1. בעתירה שבפני עותרים בעליו של משרד ברח' צייטלין בתל-אביב (עותר מס' 1) והשוכרת אותו (עותרת מס' 2) כנגד חיובם בארנונה בגין שטח של מרפסת בלתי מקורה הצמודה למשרד עצמו, מעבר לחיוב בגין שטח המשרד, עליו אין העותרים חולקים.
מדובר במרפסת פתוחה בשטח של כ-46 מ"ר, בה לא נעשה כל שימוש, לטענת העותרים, אשר בגינה נדרשים הם לשלם למעלה מ-.1,000 ש"ח לחודש כארנונה בנוסף לארנונה המשולמת על ידם בגין שטח המשרד עצמו.
עתירה זו הוגשה ע"י העותרים לאחר שהשגתם על החיוב נדחתה ע"י ועדת הערר.
2. העותרים מבססים את טיעונם על הוראות תקנה 1.3.1 ב' של צו הארנונה הרלוונטי לשנת 2002. על פי תקנה זו ניתן לחייב בתשלום ארנונה בניינים ואף שטחי בניינים הנכללים בהם כדלקמן:
"בשטח הבנין נכלל כל השטח שבתוך יחידת הבנין, לרבות יציע וכל שטח מקורה אחר וכן מרפסות, סככות ובריכות שיחה".
טוענים העותרים כי מלשון התקנה עולה בבירור כי אין לחייב בתשלום ארנונה שטחי מרפסות פתוחות ובלתי מקורות שאינן בשימוש כלל.
3. טענה זו אין בידי לקבל.
מלשון התקנה הנ"ל עולה כי ברי חיוב בארנונה בעיר תל-אביב הם אף שטחים מקורים בתוך
"יחידת הבנין" "וכן מרפסות, סככות ובריכות שחיה". לאמור: מתקין התקנות, או הצו, הבהיר במפורש את כוונתו, לפיה כל השטחים המשמשים כמרפסת, בין שהיא מקורה ובין אם לאו, ברי חיוב בארנונה המה, ולא רק מרפסות מקורות. אם לא זו היתה כוונתו וקביעתו, לא היה מציין את המרפסת בנפרד, יחד עם סוגי שטחים אחרים כמו סככות ובריכות שחיה, בהחריגו אותה, במפורש, מכלל השטחים המקורים האחרים בבנין, עליהם הטיל את החיוב.
מלשון התקנה עולה, באופן ברור, כי המשיבה קבעה חיובי ארנונה לכל שטח מקורה בתחום הבנין, אך גם לכל שטח של מרפסת (וכן לשטחי סככות ובריכות), אף אם הוא לא מקורה.
לעובדה כי במרפסת זו לא נעשה כל שימוש, אין כל רלוונטיות, לצורך קביעת החיוב, וכך עולה מלשון הצו, ועל כן אין אי השימוש פוטר את המחזיקים בה, מתשלום ארנונה, כל עוד המרפסת היא חלק מיחידת הבנין, עובדה שאף העותרים אינם חולקים עליה.
4. מוסיפים וטוענים העותרים כי החלטת המשיבה לחייב שטחי מרפסות פתוחות בתשלום ארנונה לוקה בחוסר סבירות קיצוני ואינו צודק ועל כן על ביהמ"ש לעניינים מנהליים לבטל אותה ואת החיובים שהוטלו על העותרים מכוחה. לאישוש טענתם מביאים העותרים צווי ארנונה של רשויות מקומיות אחרות כמו ירושלים, חולון, הרצליה ובת ים הפוטרים את שטחי המרפסות הפתוחות מתשלום ארנונה.
אף טענה זו אין בידי לקבל.
תמים דעים אני עם ב"כ המשיבה בטענתה, כי חוקי ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), הנחקקים מדי שנה יחד עם חוקי התקציב, לא התכוונו לקבוע טבלת חיובים אחידה לתשלומי ארנונה או חיובים אחרים, לכל הרשויות המקומיות ולא זו תכליתם. הם קבעו וקובעים, לכל היותר, וזאת היתה תכליתם, תעריפי מקסימום ומינימום, במסגרתם רשאית כל רשות מקומית לקבוע, לפי שיקול דעתה, סוגי השטחים ברי החיוב הכלולים בבנין וכן תעריפים וסיווגים שונים, בתנאי שאינם חורגים מהמסגרת הכללית לחיובים שקבע המחוקק.
במסגרת זו רשאית המשיבה, משיקוליה היא, לחייב בארנונה שטחי מרפסות בין שהן מקורות ובין אם לאו, אף אם רשויות אחרות נוהגות אחרת.
כשם שרשויות מסוימות מחייבות תשלום ארנונה בגין שטחי גלריות, דרך משל, ורשויות אחרות נמנעות מכך, כך רשאית המשיבה להטיל החיוב אף על מרפסות פתוחות, אף אם רשויות אחרות אינן עושות כן.
שיקול הדעת המסור לרשויות המקומיות, בענין זה, הוא רחב ומוגבל רק למסגרות שקבע המחוקק בחוקי ההסדרים הנ"ל. כך נפסק לא אחת על ידי בתי המשפט. (ראה: בג"צ 764/88 פד"י מו (1) 793
ולאחרונה ברע"א 10643/02 חבס בע"מ - עירית הרצליה).
5. במקרה שלפני, לא עלה בידי העותרים להצביע על חריגה כלשהי, מהמסגרת שקבע המחוקק, בהחלטתה לחייב בתשלום ארנונה על שטחי מרפסות פתוחות. ודאי שלא עלה בידם להצביע על חוסר סבירות קיצונית שיש בהחלטה מעין זו.
העובדה שרשויות אחרות אינן מחייבות בתשלום ארנונה בגין מרפסת פתוחה, אין בה, כשלעצמה, כדי להציג, או לאפיין, את החלטת המשיבה בענין זה, כבלתי סבירה באופן קיצוני, ואין, על כן, עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטתה.