גזר דין
מעשה בנאשם שבפניי, אשר סבל מבעיית שימוש לרעה באלכוהול ועבר, במועדים שונים, שלוש עבירות חמורות של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה.
ואלה פרטי המעשים שבגינם הורשע הנאשם:
א.ביום 14.11.2009 בסמוך לשעה 02:15, נהג הנאשם רכב בהיותו שיכור, כאשר בגופו מצוי אלכוהול בריכוז של 350 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף (תיק תת"ע 4157-01-10).
ב.ביום 9.3.2012 בסמוך לשעה 02:20, נהג הנאשם רכב בהיותו שיכור, כאשר בגופו מצוי אלכוהול בריכוז של 515 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף (תיק תת"ע 3453-05-12).
ג.ביום 22.8.2012 בסמוך לשעה 02:20, נהג הנאשם רכב בהיותו שיכור, כאשר ריכוז האלכוהול בגופו עמד על 635 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף. מעובדות כתב האישום שבהן הודה הנאשם עולה כי הנאשם נכשל במבחני הביצוע שנערכו לו, והוא נמצא מתנדנד בעמידה ובהליכה על קו. עוד עולה כי, באותן נסיבות, נהג הנאשם ברכב במהירות של 147 קמ"ש כאשר המהירות המרבית המותרת בכביש היתה 80 קמ"ש. בשל כך הורשע הנאשם גם בעבירות של נהיגה במהירות מופרזת והתנהגות המסכנת חיי אדם לפי תקנות 54(א) ו- 21(ב)(4) לתקנות התעבורה (בצירוף סעיפים 68 ו- 62 לפקודת התעבורה) ונהיגה בקלות ראש לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה (תיק פ"ל 3868-08-12).
בעקבות העבירה האחרונה, נעצר הנאשם ביום 22.8.2012 על ידי המשטרה והועמד לדין תוך כדי מעצרו. בישיבת יום 12.9.2012 הודה הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום ובהסכמת הצדדים שוחרר ממעצרו והטיעונים לעונש נדחו לצורך קבלת תסקיר מבחן. בישיבת יום 17.4.2013, ביקש הנאשם שבית המשפט ידון אותו גם בשל שתי העבירות הקודמות שעבר, והנאשם הורשע בגינן והטיעונים לעונש נדחו לצורך קבלת תסקיר מבחן משלים.
כאן יש לציין כי בעברו של הנאשם הרשעה בעבירה דומה של נהיגה בשכרות, אשר נעברה בשנת 2007, ובגינה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בן 3 חודשים שהנו בר הפעלה בתיק זה (בשל העבירה שעבר בשנת 2009).
כעת, לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים לעניין העונש, והונחו לפניי תסקיר מבחן עדכני אודות הנאשם וחוות דעת חיובית מטעם הממונה על עבודות שירות, נראה כי התיק בשל לגזירת דינו של הנאשם.
העבירות שבהן הורשע הנאשם הן עבירות חמורות ומסכנות חיים, ועל כך אין צורך להכביר מילים. הדברים אמורים במיוחד נוכח ריבוי העבירות ונסיבות ביצוען המחמירות (במיוחד המעשה האחרון שנכרכו בו מספר עבירות שכל אחת מהן מסוכנת בפני עצמה). מדיניות הענישה בעבירה של נהיגה בשכרות מחייבת את בתי המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים, ולא בכדי נקבע בחוק עונש פסילת מינימום לתקופה של שנתיים בגין הרשעה בעבירה זו. בית המשפט העליון חזר והדגיש בשורה ארוכה של פסקי דין כי "כל הנוטל הגה לידיו כאשר הוא תחת השפעת שיכר או סם, נורמטיבי ככל שיהיה, משול הוא למכונת מוות נעה, ועל כך ייענש הוא ביד קשה ומחמירה" (ראו לאחרונה: ע"פ 3284/12 בראנץ נ' מדינת ישראל (29.9.2013)).
בתי המשפט מצווים להרים את תרומתם למלחמה בתופעת הנהיגה בשכרות, ולהחמיר בענישה כדי לבטא את חומרת העבירה ולהשריש בקרב הנהגים נורמה ברורה לפיה אם שותים לא נוהגים. נורמה לגיטימית זו, מן הדין שתחדור לתודעת הרבים ומן הראוי שכל הנהגים ינהגו על פיה. בבסיס נורמה זו, עומדת ההבנה כי לאלכוהול השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית, ומשום כך השכרות היא גורם מרכזי לתאונות הדרכים, שכן היא "פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו - שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו" (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 163 - 164 (1995)).
במקרה שבפנינו, ברור כי הנאשם יצר בהתנהגותו פוטנציאל של סיכון חמור להתרחשותה של תאונה קשה, ולמרבה המזל סיכון זה לא התממש. לפיכך, על הענישה בעבירות מסוג זה לשקף את חומרת העבירות ומידת אשמו של הנאשם, לבטא את סלידת החברה ממעשיו של הנאשם ולהוות גמול הולם על הסיכון לחיי אדם שהוא יצר בהתנהגותו. הדברים אמורים במיוחד בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין אשר העניק את מעמד הבכורה לעיקרון הגמול שבענישה (ראו לעניין זה: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013)). חומרת מעשה העבירה משקפת גם את שיקולי ההרתעה אשר מצדיקים החמרה מסויימת בענישה (במסגרת מתחם העונש ההולם), כחלק מן המאבק בתופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו ואשר גובה קורבנות בגוף ובנפש כעניין של יום ביומו.
אכן, כפי שטענה התביעה ובצדק, הענישה המתחייבת במקרה כזה צריכה (ככלל) לכלול מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, בנוסף לפסילת רישיון הנהיגה לתקופה ארוכת שנים.
לאור האמור, סבורני כי מתחם העונש ההולם לעבירות שביצע הנאשם (לכל אירוע בנפרד – כהוראת סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין) עומד על תקופת פסילה בפועל שבין 15 חודשים ל- 3 שנים, בנוסף למאסר - בין מאסר שכולו על תנאי ובין מאסר בפועל של מספר חודשים בודדים.
כך ככלל, אך באשר לגזירת עונשו של הנאשם שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי, בניגוד לעמדת התביעה, ועל אף חומרת העבירות ועברו המכביד, עניינו של הנאשם מצדיק הטלת עונש מתון יחסית אשר יעמיד את הדגש בצד השיקומי של הענישה. אנמק בקצרה.
הנאשם סבל מבעיית אלכוהוליזם, ותלות זו באלכוהול עמדה כרקע מאחורי העבירות שעבר. בעקבות מעצרו האחרון, קיבל הנאשם אחריות מלאה על מעשיו, גייס את כל כוחותיו על מנת לערוך מפנה משמעותי בחייו, וכיום הוא מגלה תובנה מעמיקה למצבו ומביט בראיה מפוכחת על חומרת התנהגותו בעבר. הנאשם עובר לראשונה תהליך טיפולי תוך שיתוף פעולה עם שירות המבחן ומנסה לשקם את חייו, והסיכויים לכך טובים. איני רואה אפוא מקום לשים לאל את מסלול השיקום שעבר הנאשם עד כה, שמפירותיו עתידים ליהנות הנאשם והציבור בכללותו. על כן, ומבלי להתעלם משיקולי הגמול וההרתעה, שוכנעתי כי יש לחרוג לקולא מהעונש שראוי היה להטיל על הנאשם, ולקבוע את עונשו לפי שיקולי שיקומו, ולהעמידו במבחן לפי פקודת המבחן בצד עונש של פסילה בפועל לתקופה אשר תשאיר לו פתח של תקווה לעתיד ומאסר בפועל אשר ירוצה על דרך של עבודות שירות (לעניין מעמדו המיוחד של האינטרס השיקומי ומשקלם של הליכי השיקום ראו סעיף 40ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977 לאחר תיקון מס' 113). יפים בהקשר זה דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה בעניין ע"פ 8092/04 חביב נ' מדינת ישראל (2006):
"ראשית, מבחינת האינטרס הציבורי בהגנה על שלום הציבור ובטחונו, שיקומו של עבריין מועד תורם לקיומה של ציפייה כי לא יחזור לעולם הפשע. ציפייה זו מקדמת את טובת הציבור ומתיישבת עם אינטרס חברתי רחב. שנית, מבחינת העבריין, השיקום המוצלח פותח בפניו אופקי-חיים חדשים, ולראשונה עולה תקווה כי יוכל לפנות לדרך חיים בונה, שבה יוכל להשתלב באורח חיים יציב וקונסטרוקטיבי. ושלישית, מבחינת שירותי השיקום והרווחה, חשוב לטעת את התודעה כי יש טעם ותוחלת בהשקעת משאבים חומריים ואנושיים בפעולות שיקום עבריינים, וכי מקום שפעולות אלה מניבות פרי, ישנה התחשבות בכך בתהליך הענישה וננקטים אמצעים המאפשרים ככל הניתן את הותרת תוצאות השיקום על כנן, בלא העמדתן בסכנה. בנסיבות האמורות, הצורך לשמר את תוצאות שיקומו של המערער בשל מגוון ההיבטים האמורים עשוי להכריע אף את שיקולי הענישה המסורתיים - הגמול וההרתעה; עם זאת, בכל מקרה, יש לשלב את השיקולים הנוגדים בענישה לנוסחה מאוזנת ומידתית שתייחס את המשקל היחסי הראוי למגוון השיקולים וההיבטים מבחינת אינטרס הציבור ואינטרס הפרט כאחד."
ברי אפוא כי שיקומו של הנאשם הנו עניין של כלל החברה ואינו אינטרס אישי שלו בלבד. מן הראוי שהנאשם יקבל עידוד להמשיך בדרכו החיובית ומוטיבציה להשלים את הטיפול ולהשתקם עד תום. לפיכך, הטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח אינה ראויה במקרה דנן. תהליך השיקום שעובר הנאשם מחייב המשך מעקב על ידי שירות המבחן לצורך השלמת הטיפול ומניעת הישנות העבירה. לשם כך, יש מקום להעמדת הנאשם במבחן אך הדבר אינו אפשרי בצד הטלת מאסר בפועל של ממש (ראו הוראת סעיף 1(1)(ב)(1) לפקודת המבחן). על כן, מן הראוי במקרה זה להסתפק בהטלת מאסר בפועל אשר ירוצה בעבודת שירות.
עדיין, באיזון הכולל בין שיקולי הענישה, כאשר אין בהליך השיקום של הנאשם כדי לבטל כליל את חובתו לשאת בעונש, יש מקום להרחיק את הנאשם מהכביש ולפסול את רישיונו לתקופה ממשית, הן כגמול על מעשיו והן משיקולי הרתעה ומניעה. הדברים אמורים במיוחד נוכח ריבוי העבירות ועברו של הנאשם.
ולסיום אציין כי לא נעלמה מעיני העובדה כי הנאשם טרם השתקם עד תום, אלא שמדובר בפוטנציאל שיקומי בלבד. מנקודת השקפה זו, ניתן לומר כי הקלה בעונשו של הנאשם יש בה משום נטילת סיכון מסויים. אך מענה לקושי זה ניתן למצוא בהוראות סעיפים 16, 17 ו- 20 לפקודת המבחן, אשר מעניקות לבית המשפט סמכות לגזור את דינו של הנאשם מחדש אם יעבור עבירה בתקופת תוקפו של צו המבחן או אם לא ימלא אחר הצו מכל בחינה שהיא.