החלטה
זוהי בקשה לפסול את המשיב מלהחזיק ברישיון נהיגה עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק תתע"א 5826-01-12.
נגד המשיב הוגש ביום 19.1.2012 כתב אישום המייחס לו עבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה. על פי הנטען בכתב האישום, אור ליום שבת 14.1.2012, בשעה 02:15, נהג המשיב ברכב במקום ציבורי בהיותו שיכור, כאשר בגופו מצוי אלכוהול בריכוז של 600 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף.
יצויין כי למחרת האירוע, ביום 15.1.2012, נפסל המשיב מינהלית על ידי קצין משטרה לתקופה של 30 ימים, ובהמשך, לאחר הגשת כתב האישום והבקשה לפסילה עד תום ההליכים, נפסל המשיב על ידי בית המשפט עד להחלטה אחרת. ביום 14.2.2012, התקיים דיון בבקשה ונשמעו טיעוני הצדדים אשר חלוקים ביניהם באשר להצדקה לפסילתו של המשיב כמבוקש.
המקור החוקי לקבלת הבקשה דנן, קבוע בסעיף 46 לפקודת התעבורה (פסילה עד גמר בירור הדין בעבירה של נהיגה בשכרות שסעיף 39א לפקודה חל עליה), וכן בסעיף 47(ט) לפקודת התעבורה (הארכת פסילה מינהלית עד גמר בירור הדין).
ראיות לכאורה
מעיון בחומר הראיות שנמצא בתיק, עולה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב.
על פי נסיבות המקרה כפי שתועדו על ידי השוטר רס"מ קובי בירן אשר עצר את המשיב לבדיקה, עולה כי במועד שמופיע בכתב האישום, נהג המשיב ברכב באחד הרחובות של ראש פינה, כאשר הוא מסיע עמו את חברתו במושב שליד הנהג, ועוד שני חברים וחברה נוספת במושבים האחוריים, ואילו על קרקעית הרכב הסתתרה לה נוסעת נוספת, והכל כאשר אף אחד מנוסעים אלה לא היה חגור בחגורת בטיחות.
עוד עולה מדו"ח הפעולה שערך השוטר, כי למשיב, אשר נדף מפיו ריח חזק של אלכוהול, נערכה בדיקת נשיפון שהצביעה על שכרות, ואשר בעקבותיה נערכו לו מבחני ביצוע שבמהלכם נמצאה עמידתו בלתי יציבה והוא התקשה בהליכה על קו ישר. לאחר מכן, כאשר במהלך כל הזמן שעבר מרגע עצירת רכבו של המשיב הוא היה נתון תחת השגחתו של השוטר שווידא כי המשיב לא אכל, לא שתה, לא עישן ולא הקיא, נערכה בשעה 02:35 בדיקת נשיפה למשיב באמצעות מכשיר הינשוף, שהצביעה לכאורה על רמת שכרות של 600 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף (פי שניים וחצי מהמידה המירבית המותרת בחוק).
עוד עולה מחומר הראיות, כי המשיב נבדק במכשיר אשר נמצא לכאורה אמין ותקין, הן לפי הבדיקה התקופתית במעבדה מיום 22.12.2011 (ראו תעודת עובד ציבור בדבר תקינות המכשיר) והן לפי בקרת הכיול היומית בתחילת המשמרת ובסיומה, וכי בדיקתו נערכה לכאורה לפי נוהל ההפעלה המקובל של המכשיר.
יצויין עוד שהמשיב הודה בחקירתו כי, עובר לנהיגה, שתה בירה במעונות של הסטודנטים בצפת.
מסוכנות
משנמצאו ראיות לכאורה כנדרש, השאלה העיקרית שעל בית המשפט להשיב עליה בבואו להחליט בבקשה לפסול רישיון של נהג עד תום ההליכים, היא אם נהיגתו של אותו נהג מסכנת את הציבור (ראו: בש"פ 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל (2000)).
לטעמי, התשובה במקרה זה חיובית.
העבירה ונסיבותיה שבהן מדובר הן חמורות עד מאוד ומשקפות מסוכנות רבה מצד המשיב. המשיב, סטודנט צעיר כבן 25, נהג לכאורה ברכב בהיותו שיכור ברמה גבוהה, תוך שהוא מסכן את עצמו וחמשת חבריו ואת שאר המשתמשים בדרך, סכנת חיים של ממש. המשיב בעשותו עצמו "מכונת מוות נעה" (ראו: רע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל (2009)), העיד על עצמו כנהג מסוכן חסר אחריות אשר מוכן ליטול – במודע – סיכון בלתי סביר לאפשרות התרחשותה של תאונה קטלנית. לכך יש להוסיף, כי האופן שבו הסיע המשיב את חבריו שמספרם עלה על מספר הנוסעים המותר לפי החוק, מבלי שהיו חגורים בחגורת בטיחות, רק מוסיף נופך של חומרה להתנהגותו ומלמד על רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מדרך נהיגתו. אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין מה רבה היתה הסכנה הטמונה בהתנהגות זו, ואיזה אסון נורא עלול היה להיגרם כתוצאה מכך. חשוב להדגיש כי אין מדובר בהתנהגות של רשלנות רגעית או של היסח הדעת, אלא בהחלטה מודעת המגלה אדישות לערכי החברה והתעלמות בוטה מהחוק ומכללי ההתנהגות הבסיסיים המחייבים כל נהג.
כידוע, לאלכוהול השפעה מדכאת על מערכת העצבים המרכזית, והיא "פוגעת ביכולתו המנטאלית של השיכור: היא מערפלת את הכרתו ומונעת ממנו להעריך נכונה את המציאות; ובדרך זו - שוללת ממנו את היכולת לקיים שיקול דעת רציונאלי ולכוון את התנהגותו על פיו" (ראו ע"פ 5002/94 ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 151, 163 – 164 (1995)). זאת ועוד: ברמה כזו שנמצאה לכאורה בגופו של המשיב, האלכוהול גורם להפחתה ביציבות, לבלבול, לאיבוד שיקול הדעת הביקורתי, להפרעה בזיכרון, לישנוניות וכן להאטת זמן התגובה (ראו: אחיקם סטולר ויורם פינקלשטיין "שכרות בהשפעת סמים מסוכנים – היבטים מדיקולגליים" רפואה ומשפט 30, 40 (2004).
תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במחוזותינו, ולא אחת הנהיגה בשכרות היא הגורם המרכזי לכך. על בית המשפט לתרום את חלקו לצמצום מימדיה של מציאות איומה זו על ידי הרחקתם של נהגים מסוכנים כדוגמתו של המשיב מהכביש, אף בטרם הורשעו בדין.
אכן, עסקינן בפסילת נהג בטרם הרשעה ולא בענישה, אך אין זה ראוי לדעתי להותיר את הטיפול בעבירה של נהיגה בשכרות כפונקציה של מקריות: נגרמה תאונה קטלנית, יואשם הנהג בהריגה וייפסל אוטומטית מלנהוג עד מתן פסק דין בעניינו (וראו הוראת סעיף 46ב לפקודת התעבורה); לא איתרע המזל, יואשם הנהג "רק" בעבירה של נהיגה בשכרות ויועמד לדין בבית המשפט לתעבורה מבלי שייפסל עד תום ההליכים. התייחסות זו לעבירה של נהיגה בשכרות אינה ראויה, שכן אין מקום לדעתי להמתין עד להתרחשותה של תאונה קטלנית כדי שרשויות האכיפה ובתי המשפט יגיבו בהתאם, תגובה שהיא בבחינת "מעט מדי ומאוחר מדי".
למזלו של המשיב בענייננו – שמא נאמר, למזלם של המשתמשים האחרים בדרך שדרכם לא הצטלבה באותה שעה בדרכו של המשיב – לא אירעה תאונה. עדיין, אין להסיק מהעדר תוצאה מזיקה העדר מסוכנות. על החובה להתייחס בחומרה הראויה גם לתיקי שכרות "גרידא", עמד כבוד השופט רובינשטיין בפסק דין שניתן לא מכבר בבית המשפט העליון בעניין ע"פ 8748/08 ברכה נ' מדינת ישראל (10.10.2011), שם נדון עניינו של נהג שיכור שגרם לתאונת דרכים בה קיפחו את חיים שישה בני אדם, ובעקבות הרשעתו בהריגה נגזרו עליו 16 שנות מאסר בפועל ורישיונו נפסל לצמיתות. וכך נקבע שם:
"הפרסום בתקשורת כנגד נהיגה בהשפעת אלכוהול אומר 'אם שותים לא נוהגים'; קל וחומר 'אם עוברים על החוק ונוטלים סמים ואחר כך שותים - אין מתקרבים אל ההגה'. בשנייה שבה נכנס המערער לרכב והתיישב ליד ההגה, היו חייהם של עוברי הכביש תלויים להם מנגד, וחוסר מזל של שניות עלול היה להמיט עליהם את מותם, כמות שאכן אירע. אמנם אילולא איתרע המזל, יכולה היתה להיות 'רק' עבירה של נהיגה בשכרות ובמהירות גבוהה, ו'רק' עבירת סמים, אם היה המערער נלכד. אך לא כך אירע, ובנהגו ברכב בתוך אדי האלכוהול וערפלי הסמים ובמהירות האיומה של 171 קילומטר לשעה, המיט המערער אסון משושה. בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן 'כמעט' מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים 'גרידא', והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה".