירות המוגן שלו לידועה בציבור שלו, הגב' י.ו, אותה הכיר בעבר, ועמה חידש את הקשר בחודש ינואר 2009. לטענתה, השניים התגוררו יחד בדירה החל מתחילת 2010 ועד לפטירת המנוח, בעוד שהנתבעת פלשה לדירה, כחודש ימים לפני פטירתו, ומכאן סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר אינו חל עליה מאחר ולא התגוררה עם המנוח שישה חודשים. לטענתה, נתבעים 2 ו-3 שעברו להתגורר בדירה בסמוך לחודש מאי 2013, קרי לאחר פטירת המנוח, אף הם פולשים.
- הנתבעים העלו טענה מקדמית בדבר היעדר יריבות, שכן בהתאם לנסח הרישום כל זכויות התובעת בבניין בו נמצאת הדירה, הוחכרו בשלמות לחברת החשמל עוד בשנת 1953, ולכן רק היא יכולה לנקוט בהליכים הקשורים לאחזקה או לשימוש בבניין.
עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת היתה חברה מחוקה, כבר בשנת 1997, ובעת החתימה על חוזה השכירות המוגנת, לא היתה החברה קיימת. לפיכך, נחתם החוזה על ידי ה"ה יהודה אשר קופרשטוק והגב' צפורה שפירא, שהגדירו את עצמם כמשכירים בחוזה השכירות, וכבעלי הבית בחוזה המשולש, ואף אישרו כי קיבלו לידיהם את חלקו של בעל הבית בדמי המפתח. הנתבעים מפנים לכך כי במכתב התשובה ששלח ב"כ התובעת בו החזיר את ההמחאה בגין דמי שכירות ששלחה הנתבעת, בטענה כי היא פולשת, לא הוזכרה התובעת כבעלת הבית.
לגופה של התביעה, טוענים הנתבעים, כי הנתבעת שמרה על קשר הדוק עם אביה המנוח, בפרט לאחר שהתגלתה אצלו מחלת הסרטן, דבר שפגע בקשריה עם אמה, עד שלא יכלה עוד לגור עם אמה והיא עברה לגור עם המנוח. תקופה קצרה לאחר מכן, דיווחו הנתבעת והמנוח למשרד הפנים על שינוי כתובתה, כפי שמופיעה בתעודת הזהות שלה.
לטענת הנתבעים, מאחר שהנתבעת גרה יחד עם אביה המנוח בדירה מעל שישה חודשים עובר לפטירתו, ולא היתה לה דירה אחרת למגוריה בעת פטירתו, הפכה לדיירת מוגנת כאמור בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, בהיעדר בת זוג.
עוד טוענים הנתבעים, כי העובדה שלאחר פטירת המנוח, היא התפייסה עם אמה ואחיה ולכן עברו לגור עמה בדירה, אין בה בכדי לפגוע בזכויותיה כדיירת מוגנת או כדי להביא לפינוים מהדירה.
לחילופין, טוענים הנתבעים כי יש להחיל את סעיף 28 לחוק הגנת הדייר.
דיון והכרעה
- המחלוקת בין הצדדים עניינה בשאלה האם הנתבעת הינה דיירת בדירה, בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר"), כאשר ברקע המחלוקת עומדת מחלוקת נוספת, בעלת השלכה על המחלוקת העיקרית, ביחס למעמדה של י.ו. (להלן:"י."), שלטענת התובעת היתה הידועה בציבור של המנוח.
- בהתאם להלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בנוגע לתחולתו של חוק הגנת הדייר, מוטל על האדם המבקש לחסות תחת הגנת החוק. ההלכה הפסוק הינה כי בעל המקרקעין העותר לפינוי ולסילוק יד יוצא ידי חובתו על ידי ההוכחה כי הוא הבעלים החוקי של המקרקעין מושא הפלוגתא. קרי, בעניינו הנטל מוטל על הנתבעים (ראו ע"א 127/77 קפה נגד לוי, פ"ד לא (3) 455; תא (33737/04 לנטון נ' ישראל, ( 21.08.07); תא (מרכז) 1928-08-07 הופמן ואח' נ' יפה ואח' (31.01.12)).
- להוכחת זכות הבעלות שלה בדירה, הגישה התובעת נסח רישום המעיד כי היא בעלת הבניין בו מצויה הדירה.
לעניין זה, כאמור, טענו הנתבעים כי במועד הרלבנטי לתביעה, התובעת כחברה לא הייתה קיימת עקב מחיקתה ע"י רשם החברות, וכי מי שחתם על החוזים הינם שלושת האחים למשפחת קופרשטוק, ועל כן לא קיימת יריבות בינם לבין התובעת.
אין בידי לקבל את הטענה.
סעיף 1 לחוק הגנת הדייר מגדיר "בעל בית": "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור" (ההדגשה הוספה- ע.ו.).
אף אם במועד בו נחתם הסכם השכירות המוגנת, התובעת לא היתה קיימת, אין חולק כי כיום היא רשומה בספרי הרישום כבעלת המקרקעין.
לפיכך, יש לראות בתובעת חליפתו של מי שהשכיר את הדירה, קרי, משפחת קופרשטוק.
יהודה קופרשטוק שהעיד מטעם התובעת (להלן: "קופרשטוק") כאחד מבעלי המניות שלה, העיד כי מדובר בחברה משפחתית ששלושת האחים היו בעלי המניות בה לאחר שירשו אותה מאמם (עמ' 11 בשורות 23-25 לפרוטוקול) ואין מחלוקת כי פעולתם של קופרשטוק, כבעלי המניות בתובעת, בחתימה על הסכמי השכירות המוגנת מול המנוח ונתבעת 3, מחייבת את התובעת, שאינה מתנערת מתוקפם המחייב של ההסכמים.
הטענה ראויה להידחות גם מהטעם שאינה מועלית בתום לב, ועשויה להיות חרב פיפיות עבור הנתבעים, שכן משתמע ממנה כי המנוח והנתבעת 3 התקשרו בהסכם עם מי שכיום אין לו כלל זכויות במקרקעין, וספק אם היו לו זכויות במועד החתימה. עם זאת, טענה כזו לא הועלתה על ידי התובעת, וטוב שכך.
- אין לקבל גם את טענת הנתבעים, לפיה חברת החשמל, מחזיקה בחכירה במלוא זכויות התובעת בבניין כבר משנת 1953, ולכן היא בעלת הדין הנכונה שמוסמכת לנקוט בהליכים הקשורים בבניין.
לעניין זה, הפנתה התובעת להתכתבויות בינה לבין חברת החשמל, שהעתקם צורף להודעתה לבית המשפט מיום 7.9.14, מהן עולה כי ההערה בדבר החכרת הזכויות לחברת החשמל נרשמה בשל הימצאותו של חדר טרנספורמציה בחלקה, ולכן ברור כי לחברת החשמל אין כל זכות נוספת בחלקה מעבר לכך.
הבהרתה זו של התובעת ועמדתה מקובלים עליי. אין בעצם החכרת חדר טרנספורמציה בשטח של כ-90 מ"ר, כדי להקנות לחברת החשמל זכויות נוספות במלוא שטח המקרקעין, לרבות הזכות לנקוט בהליך פינוי נגד דייר אחר.
מעמדה של י. ותחולת סעיף 20(א) לחוק
- סעיף 20 לחוק הגנת הדייר קובע לאמור:
"20. דייר של דירה שנפטר
(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."
הכלל הנובע מהוראה זו הוא, כי במקרה שבעת פטירת הדייר היה לו בן זוג, ונתקיימו בבן הזוג תנאיו של סעיף קטן (א), כי אז מוסבת זכות הדיירות המוגנת אל בן הזוג, ואילו ילדי הדייר וקרוביו האחרים נדחים מפניו (ר"ע 264/85 אלון הברפלד נ' ברוך גנקין ואח', פ"ד לט(2), 441).
- בטרם אבחן קיומם של שני היסודות המצטברים להכרה בי. כידועה בציבור, אקדים ואומר כי הוכח שי. התגוררה עם המנוח, לכל הפחות בששת החודשים שקדמו לפטירתו, כדרישת סעיף 20(א) לחוק.
- כאן המקום להדגיש כי הדרישה הנוספת המצטברת שקבע המחוקק בסיפא לסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר לגבי ילד או קרוב אחר של הדייר המוגן שנפטר והיא כי לא תהיה לו בזמן פטירת הדייר המוגן דירה אחרת למגוריו, אינה חלה על בן זוג ולעניין זה השווה סעיף 20(א) לחוק מעמדו של בן הזוג ומעמדו של הדייר המוגן שנפטר. (ראה: ספרו של דוד בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, עדכון 7 (מרץ 2016) בעמ' 259- להלן: "ספר בר-אופיר").
עוד נפסק כי בן הזוג אינו צריך להוכיח כי הוא נמצא בפועל וברציפות בדירה עם המנוח במשך אותה תקופה. עם זאת, נקבע כי הכוונה להיעדרות זמנית שאינה מכוונת להעתיק את מגוריו וחייו למקום אחר באופן קבוע וכי גם אם מותר לבן זוג שתהיה לו דירת מגורים אחרת, אין הכוונה לכך שבני הזוג יגורו כל אחד בנפרד בדירה משלו ויבקרו האחד את השני רק לעתים מזומנות, ואין בכך בכדי לפטור את בן הזוג מהחובה לנהל חיים משותפים ולהתגורר יחד עם הדייר המוגן בדירתו תוך התקופה של ששה חודשים לפני הפטירה. לפיכך נפסק כי אם יתברר כי בני הזוג חיו בדירות נפרדות, יפסיד בו זוגו של הדייר המוגן את זכויותיו בדירה לאחר פטירת הדייר (ע"א 17/66 וודק נ' צבעוני, פ"ד כ(3), 383 וספר בר-אופיר בעמ' 261).
- במקרה שלפניי, אין מחלוקת כי לי. היתה דירת מגורים אחרת ב-XXX. י. העידה כי עד לגילוי המחלה בגופו של המנוח, הם גרו לסירוגין בשתי הדירות, שלה ושל המנוח. וכי לאחר גילוי המחלה, עברה לגור ביחד עם המנוח בדירתו, בכדי לסעוד אותו. המחלה התגלתה אצל המנוח בחודש אפריל 2010 וי. כי עברה לגור עמו בדירה בתחילת 2010 (עמ' 4, שורות 4-7 לפרוטוקול), אך איני רואה בכך סתירה מהותית שיש בה לפגוע במהימנות העדה.
עדותה של י. היתה מהימנה בעיני. התרשמתי כי העידה בכנות על מערכת היחסים שלה עם המנוח, מבלי שינחה אותה אינטרס כלכלי או אחר, שהרי י. אינה טוענת לזכויות בדירה.
גם בעדויות הנתבעים, כפי שפורט דלעיל, יש כדי לתמוך בגרסתה באשר להיותה בת זוגו של המנוח שהתגוררה עמו בשנים שלפני פטירתו, ולפיכך אני קובעת כי י. התגוררה עם המנוח לכל הפחות משנת 2010.
- בסעיף ההגדרות, סעיף 1 לחוק הגנת הדייר, נקבע:
"בן זוג" - לרבות הידוע בציבור כבן זוג"
לטענת התובעת, היתה י. בת זוגו של המנוח, כמשמעות המונח בחוק, ולפיכך לא עברה זכות הדיירות המוגנת שלו לבתו.
הנתבעים מכחישים כי י. היתה בת זוגו של המנוח.
- על מנת שבת זוג תוכל ליהנות מהזכות המוענקת בסעיף 20(א) לחוק, עליה להוכיח כי היתה ידועה בציבור של המנוח, לכל הפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו, וכי התגוררה עמו בדירה בתקופה זו.
המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין פרשנות הגדרת "ידוע בציבור" בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר הינו:
"ידועה בציבור היא כל אישה שהתקשרה עם גבר בקשרי קבע של חיי אישות כמו בעל ואשה, בין שהציבור חושב אותם כנשואים כדין ובין אם לאו " (ע"א 481/73 אוסקר רוזנברג נ' אפרים (ארנסט) שטסל , פ"ד כט(1), 505 ,עמ' 509-510).
על מנת להכיר בבת זוג כידועה בציבור נדרש כי יוכחו שני יסודות מצטברים: קיום חיי אישות כבעל ואישה, וניהול משק בית משותף (ראו למשל: ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1) 617, ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3) 683).
- י. העידה כי היא הכירה את המנוח לפני כ- 30 שנה, לתקופה קצרה, אך נפרדו דרכיהם, והקשר ביניהם חודש בינואר 2009. תחילה התגוררו לסירוגין אצלו ואצלה, אך לאחר שהתגלתה אצלו מחלת הסרטן, בחודש אפריל 2010, עברה להתגורר עמו בדירה וטיפלה בו ולצורך כך אף צמצמה בהיקף משרתה (עמ' 4 ו-5 לפרוטוקול).
בתשובה לשאלה מה נהגו לעשות ביחד השיבה: "כל מה שבני זוג עושים, (בוכה) הכל, חיים ביחד. מנהלים בית משותף, הכל ביחד" (עמ' 4, שורות 809 לפרוטוקול). עוד העידה י., כי לאחר פטירת המנוח היא נשארה בדירה בעצת באת כוחה דאז, אך לאחר כשבוע, מישהו פינה את חפציה מהדירה (עמ' 6 לפרוטוקול).
לתמיכה בטענתה בדבר היותה הידועה בציבור של המנוח, הפנתה התובעת להחלטה המוסד לביטוח לאומי מיום 6.02.2013, בה הוכרה כידועה בציבור, לצורך תשלום קצבת שאירים (ת/2).
- עוד העידה י., בחקירתה הנגדית, כי יש לה דירה פרטית ב-XXX, אותה רכשה בעצמה בשנת 1998, כי כל העת החזיקה בחשבון בנק נפרד מהמנוח, וכי המנוח מעולם לא תמך בה כלכלית (עמ' 7 לפרוטוקול). י. אישרה כי על פי טיוטת הסכם ממון, דובר על הפרדה רכושית בין הדירות וחשבונות הבנק שלה ושל המנוח, אך ההסכם לא נחתם בסופו של דבר מאחר והם לא התחתנו, חרף הלחצים שהפעילה עליה ח., אחותו של המנוח (עמ' 8 לפרוטוקול).
- עדותו של קופרשטוק, מטעם התובעת, חיזקה את עדותה של י.. בתצהירו, הצהיר כי זכור לו שי. עברה לגור עם המנוח בסוף 2008 או תחילת 2009 עד לפטירתו, וכי בביקוריו אצל המנוח פגש את י. שהוצגה על ידי המנוח כבת זוגו. עוד העיד, כי זמן קצר לאחר פטירת המנוח, נוכח לראות כי י. כבר איננה מתגוררת בדירה ותחתיה מתגוררים הנתבעים.
עם זאת, בחקירתו הנגדית, העיד כי הוא ידע על הימצאותה של י. בדירה רק בשנת 2010 כשהמנוח אמר לו שיש לו בת זוג וכי פגש אותה פעמיים או שלוש (עמ' 14, שורות 13-17 לפרוטוקול) בעוד שלפני כן העיד כי ביקר אצל המנוח מדי שבוע או שבועיים לכל מיני עניינים שצריך לסדר בדירות הישנות (עמ' 13 לפרוטוקול).
- תימוכין לעדותה של י., ניתן למצוא גם בעדויות עדי הנתבעים עצמם. כך בעדותה, אישרה הנתבעת, בניגוד לעדותה במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להגן ביום 5.01.15 בפני כב' הרשמת, כי י. היתה בת הזוג של אביה המנוח. עם זאת, לטענתה, י. שהתה בדירתה ובדירת המנוח לסירוגין. הנתבעת אישרה כי היא יודעת על פינוי חפציה של י. מהדירה לאחר פטירת המנוח אף שהכחישה מעורבותה בעניין (עמ' 22 לפרוטוקול).
גם נתבעת 3, אישרה בעדותה כי הכירה את י., שנהגה אף לאסוף את הנתבעים 1 ו-2 ולהסיע אותם לדירת המנוח, אך טענה כי אינה זוכרת מתי ראתה אותה לראשונה והכחישה שי. פונתה בכפייה מהדירה (עמ' 25 ו-26 לפרוטוקול).
עדות נוספת מטעם הנתבעים, התומכת בגרסת י., הינה עדותו של א.ה. (להלן: "ה.") שהציג עצמו כמי שהיה מקורב מאוד למנוח, ונהג לבקר אצלו בדירה ולשוחח עמו תכופות, אישר כי המנוח סיפר לו על קשריו עם י. וכי בשלב מסוים התחילו לצאת יחד אך טען כי אינו זוכר אם ראה אותה בדירה (עמ' 19 לפרוטוקול).
גם העד מ.א. (להלן: "מ.") שהציג את עצמו כחבר ילדות של המנוח, על אף שטען כי י. היתה העוזרת של המנוח שטיפלה בו, אישר כי י. התגוררה בדירה וסעדה את המנוח (עמ' 18 לפרוטוקול).
חיזוק נוסף לעדותה של י., ניתן למצוא בעדותה של ח.א.ר., אחותו של המנוח (להלן: "ח.") שעל אף שטענה כי אינה יודעת מתי הם התחילו לצאת, אישרה כי י. היתה בת הזוג של המנוח כפי שסיפר לה וכי היא הכירה אותה יותר בעת ביקוריה הרבים בבית המנוח לאחר שחלה (עמ' 15 לפרוטוקול) ואישרה כי י. לקחה חלק בטיפול בו. מאידך, טענה כי היא ניהלה שני משקי הבית במקביל, הן דירת המנוח והן דירתה ב-XXX והכחישה כי לחצה על י. להתחתן עם המנוח (עמ' 16 ו-17 לפרוטוקול).
- התמונה הכוללת העולה מהעדויות כפי שנפרשו לעיל, כי י. אכן היתה בת זוגו של המנוח. מכאן, הוכח קיומו של היסוד הראשון של קיום חיי אישות. עם זאת, עולים ספקות לא מבוטלים באשר להתקיימותו של התנאי השני בדבר ניהול משק בית משותף, שכן, כפי שהעידה י., היא ניהלה חשבון בנק נפרד, היתה לה דירה משלה בה היא גרה לסירוגין עם המנוח והדגישה כי המנוח לא תמך בה כלכלית, וכי התנהלו תוך הפרדה רכושית – טענה הסותרת, לכאורה, ניהול משק בית משותף.
- חיזוק למסקנה זו, ניתן למצוא גם בעובדה שאף י., כפי שהעידה, לא סברה בעצמה שהיא ידועה בציבור וכי רק בעצת חברותיה פנתה אל המוסד לביטוח לאומי להכיר בה כידועה בציבור בכדי לקבל את קצבת השאירים (עמ' 9, שורות 1-3 לפרוטוקול).
הלכה מושרשת היא שכאשר נדרשים אנו להכיר בבת הזוג כידועה בציבור, יש ליתן משקל מכריע וממשי לאופן שבו ראו את עצמם בני הזוג והאם בעיני עצמם ובראי תפיסתם התייחסו הם לעצמם כידועים בציבור אשר קשרו את חייהם זה בזו. בעניין זה מן הראוי להפנות לדבריו של כבוד השופט דב לוין בע"א 79/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' שוקרן, פ"ד לט(2) 690, 693-694:
"אמור איפוא, שבבואנו לבחון את מערכת היחסים שבין אותם בני-¬זוג לא נשואים, על המשתמע מהם, ראוי שבחינה זו תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיביים, דהיינו, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם: האם ניתן לומר, כי המנוח ראה בה, באותה אישה, את יורשתו לאחר מותו.
אין לחפש, על-כן, ואין לגבש קריטריונים אובייקטיביים נוקשים לדיבור "החיים חיי משפחה", המופיע בסעיף 55 [לחוק הירושה – י.ד.], ולדיבור "משק בית משותף" באותו סעיף. כל מקרה ראוי לו שייבחן על-פי נסיבותיו, מתוך ראייה כוללת של העובדות ומתוך סקירות היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם, כפי שהדבר נעשה למשל גם בע"א 621/69 [1] הנ"ל".
- סיכום ביניים: איני קובעת קביעה עובדתית לפיה י. היתה הידועה בציבור של המנוח, כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק, וזאת בשל הספק בדבר ניהול משק בית משותף, כמפורט לעיל, אולם, אני קובעת, כי י. התגוררה עם המנוח לפחות בחצי השנה שקדמה לפטירתו.
- מכל מקום, אני סבורה כי אף אם הייתי קובעת, קביעה עובדתית חד משמעית לפיה י. היתה הידועה בציבור של המנוח, עדיין אין בכך כדי לסתום את הגולל על זכותה של הנתבעת, בתו של המנוח, להיות דיירת מוגנת בדירה, שכן משוויתרה על זכותה על פי סעיף 20(א) לחוק, עלי לבחון אם הנתבעת, בתו של הדייר, מקיימת את דרישות הסעיף. אנמק;
- הפסיקה העוסקת בדיירות מוגנת בבית עסק, הכירה בכך שילדי הדייר המקורי, יהיו לדיירים חוקיים בכל מקרה בו אלמנת הדייר לא רכשה זכות חוקית במושכר הואיל ולא המשיכה לנהל בו את העסק, הגם שהיתה בחיים בעת פטירת הדייר.
קביעה זו הסתמכה על הפרשנות שניתנה ע"י בית המשפט העליון בע"א 440/64 למם נ' אלכורי, פ"ד יט(1) 483) לסעיף 23 (ב) הדומה לסעיף 20(ב) הרלבנטי לענייננו. שנים לאחר מכן, בית המשפט העליון התבקש לבחון מחדש הלכה זו, אולם קבע כי לא נמצאה עילה ראויה או השגה עניינית שתצדיק את שינוי ההלכה (רע"א 3126/91 גינשטיין נ' ציגלר, דינים עליון כב 592) [בר אופיר, בעמ' 290(2)].
- בהמשך לפסיקה הנ"ל ועל בסיסה, הכירה הפסיקה גם באפשרות שילדיו של המנוח יהיו לדיירים מוגנים, במקרה בו בת זוגו של הדייר המוגן שנפטר, עומדת בתנאי החוק, אלא שהיא בוחרת מרצונה לוותר על קבלת זכות הדיירות המוגנת.
(ראו: ת"א (ת"א) 23249-12-09 משולם נ' פנס (6.01.2013), ת"א (ת"א) 42313-09-14 סאן נ' גדי ימשון (19.2.16), ת"א (ת"א) 55006-11-1 אוסדיטשר נ' לוסטיג (27.12.16).
הדברים נקבעו, אמנם, בהקשר של דיירות מוגנת בבית עסק, אך כוחם יפה, ואף ביתר שאת, גם בדיירות מוגנת בבית מגורים, שהרי הרציונל העומד בבסיס הסעיף, הינו הגנה על בת הזוג, באופן שינתן לה מעמד הגובר על ילדי הדייר. אין ללמוד מהסעיף כי נועד להגן על זכות הקניין של בעל הנכס, באופן שאם נפטר הדייר ולא הותיר בת זוג, אלא ילדים בלבד, יזכה בעל הנכס לקבל לידיו את הדירה.
מכאן, שמקרה בו למנוח היתה בת זוג אך זו ויתרה על זכותה, כמוהו כמקרה בו לא היתה למנוח בת זוג.
י. פינתה את הדירה מיד בתום השבעה. אף אם נכונה טענתה לפיה פינתה המשפחה את חפציה, בניגוד לרצונה, הרי משלא פעלה למיצוי זכויותיה אל מול התובעת והנתבעים, מאז פטירת המנוח, יש לראותה כמי שנטשה את הדירה וויתרה על זכותה.
האם הנתבעת דיירת מוגנת בהתאם לסעיף 20(ב) לחוק?
- על הנתבעת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, באשר לקיומם של שני תנאים מצטברים בסעיף 20(ב) לחוק: מגורים יחד עם המנוח לפחות 6 חודשים סמוך לפטירתו, והיעדר דירה אחרת בזמן פטירתו של המנוח.
לעניין נטל ההוכחה, נפסק כי:
"הלכה מושרשת היא, כי על ילדיו של דייר מוגן הטוענים לדיירות מוגנת להרים את נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (וראו רע"א 1138/97 אליעזר נ' יעקב (1997); רע"א 2013/04 גד נ' קרן (2004)). דבר זה מתיישב גם עם צו השכל הישר"
(רע"א 9909/16 פלוני נ' פלוני (22/12/2016)).
- באשר לתנאי הראשון של מגורים יחד עם הדייר המוגן, נקבע בע"א 4127/95 זלקינד ואח' נ' בית זית מושב עובדים ואח' פ"ד נ"ב (2) 306, 315, מפי כב' השופטת בייניש:
"בהקשרים שונים כבר נאמר כי אין ליתן לתנאי של 'מגורים במקום' פירוש מצומצם של שהיה פיזית דווקא, והמושג 'מגורים' נתפרש בזיקה מהותית למקום מגורים שביטויה אינו פיזי בלבד. כך לדוגמא באשר לפרשנות לסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972... הקובע בהגדרתו את זכותם של קרוביו של דייר מוגן שנפטר להפוך לדיירים מוגנים בדירה, כי... 'שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות שישה חודשים סמוך לפטירתו'.
זיקת המגורים מבטאת את הקשר המהותי שבין אדם לביתו לא רק במובן הפיזי, אלא את הקשר שבינו לבין מרכז חייו, הציר שסביבו סובבים חייו מבחינה מעשית, פיזית ורגשית."
- הנתבעת העידה כי עברה לגור עם אביה המנוח בדירה, סמוך למועד בו הוציאה תעודת זהות ראשונה, בה נרשמה כתובת הדירה ככתובתה, ביום 5.4.11, קרי כשנה לאחר גילוי המחלה בגופו של המנוח, וכשנה לפני פטירתו ביום 24.3.12.
עדותה של הנתבעת היתה מהימנה בעיני.
כל עדי הנתבעים תמכו בגרסתה, באשר למגוריה בדירת המנוח. ה. העיד כי בביקוריו התמידיים בדירת המנוח, פגש את בתו שטיפלה בו, והתגוררה בדירה, ולדבריו היה לה חדר משלה. גם מ. העיד כי כשנה לפני פטירת המנוח, עברה בתו לגור אצלו באופן קבוע. אף ח. בעדותה תמכה בגרסת הנתבעת על אף הסתירה בין תצהירה לעדותה באשר למועד בו עברה לגור עם המנוח (בתצהירה טענה כי הנתבעת עברה לגור עם המנוח בתחילת 2010). מקובלת עליי לעניין זה הבהרת ב"כ הנתבעים לפיה מדובר בטעות סופר וכי הכוונה לשנת 2011 וזאת בשים לב לנטען בסעיפים שקדמו לסעיף 11 לגבי הרקע לנסיבות שהביאו למעבר ולניתוק הקשר עם אמה, הנתבעת 3.
- עדות משמעותית נוספת, בעניין זה, הינה עדותה של י., שאישרה כי בשלב מסוים בשנת 2011 עברה הנתבעת להתגורר עם המנוח בדירה (עמ' 8, שורות 3-5 לפרוטוקול). כפי שציינתי, עדותה של י. היתה נטולת אינטרסים, והיא לא הוכנה לעדותה על ידי מי מהצדדים, ולפיכך ניתן להסתמך על עדותה ללא כל חשש. בתשובה לשאלה באשר למועד המעבר, העידה י.:
"אני לא זוכרת במדויק. שלושה או ארבעה חודשים אולי יותר לפני שהוא נפטר" (עמ'9, שורות 24-25 לפרוטוקול-ההדגשה הוספה: ע.ו.).
עדותה זו של י., מחזקת את טענת הנתבעת לגבי מגוריה המשותפים עם המנוח בדירה, לפחות, בששת החודשים הסמוכים למועד פטירתו.
- כאמור, הנתבעת מסרה את כתובת הדירה ככתובתה, בעת שהלכה עם אביה להוציא תעודת זהות ראשונה בגיל 16. אמנם, אין בכך ראייה חותכת להוכחת טענותיה של הנתבעת ביחס למועד המעבר לדירת המנוח, אך רישום הכתובת מהווה אינדיקציה לעצם ההחלטה של המנוח והנתבעת לגבי מגוריה בדירה.
- ממכלול הראיות עליהן עמדתי לעיל, אני קובעת כי הנתבעת הוכיחה שהתגוררה בדירה, עם המנוח, בששת החודשים שקדמו לפטירתו.
משקבעתי כי הנתבעת הוכיחה את התנאי הראשון, בדבר מגורים משותפים בדירה עם המנוח בששת החודשים עובר לפטירתו, נשאלת השאלה אם הוכח שלא היתה לה בזמן הפטירה, דירה אחרת למגורים.
- אימתי רואים את פלוני כמי שיש לו "דירה אחרת למגוריו"?
סוגיה זו נדונה בהרחבה בפסק הדין המנחה בעניין צ'רני (ע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 99, להלן: "עניין צ'רני").
כב' השופט שמגר קבע שם כי:
"...המדובר איננו בחלופה ארעית, אליה יכול פלוני הדייר לפנות כאורח נטה ללון, אלא בדירה בה יש לדייר זכות קבע.
יצוין גם כי נכונות תיאורטית של קרוב זה או אחר לקלטה בביתו בשל תום מגוריה בדירת הקרוב שנפטר, אינה יוצרת מקום מגורים חלוף לצורך סעיף 20(ב) לחוק. לצורך ענייננו יש רק חשיבות למקום מגורים, בו יש לפלוני זכות מגורים, עובר לפטירת הקרוב. לכן אינה קובעת לעניננו נכונות הוריה לקבלה כאילו חזרה לדירתם, אלא העובדה כי היה לה ויש לה כל העת חדר למגוריה ברחובות."
ועוד הוסיף כב' השופט שמגר:
"סעיף 20(ב) נוקט לשון "דירה אחרת" למגורים, היינו גם הדירה של הקרוב שהלך לעולמו שימשה למגוריו של מי שטוען לזכות בה ואין צורך להוכיח כי לדירה האחרת יש מעמד בכיר יותר או מועדף בעיני בן המשפחה או בעיני צד שלישי. יכול ששתי הדירות תהיינה מבחינה זאת במעמד שווה או כי הדירה של הדייר המנוח אף תהיה מועדפת בעיני הקרוב המבקש עתה להפוך לדייר לפי חוק. הקושיה היא אם יש דירה אחרת ותו לאו, היינו אם יש לבן-המשפחה חלופה למגורים בין מועדפת או לאו. אם יש לו קורת גג חלופית קבועה - להבדיל ממעון ארעי - אינו יכול להיכנס בנעלי הדייר המנוח, לדרוש לעצמו זכויות מכוח הדייר שנפטר ולכפות עצמו על בעלי הבית כדייר מוגן מכוח החוק."
כלומר, על מנת שניתן יהיה לומר כי יש לאדם "דירה אחרת" במובן החוק בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, נדרש כי תעמוד לו זכות חוקית לגור בדירה אחרת.
(ראו גם: רע"א 4015/08 כהן נ' מזרחי (02/09/2008)).
- בעניין זה, טענה הנתבעת, כי קשריה ההדוקים עם אביה המנוח בשל מחלתו, פגעו ביחסיה עם אמה, עד שהקשר ביניהן נותק והיא עברה להתגורר בדירה עם אביה המנוח. מכאן, טענה כי בעת פטירתו, לא היתה לה דירה אחרת למגוריה.
נתבעת 3 תמכה בעדותה של הנתבעת ותלתה את התערערות הקשר בינה לבין הנתבעת עד לניתוק מוחלט, בעובדה שהזניחה את לימודיה.
שאר עדי הנתבעים תמכו אף הם בטענת הנתבעת.
- לטענת התובעת, מדובר בגרסה מומצאת, בניסיון לייצר סיפור כיסוי שיסביר את הטענה להיעדר דירת מגורים אחרת לנתבעת, שהיתה קטינה בעת פטירת המנוח, בניגוד למצב שהוכח לפיו התגוררה עם אמה ואחיה בדירות השכורות ששכרה במשך השנים, מאז הגירושים. לראייה, מפנה התובעת, בין היתר, לתמונה שהוצגה לנתבעת במהלך עדותה, בה ניתן לראות את הנתבעת ואמה חבוקות, במהלך טיול משותף בחודש אוגוסט 2011 בתקופה שלטענתה היה נתק מוחלט בין השתיים.
- לקיומם של יחסים בלתי תקינים בין בן להורה, ולקיומו של חשש ממשי לסילוקו של הבן מדירת ההורה, יש חשיבות מכרעת בבוא בית המשפט לבדוק את השאלה האם היתה לבן "דירה אחרת" למגוריו בבית ההורה. כך נפסק, במקרה שבן עזב את בית אביו למשך שנים אחדות, שבהן התגורר בבית סבתו יחד עמה, בשל סכסוך משפחתי עם אביו (ע"א (ת"א) 138/77 רם נ' סוסתיאל, פ"ד מחוזי תשל"ח (1), 193), ראו: בר אופיר בעמ' 265-266).
באשר לתום הלב הנדרש במקרים כאלה, נפסק:
"...בבחינת תום הלב, יש לשים את הדגש על השאלה האם שיבת בן המשפחה לתא המשפחתי בבית ההורים טבעית בנסיבות המקרה הספציפי. במסגרת זאת יש בעיקר לבדוק מדוע נותר הבן ללא מקום מגורים. כאשר הנסיבות מצביעות על מהלך בלתי הכרחי, למראית עין או מלאכותי, תתבקש מסקנה בדבר חוסר תום לב. ברם, כאשר הבן שב לבית ההורים בשל מצוקתו האמיתית – המהלך לגיטימי. הקליטה בבית ההורים במצב כזה טבעית ליחסים בין הורים וילדים, ונכנסת לגדר הצפיה של הצדדים לחוזה השכירות"
ת"א 49437-08 (ת"א) פלדמן נ' גרמן (15.2.12).
- עדותה של הנתבעת בעניין אמיתות הסכסוך והנתק ששרר בינה לבין אמה, בעת פטירת המנוח, מהימנה בעיניי.
איני סבורה כי התמונה שהוצגה לנתבעת, בה נראות היא ואמה בטיול משותף, יש בה כדי לסתור את עדותה של הנתבעת.
התרתי את הגשת התמונה, חרף התנגדות ב"כ הנתבעים, בשל הגישה הרווחת בפסיקה לעבור מקבילות למשקל, אך משקלה של התמונה אינו רב, שכן התמונה לא הוצגה באמצעות מי שצילם אותה, ולא הוכח מתי צולמה. מדובר בתמונה שנלקחה מהפרופיל הציבורי בפייסבוק של אחי הנתבעת, הנתבע 2, והתובעת מבקשת ללמוד על מועד הצילום, מהשם שניתן לאלבום התמונות "27 אוגוסט 2011", אך לא די בכך על מנת להעיד על המועד שבו צולמה התמונה.
הנתבעת לא זכרה באילו נסיבות ובאיזה תאריך צולמה התמונה (עמ' 23 ,שורות 26-28).
נפסק כי אם הצביעו המחזיקים בדירה, על ראיות לכאורה לביסוס זכותם לדיירות מוגנת, עובר נוטל הבאת הראיות אל בעלי הבית כדי לסתור את טענת המחזיקים [בר אופיר בעמ' 250(2)].
בנסיבות אלה, חזר הנטל אל התובעת להוכיח את תאריך צילום התמונה, זאת יכלה לעשות, למשל, באמצעות זימונו של הנתבע 2 להעיד, אך התובעת, לא הרימה נטל זה.
יתרה מכך, גם אם התמונה צולמה במועד הנטען, אין בה כדי לסתור, בהכרח, את הטענה לפיה היחסים בין הנתבעת לאמה לא היו טובים ולא אפשרו מגורים משותפים.
- בנוסף, אף שלנתבעת היתה זכות חוקית לגור בדירת אמה, היתה לה במקביל גם זכות חוקית לגור בדירת אביה, שהיה אף הוא אפוטרופסה הטבעי. החלטתה לעבור להתגורר עם אביה, בשל מחלתו הקשה, ולסעוד אותו, היא החלטה מובנת ולגיטימית, ואין לראותה בהכרח כניסיון לרקוח מזימה נגד התובעת. בעוד שאמה התגוררה בשכירות כל השנים, לאביה היתה דירה בשכירות מוגנת, ומאחר שהיתה באותה עת קטינה, יכלה לבחור להתגורר עם אביה. אין לומר כי לתובעת זכות קנויה לפיה הנתבעת תתגורר דווקא עם אמה.
החלטתה של הנתבעת, בת מתבגרת, לעבור להתגורר עם אביה, על מנת לסעוד אותו או לבלות עמו זמן, בשל מחלתו הסופנית, סבירה בעיני, ואיני מוצאת כי היא מלמדת על חוסר תום לב מצד הנתבעים.
- העובדה שמיד לאחר פטירת המנוח הושבו על כנם יחסי הנתבעת ואמה, והיא היתה יכולה, לכאורה, לשוב להתגורר בדירת אמה, אינה פועלת אף היא לחובת הנתבעים.
יפים לעניין זה דברים שנכתבו בעניין זינגר:
"בהסתמך על הלכת צ'רני יש לקבוע, כי נכונות תיאורטית של הורי המערער לקלטו בביתם לאחר פטירתה של המנוחה, כמו גם נכונות תיאורטית של בעלי דירת ההורים (המשכיר) לאפשר זאת, אינם יוצרים מקום מגורים חליף לצורך סעיף 20(ב) לחוק"
(ע"א (ת"א) 28830-12/11 זינגר נ' קוטלר (31/12/2013)).
באותו מקרה התקבל ערעורו של הטוען לזכות ונקבע כי לא די באפשרות מעשית לגור בדירת הוריו כדי לשלול ממנו את תחולת סעיף 20(ב) לחוק, משלא הוכח שלן בדירת הוריו ולו פעם אחת מאז שעבר לגור בדירה המוגנת.
יפים לעניין זה גם דברים שנאמרו ב- ת.א (י-ם) 17991-11/15 שפיצר נ' שלזינגר(30/09/2016) שם נפסק כי:
"לעניין זכותו החוקית בדירת הוריו, ההנחה שאמו לא תגרש את בנה מביתה, אינה מלמדת על כך שבמועד פטירת הסבתא הוא היה בר רשות בבית הוריו. רשות זו הסתיימה מכללא כאשר עבר להתגורר עם הסבתא לפני יותר משלוש שנים, ברציפות ובקביעות. המבחן על פי הפסיקה הוא לא היכולת לרכוש זכות חוקית או לקבל "רשות" מאחר, אלא קיומה של זכות חוקית בדירת מגורים אחרת במועד פטירת הסבתא. לא דומה המקרה לפרשת צ'רני, שם נשמר לטוענת לזכות חדר בדירת הוריה עם חלק מחפציה והיא נדדה בין שתי הדירות."
- ראו גם: בת"א(ת"א) 55123/03 שגיא נ' פרץ (6.8.07) שם נקבע כי אף שלא היתה מניעה פיזית לנער, שהתגורר בבית סבו, לשוב לבית הוריו, תנאי המגורים שם לא התאימו מבחינה אובייקטיבית ומשפטית.
בת"א(חי') 15730/06 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' דריימן (12.04.07), הוכרה זכותו של הנכד שהתגורר עם סבתו. בית המשפט קבע כי כאשר עסקינן באדם בוגר, לאחר שחרורו מצה"ל, שבמהלך הדיירות עם הדייר המוגן חייו השתנו באופן שהכיר בת זוג, לא ניתן לראות עוד בדירת הוריו כדירה שעמדה לרשותו.
בת"א (כ"ס) 38692-03-13 מדינת ישראל נ' כהן ואח', נדון עניינו של אדם שעזב את בית הוריו שם התגורר יחד עם שני אחיו, בדירת חדר ולקח את כל חפציו מבית הוריו. זכאותו לדיירות מוגנת התקבלה.
- הדברים הם בבחינת קל וחומר במקרה הנדון, שכן הנתבעת לא עזבה את בית הוריה על מנת להתגורר עם סבה או סבתה, אלא עזבה את דירת אמה, על מנת להתגורר עם אביה החולה, וזכותו של קטין להתגורר עם כל אחד מהוריו, אינה יכולה להיות מוטלת בספק.
- עמדה זו מתיישבת גם עם תכליתו של סעיף 20(ב) לחוק, להרחיב את מעגל הזכאים לרכוש זכות דיירות מוגנת בדירה, על מנת שקרובים, אשר גרו עם הדייר, לא ימצאו את עצמם, לאחר פטירת הדייר, ללא קורת גג מעל לראשם (ע"א 705/70 שמעוני נ' גרשון, פ"ד כ"ה(2) 717; ע"א 167/77 כהן נ' הבדלה, פ"ד ל"ג(2) 649, 652; ר"ע 264/85 הברפלד נ' גנקין, פ"ד ל"ט (2) 442).
- ערה אני לפסיקה לפיה עיגון זכות הקניין כזכות יסוד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מצדיק לפרש את דיני הגנת הדייר, באופן שימזערו את הפגיעה בזכות הקניין של בעל הבית (ע"א (מחוזי חיפה) 715/08 דימרמן נ' תמיר (23.11.09) במיוחד על רקע הטענה כי מצוקת הדיור החריפה ששררה בעת חקיקתו של חוק הגנת הדייר אינה קיימת עוד, ועל כן "יש לצמצם, על ידי פרשנות נאותה, את הזכויות שהוקנו לדיירים למען בעל הבית אשר הנאתו מנכסיו המושכרים צומצמו עקב חוק זה" (ע"א 4100/97, 4133 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4) 580, 589) מגמה פרשנית זו, מובנת נוכח פגיעתו הקשה של חוק הגנת הדייר בזכות הקניין של בעל הבית (ראו: רע"א 2701/95 כנעאן נ' גזאוי, פ"ד נג(3) 151; רע"א 6842/96 שוס נ' קלמן, פ"ד נב(2) 625; רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (2004); רע"א 9360/06 וינבך נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (2007); רע"א 4015/08 כהן נ' מזרחי (2008)).
אולם, "גם אם הגנה זו פוגעת בקניינו של בעל הבית ו'כופה' עליו דייר שהוא לא התקשר עמו התקשרות חוזית, הרי זו דינה של כל הדיירות המוגנת מכוח החוק, ואם יש מקום לשנות מצב זה, על המחוקק לעשות כן כפי שאכן נעשה על ידיו עקב בצד אגודל במצבים אחרים" (הש' שטרסברג כהן, פס"ד רינדר הנ"ל בעמ' 612).
- כוחם של הדברים יפה שבעתיים במקרה הנדון, שכן אין המדובר בזכות דיירות מוגנת שהוקנתה בשנים בהן שררה מצוקת הדיור או בזכות אותה ירש בעל הבית הנוכחי, שלא בטובתו ובעל כורחו.
עסקינן בדירה שהושכרה בשכירות מוגנת בשנת 2001, קרי שנים לאחר חקיקת חוקי היסוד, ועיגון זכות הקניין החוקתית. בעלי הבית בחרו, במודע ומרצונם החופשי, להעניק למנוח ולאשתו באותה עת, זכות דיירות מוגנת ועל ידי כך להגביל את זכות הקניין שלהם. התמורה ששולמה להם בגין רכישת זכות הדיירות המוגנת אף היא היתה משמעותית.
- מן המקובץ ולאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת עומדת בתנאי סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר וכי הינה דיירת מוגנת בדירה.
נתבעים 2 ו-3 בהיותם בני משפחתה, רשאים לגור עמה בדירה ואין עילת פינוי גם כלפיהם.
(ראו: ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר, פ"ד נב(4), 580) וכן: בר-אופר בעמ' 253).
- לפני סיום, אעיר כי מקובלת עלי טענת הנתבעים לפיה, אף אם לא הייתי מגיעה למסקנה אליה הגעתי לעיל, היה מקום לעשות שימוש בסמכות המוקנית לבית המשפט בסעיף 28 לחוק, ולדחות את התביעה.
זו לשון הסעיף:
"28 . (א)בית המשפט רשאי, אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן, לקבוע שאדם היה לדייר לפי סעיפים 20 עד 27 אף אם לא נתמלאו התקופות הקבועות באותם סעיפים.
(ב)היו לפי סעיפים 20 עד 27 שני אנשים או יותר לדיירים, ולא רצו או לא יכלו כולם להחזיק במושכר במשותף, רשאי בית המשפט לקבוע שאחד או יותר מביניהם יהיו לדיירים, ורשאי הוא לקבוע פיצוי לנותרים ותנאים אחרים לקביעה זו."
על פי סעיף 28(א) ניתן היה לקבוע כי הנתבעת היתה לדיירת לפי סעיף 20 לחוק, אף אם לא נתמלאה התקופה הקבועה בסעיף. כאמור, מצאתי כי הוכח שהנתבעת התגוררה בדירה למעלה משישה חודשים טרם הפטירה, אך שימוש בסעיף היה נכון וראוי אלמלא הייתי מגיעה למסקנה זו.
יתרה מכך, גם אם טעיתי בניתוח המשפטי לעיל, ביחס לתחולתו של סעיף 20(ב) לחוק על הנתבעת, למרות העובדה שלמנוח היתה בת זוג, ניתן היה להגיע לאותה תוצאה אליה הגעתי באמצעות סעיף 28(ב), שכן אף אם י., בת הזוג, והנתבעת, היו שתיהן לדיירות מוגנות על פי סעיף 20, שיקולי צדק מחייבים להכיר בנתבעת כדיירת, בפרט שעה שבת הזוג ויתרה, למעשה, על זכותה.
- כתב התביעה כולל גם תביעה כספית בגין דמי שימוש ראויים, בשל השימוש בדירה ללא רשות הבעלים. משקבעתי כי הנתבעים מחזיקים בדירה כדין, דין התביעה הכספית להידחות.
למעלה מן הצורך, אף לו היתה תביעה הפינוי מתקבלת, לא ניתן היה לקבל את התביעה לדמי שימוש ראויים, משלא הובאה כל חוות דעת שמאי להוכחת הסכום הנטען.
סוף דבר
- התביעה נדחית.
התובעת תשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 23,400 ₪.
הסכום ישולם תוך 30 יום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ז ניסן תשע"ז, 23 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.