פסק דין
עניינה של התובענה שלפנינו, השבת תשלומי ארנונה אשר, לטענת התובעת, נגבו ביתר ושלא כדין בשל סיווג נכס שגוי.
התובעת היא חברה העוסקת בייבוא, שיווק והפצה של מכונות צילום, פקסים ומחשבים ניידים, המחזיקה משנת 2001 בנכס המצוי בירושלים (להלן- הנכס).
כנטען בכתב התביעה,בשנת 2006 פוצל הנכס של התובעת לענין סיווגו לצרכי ארנונה באופן שחלק מהנכס סווג כמלאכה וחלקו כמסחר, בעוד שעד אז סווג כל הנכס כמסחר.
לטענת התובעת, הואיל והשימוש בנכס לא השתנה מיום החזקתה בו, הרי שיש להחיל את פיצול הסיווג הנ"ל החל ממועד ההחזקה משנת 2001 ולא ממועד החלטת הנתבעת, כפי שנעשה בפועל, עם כל המשתמע מכך לענין החזר ארנונה.
לטענת הנתבעת, לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו- 1976 למנהל הארנונה וגופי הערר סמכות ייחודית לדון בטענות בדבר סיווג הנכס וחיובים ביתר, ולפיכך בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתובענה, ולכן יש לסלקה על הסף.
סיבה נוספת לטענת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף היא מחמת התישנות, שיהוי וסופיות השומות.
לטענת הנתבעת, הואיל והתביעה נוגעת לתשלומי ארנונה ששולמו בשנים 2002-2006, שהשומות שנגבו בגינן הן סופיות והעירייה הסתמכה עליהן בחישוב תקציביה - הרי שהגשת התביעה כעת, בחלוף 8 שנים, עלולה לפגוע בקופה הציבורית.
כמו כן טוענת הנתבעת, כי קיים הליך תלוי ועומד בפני וועדת הערר שליד עיריית ירושלים במסגרת ערר 205/08 שהגישה התובעת בעצמה (להלן – הערר), וגם מסיבה זו, יש לדחות את התביעה על הסף בשל עיקרון כיבוד הערכאות והימנעות ממתן החלטות סותרות.
בכתב תשובתה מיום 6.10.10, השיבה התובעת, בין היתר, כי הערר שהוגש על-ידה עניינו בטענות נוספות ושונות מהטענות שבתביעה זו וכי אין מדובר בטענות דומות בשני ההליכים.
לדבריה, הערר מתייחס לחיובי יתר שנגבו משנת 2008 ואילך בעוד שהתביעה שלפנינו עניינה בהשבת תשלומי הארנונה ששולמו טרם פיצול סיווג הנכס על-ידי הנתבעת בשנת 2006.
אמנם קיימת שאלה היכן מקומה של תובענה מסוג זה, העוסקת בחוקיות קביעת תשלום הארנונה, ולגביה ניתנו פסקי דין רבים אשר בחלקם תומכים בעמדת התובעת ובחלקם תומכים בגישתה של הנתבעת.
עם זאת, למקרא סעיפים 5-4 לערר, נחה דעתי כי מדובר בעניינים דומים ולא ניתן לקבל את טענות התובעת כי הערר עוסק בעניינים שונים מאלו שבתביעה דנן.
לצורך הבהרת הדברים, אביא להלן את סעיפים 5-4 לכתב הערר:
" טענות העוררת
4. בשנת 2006, ביצע המשיב (מנהל הארנונה של עיריית ירושלים-א.ש) פיצול בשטח העוררת באופן ששטח של 313 מ"ר יחויב בתעריף מסחר ושטח של 121 מ"ר יחויב בתעריף מלאכה.
5. העוררת תטען, כי על המשיב להחיל את פיצול השטח באופן רטרואקטיבי החל מיום החזקה, כפי שהמשיב מוצא לנכון לחייב נישומים רטרואקטיבית מיום החזקה במקרים הפוכים...."
ההנחיה בפסיקה בעניין "הליך תלוי ועומד" היא, כי על בית המשפט לבחון האם יש באחד ההליכים כדי לייתר את האחר גם כאשר אין חפיפה מוחלטת בין הסוגיות הנדונות בשני ההליכים, והעיקר הוא, שבשניהם עומדת לדיון אותה סוגיה מהותית (ע"א 9/75 אל-עוקבי נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד כט(2) 477).
עיון בסעיפים 5-4 לערר מעלה כי עסקינן בזהות של עילות התביעה בשני ההליכים.
מכל האמור, דין התובענה שלפנינו להידחות על הסף בשל הליך תלוי ועומד באותו ענין בפני ערכאה שיפוטית אחרת, ומשכך – מתייתר הצורך לדון בטענותיה האחרות של הנתבעת.