פסק דין
1.בפניי תביעה כספית ע"ס 30,100 ₪. התובע הינו קבלן לעריכת שיפוצים. הנתבעים הם בני זוג אשר ביקשו לבצע עבודות שיפוץ בביתם (בית קרקע). מדובר היה בעבודות בהיקף נרחב יחסית לעבודות שיפוץ בבית פרטי ובסכומים ניכרים. הנתבעים פנו לאדריכלית ובהתאם לתכניות שערכה קיבלו מספר הצעות מחיר מקבלני שיפוצים.
2.לטענת התובע, לאחר שקיבלו ממנו הנתבעים את הצעת המחיר הראשונה ע"ס 278,800 ₪ + מע"מ מיום 28.12.08, הסכימו הצדדים, "בלחיצת יד" כהגדרתו של התובע, כי העבודה תבוצע על ידו ותתחיל בפועל ביום 1.3.09. לטענתו, תכנן את לוח הזמנים שלו בהתאם, כך שיהיה נתון כל כולו בביצוע עבודה זו, ובשל כך סירב להצעות עבודה אחרות. לאור מורכבות הפרוייקט, התובע אף שכר את שירותיו של מפקח בניה, לטענתו "על דעת הנתבעים ובאישורם", על מנת שיתחיל בהכנות הנדרשות, והמפקח אף נכח בפגישת עבודה שנערכה עם האדריכלית.
לטענת התובע, בסוף חודש פברואר 2009 הודיעו הנתבעים כי הם מבקשים לדחות את תחילת מועד ביצוע העבודות בשבועיים, ולהוסיף עבודות נוספות של פיתוח סביבתי. התובע נאלץ להסכים, ולאחר שבמחצית חודש מרץ קיבל תכניות חדשות, ביום 1.4.09 מסר לנתבעים את הצעת המחיר השניה ע"ס 388,000 + מע"מ. שוב סוכם על מועד לתחילת עבודה והפעם ביום 19.4.09, אולם לאחר כשבועיים חזרו בהם הנתבעים והחליטו לצמצם את היקף העבודות בכדי לחסוך עלויות, התנצלו על הדחיות בתחילת ביצוע העבודה, ולאחר שמסרו לו סט תכניות חדש, הגיש להם הצעת מחיר שלישית ע"ס 308,420 ₪ + מע"מ, ביום 13.5.09. פעם נוספת סוכם על מועד לתחילת עבודה והפעם ליום 7.6.09, אולם ביום 4.6.09 קיבל התובע הודעה מהנתבעים כי הם צריכים זמן נוסף. ביום 25.6.09 הודיעו הנתבעים לתובע, לטענתו, כי החוזה ביניהם מבוטל וכי קבלן אחר כבר החל בביצוע העבודה. התובע נותר בפני שוקת שבורה, לאחר שבפעם השלישית לא לקח על עצמו עבודות בשל הנתבעים. עד כאן טענות התובע, בתמצית.
3.הנתבעים מציגים גרסה שונה בתכלית. לטענתם, התובע היה אחד ממספר קבלנים מהם קיבלו הצעות מחיר. הצעת המחיר שלו נשקלה בכובד ראש אך הם החליטו שלא להתקשר עמו בביצוע העבודה בשל פער משמעותי של עשרות אלפי שקלים במחיר שדרש לעומת הצעות מקבילות שקיבלו. הנתבעים מוסיפים כי התובע ידע כל העת על כך שהם עומדים בקשר עם קבלנים נוספים והם אף הראו לו את הצעות המחיר של הקבלנים האחרים.
הנתבעים מסכימים כי קרוב לודאי שהיו לתובע הוצאות כאלו ואחרות לצורך הגשת הצעות המחיר, כגון עריכת חישובים שונים, בדיקת תכניות, כתבי כמויות וכיוצא באלה, אולם מטבע הדברים זו דרכו של עולם כאשר קבלנים משקיעים זמן, מאמץ ולעתים גם הוצאות בנסיון לקבל עבודות ולא תמיד זוכים בהן.
הנתבעים מאשרים כי אכן היו שינויים בתכניות במהלך המשא ומתן, שהתמשך בשל כך על פני מספר חודשים, אולם לדבריהם הם ניהלו מו"מ בתום לב מוחלט והם מעולם לא סיכמו עם התובע כי יבצע את העבודה, לא בכתב וגם לא בעל פה. לדבריהם, מלכתחילה היה ברור להם כי לגבי עבודות בהיקף כזה, שיבוצעו לפי תכניות, מפרטים וכתבי כמויות ותחת פיקוח של האדריכלית, צריך להיחתם חוזה בכתב. כך גם הנחתה אותם האדריכלית שלהם אשר במשרדה אמור היה החוזה עם הקבלן שיבחרו להיחתם, כפי שאכן נעשה בסופו של דבר עם הקבלן שזכה בביצוע העבודה, אשר חתם במשרדה של האדריכלית על חוזה בנוסח שסיפקה האדריכלית.
4.ייאמר מיד; אני מקבל באופן חד משמעי את טענות הנתבעים, הן במישור העובדתי והן באשר למשמעות המשפטית שיש לייחס לעובדות אלה, ודוחה את התביעה. לא רק שהתובע לא עמד בנטל המוטל עליו מעצם הגדרתו ככזה, אלא שגרסת הנתבעים היתה מהימנה יותר וניתן לקבוע כי אין לתביעה על מה שתסמוך. להלן אביא רק מקצת הנימוקים לכך על מנת שלא להאריך יתר על המידה.
5.התובע הינו כאמור קבלן שיפוצים, וככזה הינו "משופשף" בתחום ההתקשרות עם לקוחות. התובע אמור לדעת היטב, והדעת נותנת כי הוא אכן יודע היטב, שאם תתעורר מחלוקת לגבי עצם קיומה או לגבי תוכנה של התקשרות חוזית, רצוי מאד שיהיה לו מסמך אשר יוכל לשמש כראיה, על מנת שיוכל לקבל את המגיע לו. כך לגבי עבודות שיפוץ דרך כלל, וכך – על אחת כמה וכמה – כאשר מדובר בעבודות בהיקף כה נרחב. למעשה, מדובר לא רק בידיעה בכוח אלא בפועל, שכן על גבי הצעות המחיר הראשונה, השניה והשלישית שפורטו לעיל, הערוכות על גבי מסמך סטנדרטי הנושא את שם עסקו של התובע, מצויין באופן ברור: "הצעת מחיר זו מהווה חוזה עבודה כאשר הוא חתום ב- 2 חתימות למטה". למותר לציין כי על שלוש ההצעות מופיעה רק חתימה אחת – של התובע.
6.זאת ועוד; אני מאמין לנתבעים ומקבל את גרסתם כי התובע אכן ניסה בפועל להחתים אותם בביתם על הצעות המחיר, אולם הם השיבו לו כי לא יחתמו אלא רק לאחר שיסוכמו הדברים סופית ובהתאם להנחיות האדריכלית. נמצאנו למדים כי מהצעות המחיר עולה לא רק מודעותו של התובע לכך שלצורך הוכחת תביעה כגון זו כדאי מאד שיוכל להתבסס על משהו מעט יותר מוצק מאשר טענה להסכמה בעל פה ולחיצת יד שהיו או לא היו. עולה מהן בבירור גם העדרה המוחלט של גמירות דעת מצד הנתבעים במועדים הרלבנטיים.
7.גם התובע מאשר ומסכים כי אמור היה לחתום עם הנתבעים על חוזה במשרדה של האדריכלית, והוא אף נוקב בתאריכים ספציפיים בהם לשיטתו אמור היה החוזה להיחתם, בכל פעם מספר ימים לפני המועד המוסכם בין הצדדים לתחילת ביצוע העבודה. אין בפיו של התובע הסבר ראוי לשאלה לשם מה יש צורך בהתכנסות לשם חתימה על חוזה שכבר נכרת למעשה מספר שבועות קודם לכן. התובע אינו מייחס לכך חשיבות. לדבריו, הדבר מקובל מאחר וכשחותמים חוזה יש צורך לשלם מקדמה ואנשים מעדיפים לא לשלם זמן רב מראש אלא בסמוך יותר לביצוע העבודה. טיעון זה אינו מסייע לתובע, בהינתן העובדה שהשאלה אם נכרת חוזה היא היא השאלה שעל הפרק ובענייננו אין חולק כי לא שולמה לתובע מקדמה כלשהי. עובדה זו פועלת איפוא כנגדו.
8.יצויין כי בלבול המושגים אצל התובע בכל הנוגע למועד השתכללות החוזה מצוי גם בחלק של הטענות המשפטיות המצויות בכתב התביעה. אף שהטענה העובדתית הבסיסית היא כי נכרת חוזה, הרי שבחלק המשפטי הדגש איננו מושם על הפרת החוזה שנכרת כביכול אלא הטענה המשפטית הבסיסית מתייחסת לחוסר תום לב בניהול משא ומתן. שני קווי טיעון אלו אינם יכולים לדור בכפיפה אחת בנסיבות העניין דנא, ולמצער, האחרון מחליש עוד יותר את הראשון, הרעוע ממילא.
9.ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה הנמקות. כך, למשל, אם אמנם סוכם בלחיצת יד כי העבודה תבוצע ע"י התובע בהתאם לפירוט הכלול בהצעה השניה, אזי מדוע ההצעה השניה כונתה "הצעת מחיר" ולא נרשם מסמך המכונה "עדכון" או "תיקון לחוזה" או משהו מעין זה? הוא הדין לגבי ההצעה השלישית.
כך, למשל, העובדה כי התובע הודה שבשלב הראשון ישבו איתו הנתבעים ופרשו בפניו – על השולחן - את הצעות המחיר של הקבלנים האחרים. מה ההגיון בכך שלא ינהגו בדיוק באותה הדרך גם בשלב השני של המו"מ, שגם בו הרי הם עדיים מנסים להפחית לעצמם את העלויות?
10.על כל אלו יש להוסיף כי ממילא, התובע לא הוכיח את נזקו הנטען. את אובדן הרווחים התיימר להוכיח באמצעות נספח ו' לכתב התביעה – תדפיס הכנסות והוצאות, לפי סעיפים, לכל אחד מהחודשים 1-7/09. אולם מהתדפיס דווקא עולה מסקנה הפוכה, ולפיה לא ניתן להצביע מתוכו על מגמה של ירידה מובהקת בהכנסות בתקופה הרלבנטית. לעומת זאת, יש בתדפיס כדי לסייע לקבוע כי לא ניתן לקבל את עדותו של התובע כמהימנה. כך, למשל, התדפיס מפריך את הטענות כי לפרקי זמן ממושכים פשוט ישב והמתין לתובעים, מבלי לקבל עבודות כלשהן. כך, למשל, מסעיפי ההוצאות למשכורות עולה בבירור כי טענת התובע ולפיה במועד הרלבנטי לתביעה העסיק 7 עובדים, איננה מדוייקת, לשון המעטה.
11.הוא הדין גם באשר לשכרו הנטען של המפקח. התובע דרש בתביעה תשלום זה אף שלא שילם למפקח מאומה. מסתבר גם כי לא הוצאה חשבונית לגבי החוב הנטען למפקח, אלא המפקח הסתפק בכתיבת מכתב לתובע, אשר צורף כמובן לתביעה. עוד יוער כי במכתב הדרישה מהנתבעים מיום 28.6.09 דרש התובע סכום מסויים בגין "שעות עבודת מפקח אשר נשכר לאחר סיכום", ואילו במסגרת התביעה הכפיל סכום זה את עצמו באופן תמוה למדי. יצויין כי לגופו של עניין, אין בעדותו של המפקח, אשר הובא להעיד ע"י התובע, כדי להעלות או להוריד לעניין ההכרעה, שכן מעדותו עולה כי אין לו כל ידיעה אישית לעניין מערכת היחסים החוזית שבין התובע והנתבעים, ובאשר לפעולות שביצע הרי שמדובר בפעולות אשר ייתכן כי תבוצענה גם במהלך מו"מ ולאו דווקא לאחר התקשרות בחוזה. התובע יכול היה לזמן את האדריכלית לעדות, על מנת שבית המשפט יוכל לשמוע ממנה האם באותה פגישה עם התובע והמפקח הם היו מבחינתה בסטטוס של מבצעי העבודה או שמא הפגישה נועדה לצורך בירור פרטים וקבלת הבהרות לגבי התכניות מצד מי שעדיין לא התקשרו עמו חוזית, או אולי אף לצורך נסיון "שיווקי" לגרום לאדריכלית להמליץ בפני הנתבעים על התובע. התובע לא עשה כן. עובדה זו פועלת אף היא כנגדו.
12.אנו מגיעים עתה לשאלת ההוצאות. בבית משפט זה נפסקות על פי רוב הוצאות בסכומים מתונים למדי. הטעם לכך נובע מן העובדה שמדובר בדרך כלל בתביעתו של האזרח הקטן, לעתים כנגד אדם אחר ולעתים קרובות יותר כנגד תאגיד זה או אחר. בענייננו, שונים פני הדברים. אין מדובר בתביעה קטנה "קלאסית". אף שהתובע נכנס פורמאלית לגדר הגדרת "יחיד", הרי שמדובר בתביעה אשר מוגשת על ידי גורם עסקי במהלך עסקו. מן המסמכים אף עולה באופן ברור למדי כי התובע זכה לייעוץ משפטי. כמו כן התביעה הינה על הגבול העליון של הסמכות העניינית בבית משפט זה. עובדות אלה אינן שוללות כמובן את הזכות להגשתה כדין בבית משפט זה, אולם ניתן להביאן בחשבון, במקרים המתאימים, כשיקול בפסיקת הוצאות. שיקול נוסף מצוי בעובדה שהתובע אילץ את הנתבעים, אנשים פרטיים, לפנות לעו"ד לצורך קבלת ייעוץ משפטי ומשלוח מכתב תשובה למכתב הדרישה, עניין הכרוך בהוצאות. ושיקול אחרון, אם כי לא מבחינת חשיבותו, מצוי ברושם המתקבל ולפיו בהגשת תביעה זו היתה מידה מסויימת של עשיית שימוש לרעה בהליך המשפטי.
13.סיכומו של דבר – התביעה נדחית. התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסכום של 2,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן תיווסף עליו ריבית פיגורים כחוק.
14.זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.