מ.ד. ואח' נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ ואח'

צד שלישי: רפי שפירא ובנו בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד רן ברג

פסק דין

פרק א - פתח דבר ותמצית טענות הצדדים:

1. עניינה של תביעה זו, שנפתחה ביום 21.11.10, הוא טענת התובעת לנזקי גוף שנגרמו לה עקב מעורבותה בתאונה מיום 2.1.08 ודרישתה לקבל פיצויים בשל כך.

    

2. התובעת, ילידת 1958, גרושה ואם לשניים, סובלת מזה שנים ממחלת ניוון שרירים תורשתית על שם: type III Spinal muscular atrophy (SMA) Kugelberg Welander:: [להלן: "המחלה"].

   לטענתה, ביום 02.01.08, עת סיימה לערוך את קניותיה בחנות הנתבעת 1, הממוקמת בקניון בעיר רחובות וביקשה לצאת מהחנות, נפגעה היא מדלתות ההזזה האוטומטיות הממוקמות ביציאתה של החנות, שעה שאלו נסגרו עליה עת שחלפה דרכן והביאו לנפילתה על הרצפה ולחבלתה באופן קשה מאוד. [להלן: "התאונה"].

   התובעת פונתה לבית החולים "קפלן" באמבולנס שהוזמן ע"י מנהלת החנות, הגב' ממן דליה [להלן: "הגב' ממן"], זאת לאחר שהוזעקה למקום ע"י השומר שניצב בפתח החנות והבחין באירוע. בבית החולים אובחן כי ירכה הימנית של התובעת התרסקה ורגלה קובעה בניתוח. לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה הוחמרה הנכות הנעוצה במחלתה בשיעור של 30% ונפגע משמעותית אורח חייה. לשיטתה, חרף מחלתה, היתה היא מסוגלת ללכת על רגליה שנים רבות ללא כל אביזרי עזר וכך היה אף במועד התאונה, אלא שארוע התאונה שינה מציאות זו.

   התביעה הופנתה נגד הנתבעת 1 מתוקף היותה מחזיקת המקרקעין בהן ארעה התאונה, ונגד הנתבעת 2 בהיותה מבטחתה הרלבנטית.

3. לטענת הנתבעות, דין התביעה להידחות. נסיבות התאונה מוכחשות. מכל מקום, לשיטתן, דלתות ההזזה היו תקינות ובטוחות בשעת התאונה וזו ארעה אך בשל מצבה הרפואי והמחלה ממנה סובלת התובעת, אשר הביאו לחוסר יציבות בהליכתה ולנפילתה בשל כך. הנתבעות מכחישות את הקשר בין נזקי הגוף הנטענים לתאונה הנדונה ולגרסתן, מקורם של אלו במחלת התובעת.

    

4. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה הגישו הנתבעות הודעה נגד שני צדדי ג' – חברת שפירא ובניו בע"מ [להלן: "חב' שפירא"] וחברת דורטק טכנולוגיות כניסה בע"מ [להלן: "חב' דורטק"].

   לטענת הנתבעות, ככל שתחויבנה בנזקי התובעת, הרי שזכאיות הן לשיפוי /השתתפות מאת צדדי ג' בהינתן כי לגרסתן: חב' שפירא היא החברה אשר התקינה את דלתות ההזזה בחנות וחב' דורטק היא החברה אשר ייצרה את דלתות ההזזה וכן מי שתיחזקה את הדלתות באותה העת.

    

5. חב' שפירא הכחישה כי היא זו שהתקינה את דלתות ההזזה מושא התביעה והוסיפה כי הנתבעות לא צירפו כל אסמכתא ממנה ניתן ללמוד כי אלו הותקנה על ידה. לטענתה, על הנתבעות להפנות את טענותיהן אך לחב' דורטק בהיותה מי שייצרה ותיחזקה את הדלתות בזמנים הרלוונטיים.

    

6. חב' דורטק הכחישה את מעורבותה בייצור דלתות ההזזה וטענה כי כלל לא נדרשה לבצע תחזוקה שוטפת בחנות הנידונה. עוד טענה כי הנתבעת 1 לא פנתה אליה בקשר לדלתות מושא התביעה, הן עובר לתאונה והן בסמוך לה וכי על קרות התאונה נודע לה רק עם המצאת ההודעה בהליך זה.

    

7. ביום 27.3.14 ובעקבות הודעת הנתבעות לפיה אינן מאתרות אסמכתא לקבלת שירותים בשעתו מחב' דורטק והסכמת הצדדים לאחריה, ניתנה החלטה המורה על מחיקת התביעה נגד חב' דורטק, תוך פסיקת הוצאות מותנות, כך שהליך זה נמשך נגד הנתבעות וחב' שפירא בלבד.

    

8. ברור ההליך הצריך דיונים רבים והחלטות רבות בשל שלל מחלוקות. מעבר לחוות הדעת שהוגשו בתיק, כמבואר בהמשך, לצד תיקי המוצגים, הרי שמטעם התובעת הוגש תצהירה שלה והוגשו תצהירי ארבעה עדים, כולם נוגעים לשאלת תיפקודה של התובעת לפני התאונה ולאחריה.

   מטעם הנתבעות הוגש תצהירה של הגב' ממן, מנהלת החנות בשעתו בסניף בו אירעה התאונה. כן הוגש תצהירו של החוקר, מר קובי דביר. חב' שפירא בחרה שלא להביא עדים מטעמה.

    

   פרק ב' - סוגיית חבותן של הנתבעות

9. סוגיית החבות נושאת בענייננו מחלוקת אף לגבי נסיבות קרות התאונה.

   אין חולק כי התובעת נפלה בעת יציאתה מהחנות, עובדה שאף תועדה בדו"ח מד"א ובטופס "הודעה על נפגע – לקוח" שמולא ע"י מנהלת החנות [עמ' 6 במוצגי התובעת, להלן: "טופס ההודעה"], אולם מחלוקת ישנה לגבי סיבת נפילתה של התובעת וזו משליכה מטבע הדברים על שאלת האחריות.

10. לטענת התובעת, שעה שביקשה כבר לצאת מהחנות, דלתות ההזזה האוטומטיות נסגרו עליה באופן פתאומי, במהירות ובעוצמה אשר הביאו לנפילתה על הרצפה ולחבלתה, תוך שהדלתות ממשיכות להיפתח ולהסגר אוטומטית אף בעודה מוטלת על הרצפה. לטענתה, בביקורה בחנות הסתובבה ללא אמצעי עזר כלשהו, זאת כהרגלה בעת ההיא. לשיטתה, עובר לתאונה התהלכה היא ללא אמצעי עזר קבוע במרחקים קצרים (עד כ- 100 מטר). אך לעיתים רחוקות הסתייעה היא במקל/הליכון ובמרחקים גדולים בלבד – בכסא גלגלים (סעיפים 2, 3 ו- 40 לתצהירה).

     

11. מנגד, טענו הנתבעות כי מעידתה של התובעת בחנות ארעה בשל חוסר יציבותה ו/או סיבה רפואית אחרת הקשורה בעברה הרפואי וללא כל קשר לדלתות ההזזה האוטומטיות. לגרסתן, ראיה לכך היא כי עובר לאירוע הייתה התובעת מעורבת במקרי נפילה מרובים ואף נקבע ע"י הרופא המטפל בה כי הליכתה אינה יציבה וכי היא זקוקה היא לכיסא גלגלים, למעט בניידותה בבית. עוד הוסיפו הנתבעות כי העובדה שלא נמצא כל לקוח אחר אשר נפגע מדלתות ההזזה במועד התאונה ואף לא כל לקוח אשר התלונן על בעיה כלשהי באלו, מחזקת אף היא את גרסתן.

     

12. חקירתה הנגדית של התובעת בסוגיית החבות בחנה את גרסתה בכמה נקודות מרכזיות שבכללן: נסיבות הגעתה לחנות ונפילתה, נפילותיה עובר לתאונה ולאחריה; אביזרי העזר עימם התניידה במועדים הקודמים לתאונה ובמהלך התאונה עצמה. אפתח בנסיבות נפילתה בתאונה.

     

    ב.1 – נסיבות נפילת התובעת

13. אקדים לומר כי בסופו של יום, אין בנמצא כל עדות ישירה מלבד עדותה של התובעת עצמה לגבי נסיבות ורגע נפילתה ובענין זה, התובעת מסרה גרסה עקבית, סדורה ומשכנעת, יש לומר.

     

14. התובעת מרחיבה בחקירתה הנגדית ומציינת כי הגיעה לחנות בגפה מתוך כוונה לרכוש מתנה לאחיה לחג המולד וחנתה קרוב לכניסה. עם סיום הרכישה (ציפות למיטה) ובעודה מוחזקת בידה, יצאה היא לכיוון רכבה ומתשובותיה משתמע כי שהתה במקום כרבע שעה לכל היותר ומשכך לא נצרכה לאביזר עזר כדוגמת הליכון או קביים (עמ' 77 שורה 15 עד עמ' 78 שורה 2).

     

15. התובעת עמדה על גירסתה (ההגיונית) לגבי נוכחותו של שומר בזירת התאונה וכל שיכלה לציין לגבי תאורו הוא כי היה ממוצא אתיופי. לשאלה מנין הסיקה כי הוא עובד הנתבעת 1 השיבה כי השומר הוא שהזעיק את האחראית ובאמצעות מכשיר קשר שהחזיק בידו (עמ' 71 שורות 27-31).

    עוד הוסיפה כי העובדה שאין בידיה אסמכתא לרישומו כעובד, מקורה בחוסר שיתוף פעולה מטעם הנתבעת 1, אשר בידיה אמורים להימצא פרטים אלו ועל כן, אין לזקוף לחובתה את אי הבאת השומר להעיד. התובעת הביעה תמיהתה על כך שעה שנתון וידוע מועד התאונה ומקומה ושעה שניתן להניח כי ישנן מצלמות אבטחה במקום, דבר שהוכחש בפניה (עמ' 72 שורות 1-13; עמ' 80 שורות 8-9).

    בהקשר זה הצהירה עוד התובעת, כי נאלצה להגיע לחנות עם בן זוגה בחלוף 3 שבועות מהתאונה, בעודה בכסא גלגלים, על מנת לבקש פרטים שונים מהגב' ממן, לאחר שפנה פנה ולא נענה, אלא שזו סרבה לכך בטענה שנאסר עליה לעשות כן (סעיף 12 לתצהיר). רק אז קיבלה היא לידיה את טופס ההודעה (עמ' 79 שורות 1-8). יצוין כי הבן לא העיד בענין זה, אולם עדותו אינה הכרחית.

     

16. הגב' ממן, פנסיונרית כיום, ניהלה את סניף החנות דנן ממחצית שנות התשעים ועד לשנת 2013 (עמ' 85 סיפא). ע"פ הצהרתה, אכן השומר הוא שהזעיק אותה ואמר לה שמישהי נפלה ביציאה. עת הגיעה לזירה הבחינה בתובעת כשזו שכובה על גבה וראשה לכיוון הדלת וזו דאגה לומר לה כי לא איבדה את שיווי המשקל. בחקירתה הוסיפה כי השומר עמד ליד התובעת ששכבה על הרצפה בצידו הימני של פתח הדלת אחרי הגלאי ועיקר גופה בתוך החנות (עמ' 87 שורות 3-8).

     

17. בחקירתה הופנתה הגב' ממן לטופס ההודעה וזו הסבירה כי עסקינן בטופס שהיא מחויבת למלאו ולשלחו להנהלה ומרגע זה, אין הענין מצוי עוד בטיפולה (עמ' 87 שורות 14-19). העדה מאשרת כי המסמך מולא ונחתם על ידה ולשיטתה – בו ביום התאונה. לדבריה, טופס זה מתעד את תאורו של הנפגע ואפשר והדבר נעשה בעקבות שיחה עם בנה של התובעת או טלפונית עם התובעת עצמה (עמ' 101 סיפא - עמ' 102 רישא). היא אינה שוללת את הטענה שהתובעת ובנה ניגשו אליה בשעתו לקבלת טופס ההודעה ונתקלו בסרוב, אך היא מסבירה שמדובר במסמך פנימי (עמ' 87 סיפא).

     

18. עת הופנתה הגב' ממן למכתב אשר המציין כי נשלח אליה, באמצעות פקס שמספרו נקוב, ביום 21.02.08 ע"י עו"ד מטעם התובעת (המכתב ואישור המשלוח צורפו בעמ' 7-9 במוצגיה), השיבה היא בתוקף כי היא לא זוכרת שראתה פנייה מעין זו (עמ' 87 שורות 25-26). בהמשך ציינה כי אפשר שאחר זרק את המכתב לאשפה היות ומדובר במכשיר פקס המשמש כ-170 עובדים ומצוי במזכירות ולא במשרדה. ב"כ התובעת הקשתה על העדה והטיחה בפניה כי בשעתו היא שהפנתה את עוה"ד לגב' צילה מהנהלת הנתבעת ומשכך נשלח המכתב ביום 3.3.08 לצילה באמצעות הפקס והפעם למספר שבטופס ההודעה (בראשו). על כך השיבה כי אפשר שעוה"ד התקשר, אולם היא מצידה לא ראתה מעולם את המכתב שמוען לה (עמ' 90 שורות 11 ואילך; עמ' 101 שורות 15-20).

     

19. למעשה, מעדותה של הגב' ממן עולה כי בהינתן שלב הגעתה, לא יכולה היא להעיד לגבי נסיבות נפילתה של התובעת ואין אף טענה מצידה לפיה השומר או אחר מסרו בידה גרסה אחרת משל התובעת, מה גם שלשיטתה לא הותקנו בחנות עצמה מצלמות, זאת לפי החלטת ההנהלה (עמ' 89 שורה 1; עמ' 97 שורה 7; עמ' 93 שורות 2-8). יתרה מכך, העדה שבה וטענה כי חלוף הזמן מקשה עליה בזכירת נתונים (עמ' 88). משכך, נראה כי אין בעדות זו כדי לשפוך אור על נסיבות הנפילה.

     

20. באשר לדלתות ההזזה - הגב' ממן עמדה על תקינותן תוך שהצהירה כי איש לא הלין לגביהן באותו היום וכי זו המשיכה לעבוד רגיל לאחר התאונה (תצהירה ובעמ' 89 שורה 5; עמ' 97 שורות 1-3). הגב' ממן ידעה אף לומר כי מדובר בדלתות, המשמשות למעשה ככניסה ויציאה מהחניון לחנות וממנה לקניון עצמו וכי אלו נרכשו והותקנו ע"י הנתבעת 1 בפתיחת החנות בשנת 1996 ולא הוחלפו מעולם (עמ' 93 שורה 17 – עמ' 94 שורה 14). כן ציינה היא (בעמ' 91 סיפא) כי "ספציפית רק לדלתות האלה, היה מגיע שפירא מראשון, שהוא התקין את הדלתות. היה עושה בדיקה כל כמה חודשים לעשות בדיקות, אם צריך לשמן...".

    עם זאת, שעה שנתבקשה היא להתייחס לניירת הרלבנטית, שיש להניח קיומה לגבי דלתות אלה, (מסמכי רכישה, הסכם התקשרות, דו"ח תיקונים וכד'), טענה היא שזו מוחזקת בעיקרון באגף התפעול, אלא שבפועל, דבר לא הוצג מתוך הניירת בהליך זה ולטענתה, איש אף לא יצר איתה קשר לשם כך. (עמ' 91 שורה 24 – עמ' 92 שורה 7).

     

21. בהתייחס לשומר – בתצהירה טענה הגב' ממן כי אין באפשרותה לשחזר את זהותו, שכן לא בוצע רישום מחמת שמדובר היה בעובד קבלן ובינתיים, מועסקת כבר חב' שמירה אחרת. בחקירתה הנגדית, הבהירה לפתע הגב' ממן כי למעשה מדובר בחברת שמירה של הנהלת הקניון וכי לנתבעת 1 לא היתה שמירה משלה. מכל מקום, החנות כבר לא ממוקמת בחניון (עמ' 92 שורות 8-16).

     

22. החוקר - מר קובי דביר מצהיר כי רק בשנת 2014 פנתה אליו הנתבעת 2 על מנת שיחקור לגבי נסיבות התאונה תוך שהובהר לו כי חב' השמירה שהועסקה היא חב' "נ.א.ש שירותים ואבטחה", אלא שברור מול חברה זו העלה כי "חברה זו הפסיקה את התקשרותה עם המשביר לצרכן כבר בחודש יולי 2006". בדיקה נוספת עם מחלקת הבטחון של החנות העלתה כי חב' השמירה הרלבנטית היא "אבטחה מבצעית גלובל", אלא שלא נמצאו מסמכי ההתקשרות עימה וזו הפסיקה התקשרותה עם הנתבעת 1 כבר בחודש פברואר 2009. משכך, לא אותר השומר שהועסק במקום.

     

23. למעשה, תצהירו של החוקר דביר אינו מתיישב כלל עם הצהרת הגב' ממן לפיה לא הנתבעת 1 היא שהעסיקה את השומר או התקשרה עם חב' השמירה, כי אם הנהלת הקניון ויושם לב כי החוקר קיבל את נתוני חברות השמירה מהנתבעת 1 עצמה ולא מהנהלת הקניון.

     

24. מכל מקום, בחקירתו הנגדית הבהיר החוקר דביר כי קדם לו חוקר אחר מהמשרד בעוד הוא מצידו נדרש לברר לגבי נסיבות התאונה, אלא שלשם כך אמור היה לאתר את השומר שנכח במקום, דבר שלא עלה בידו (עמ' 103-104). לגרסתו, קב"ט המשביר, מר גולדרין, הוא שמסר לו פרטים לגבי זהות חברות השמירה ותקופת עבודתן, אלא שמשעה שפנייתו לחב' נ.א.ש העלתה כי זו אינה רלבנטית, חזר החוקר למר גולדין ושם כבר נעצרה עבודתו בהעדר מסמכים. החוקר דביר אינו יודע לומר היכן ואיך איתר מר גולדין את שמות חברות השמירה הנ"ל. (עמ' 105-106).

    עוד הוסיף כי הוא עצמו לא חקר את גב' ממן או את התובעת, לא הגיע לחנות ולא ביקש לראות סרטוני מצלמת אבטחה (עמ' 106 שורות 13-28). לבקשת ב"כ התובעת עיין החוקר דביר במעמד הדיון בדו"ח החקירה שערך קודמו וציין כי הוא נוכח לראות שקודמו אכן חקר בחודש ספטמבר 2008 הן את גב' ממן והן את התובעת (עמ' 107 שורות 8-13).

    דו"ח חקירה זה של קודמו לא הוגש, אולם הוגשו תמונות של הדלתות שצורפו לו.

     

25. דובר עד כה על הקיים, אולם ראוי לציין אף את הניכר כחסר בעדויות ובעניין זה טענו הצדיים שניהם על רקע הכלל הראייתי לפיו אי הבאת ראיה רלוונטית מצד בעל דין ללא הסבר סביר מקימה הנחה לפיה הבאתה היתה פועלת נגדו (ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27.07.08); ע"א 55/89 קופל בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595).

     

26. אין ספק כי עדותו של השומר היא המשמעותית בעדויות החסרות ובענין זה לא נחה דעתי כלל מניסיונן של הנתבעות לספק הסבר לחסרונו. לא רק שלא הומחש ע"י בר סמכא כי לא הנתבעת 1 היא שקשורה לחברה המעסיקה אותו, הצהרותיו של החוקר דביר מלמדות אחרת. יתרה מכך, אף אם הנהלת הקניון היא האחראית להעסקתו, עדיין היה מקום לתהות, מדוע שלא תפנה הנתבעת 1 להנהלת הקניון, בעלת דברה, לקבלת מידע כה חיוני. לכך משנה תוקף שעה שדבר התאונה היה ידוע בו ביום ושעה שהנתבעת 1 ערה לתביעה שבדרך כעולה ממכתבה מיום 28.2.08 המשיב למכתב ב"כ התובעת הנ"ל ומציין כי זה הועבר למחלקת תביעות אצל הנתבעת 2 (ראה עמ' 9ג' במוצגי התובעת – מכתב הנחזה כחתום ע"י צילה בשם הסמנכ"ל – ניסים חסאן).

     

    תמוהה אף אי הבאתו של הקב"ט גולדין הנ"ל להעיד לגבי ידיעותיו ולגבי המסמכים בהם עיין לשם כך, כמו גם לגבי ניסיון אם היה לאתר מסמכים רלבנטיים לשם הצגתם בהליך זה. לא ברור אף אם נעשה ניסיון לקבל מידע באמצעות הגורמים הנזכרים בעדות הגב' ממן (לרבות צילה).

    כך גם תמוהה מאד ההימנעות מהצגת דו"ח החוקר הקודם וממצאי חקירתו את הגב' ממן ואת התובעת, חקירה שבוצעה כאמור סמוך יחסית לתאונה ומכאן אף חשיבותה.

     

27. לאחר בחינת מכלול העדויות הנתונות מכאן, מוצאת אני כי על אף היות עדות התובעת בבחינת עדות יחידה של בעל דין לגבי נסיבות התאונה, הרי שיש לקבלה בהינתן אמינותה ועקביותה ובהעדר כל עדות סותרת ראויה. אדרבא, עדות זו מקבלת "סיוע" מתיעוד רלבנטי המצוי בתיק ומצביע על גרסה עקבית והגיונית מצידה מרגע התאונה ובכלל זאת: טופס ההודעה, מכתבי ההתראה הנ"ל, דו"ח מד"א וגליון חדר המיון מיום התאונה (עמ' 1, 26 במוצגי התובעת). נכון אמנם שמדובר בראיות שמקורן בהצהרת התובעת עצמה, אולם וכהסברו של בית המשפט בת.א (קריות) 32517-12-11 מריאם נ' ניו-פארם דראגסטורס בע"מ (24.05.15), ניתן להניח, ובזהירות המתבקשת, כי מרבית האנשים לא יטרחו ויצליחו מיד ברגע חבלתם לפברק גרסה המקימה אחריות לגורם אחר תוך גילוי עקביות ואמינות. (בהתייחס להסתייעות ברשומה רפואית כמסייעת לצורך סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, ראה ע"א 8388/99‏ הסנה, חברה לביטוח בע"מ נ' בן-ארי, פ''ד נו(4) 689).

28. טרם סיומו של פרק זה, יש להתייחס לטענת הנתבעות ולמעשה, לאפשרות המועלית על ידן ולפיה התובעת נפלה אך על רקע מחלתה ומצבה הרפואי. טענה זו מועלית ומהדהדת על רקע שלל נפילותיה של התובעת ובפרט עובר לקרות התאונה.

     

29. לגבי ארועי הנפילה שהיו ארחיב בהמשך ואף אקדים לציין בתמצית כי פרופ' דרורי עצמה מתייחסת בעדותה להיות מחלתה של התובעת משום גורם רלבנטי לכך ועל כך נראה שאין חולק. עם זאת, נפילותיה של התובעת אינן בבחינת מציאות יומיומית או בקרוב לכך ובהעדר ראיה ממשית שתצדיק לבכר אפשרות זו, אין מקום לעשות בה שימוש סתם כך על מנת להדוף את גרסתה העקבית של התובעת לגבי מעורבות דלתות ההזזה והיותן הגורם שהפילה, גרסה שלא נסתרה בדרך כלשהי כאמור למרות האפשרות עקרונית להציג עדות סותרת, אם היתה.

     

30. לאור כל האמור מוצאת אני וקובעת כי נסיבות נפילתה של התובעת היו כתאורה שלה הנ"ל.

     

    ב.2 - שאלת הנטל ואחריות הנתבעות

31. התובעת טוענת אמנם לרשלנות מצד הנתבעת 1 בתוקף היותה מחזיקת המקרקעין בו מותקנות דלתות ההזזה הנ"ל ובהם ארע התאונה וככלל כידוע נטל ההוכחה כי נתבע התרשל רובץ לפתחו של התובע הטוען לכך. עם זאת, התובעת מקדימה וטוענת להיפוך הנטל בשל תחולת סעיפים 41 ו/או 38 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] המתייחסים לכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" ול"דברים מסוכנים" – בהתאמה. אפתח בבחינת תחולתו של סעיף 41.

     

32. בהתייחס לסעיף 41 הנ"ל מרחיב בית המשפט בפסק הדין שניתן בע"א 241/89 ישראליפט (שירותים) תשל"ג בע"מ נ' רחל הנידלי ואח', פ"ד מט(1) 45 ובעמ' 59-60 מציין הוא כך:

    "שלושה תנאים מצטברים נדרשים להפעלת הסעיף האמור: (1) לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת את הנסיבות שהביא לאירוע שבו ניזוק; (2) הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; (3) אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

     

33. בהשלמה לאמור אביא את ההסבר המובא לגבי משמעות תנאי סעיף 41 שנסקר בהרחבה בע"א 6332/15 מ"צ נ' מוסלח מטייר עדוי (23.11.17) וכפי תימצותו ע"י כב' השופט א.אדם בת.א (ק.גת) 12041-05-16 פלוני נ' המכללה האקדמית אשקלון (22.02.18) בו נדון מקרה דומה:

    "התנאי הראשון דורש חוסר ידיעה של התובע או חוסר יכולת לדעת מה היו הנסיבות שהובילו לנזק. במסגרת התנאי השני יש לבחון האם הייתה לנתבע שליטה מלאה על הנכס שגרם לנזק. הפסיקה קבעה פרשנות מקלה, יחסית, ביחס לשני התנאים הראשונים באופן המיטיב בדרך כלל עם התובע-הניזוק.

    המחלוקת היא אפוא ביחס לתנאי השלישי, במסגרתו נדרש בית המשפט לבחון אם האירוע הנזיקי מתיישב עם המסקנה שהנתבע התרשל יותר מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה.

    התנאי מהווה חריג לדרישת ההוכחה האינדיבידואלית בכך שהוא מאפשר לתובע להוכיח את תביעתו באמצעות ראיות סטטיסטיות המלמדות כי במרבית המקרים נזק מן הסוג שאירע נגרם בשל התרשלות כלשהיא. אין מדובר בהכרח בבדיקה סטטיסטית מדויקת או אפילו מספרית. הדרישה היא לבחון את הראיות הכלליות, ובהתאם לתוצאות הבחינה – האם האירוע "שייך לקטגוריה" של חוסר זהירות או לקטגוריה של זהירות סבירה. רק אם בסיכום הכולל הראיות מלמדות כי משקל האפשרות שלא ננקטה זהירות סבירה רב יותר, יש להעביר את הנטל על שכם התובע.סעיף 41 לפקודה נותן אפוא לבית המשפט כלי עזר לפתרון מצבים מסוימים של אי ודאות עובדתית לגבי נסיבות המקרה. בהתקיים שלושת התנאים הנזכרים בסעיף, דחיית התביעה רק בגלל חוסר וודאות עובדתית לא נראית צודקת.

    כאן ניצב הקשר בין התנאי השלישי לשני התנאים הראשונים: הוא משקלל את הנתון שהתובע אינו יודע מה קרה ואילו הנתבע שולט בנכס. במובן זה, העברת הנטל לא נועדה להביא לקבלת התביעה אלא לסייע להכרעה צודקת. כאשר מתקיימים כל תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, ההנחה היא שהטלת נטל ההוכחה דווקא על שכמו של הנתבע, מובילה לתוצאה ראויה יותר".

     

34. מן הכלל אל הפרט - בעניינו מתקיים על פניו התנאי הראשון. התובעת יודעת אמנם לתאר את תרחיש התאונה ולהצביע על דלתות ההזזה כגורם לנפילתה, אולם אין בפיה כל מידע והסבר לגבי נסיבות תרחיש פתאומי זה בו נסגרו עליה הדלתות ובהקשר זה מחדד בית המשפט בע"א 377/85 רינה נעים נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד מ"ב(1) 153 בציינו בעמ' 157:

    "חוסר הידיעה הנדרש בתנאי זה צריך להתייחס לנסיבות הממשיות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק. זיהוי הנכס הפוגע ו/או המקום ממנו נפל אין בהם כדי לשלול חוסר ידיעה של הנסיבות הממשיות שגרמו לתאונה. בדומה לדוגמה הקלאסית, בה מחילים את הכלל : נפילת לבנה על ראשו של עובר אורח ברחוב ממרפסת דירה. גם כאן ידוע הנכס הפוגע-לבנה. ידוע מקורה, אך לא ברור מי הניחה שם ומדוע ברגע מסוים, שבו עבר עובר האורח קורבן התאונה, בחרה לפתע ליפול",

     

    כן מתקיים על פניו התנאי השני באין חולק כי עסקינן בנכס אשר מצוי היה בשליטתה ובאחזקתה הבלעדית של הנתבעת 1 ומאז התקנתו שם לצרכיה כמצוין בדברי הגב' ממן.

     

35. באשר לתנאי השלישי: קיומו של התנאי השלישי יכול ויוסק אף מניסיון החיים (ראה ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' מוטי סלון, נה(4) 898). אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי דלתות הזזה אוטומטיות הפועלות באופן תקין, אינן אמורות להסגר על העובר דרכן, שכן אמור להימצא בהן מנגנון המוודא כן וכך למעשה מאשרת הגב' ממן (עמ' 88 שורה 27 – עמ' 89 שורה 8). משכך ולאור קביעתי כי התובעת נפלה בנסיבות שתוארו על ידה, סביר והגיוני יותר כי ענין לנו ב"חוסר זהירות" מאשר ב"זהירות סבירה" וראוי וצודק להניח קיומה של התרשלות מצד הנתבעת 1.

36. משכך ובהתאם להוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין, מועבר אל הנתבעות הנטל להוכיח כי "לא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות". נטל זה יכול ויורם באחד משני אופנים: האחד, ע"י שיוכח שהתרחיש שגרם לנזק איננו עוולתי, לאמור איננו פרי רשלנות. השני, כי אף שאיננו יודע את הסיבה שהביאה לנזק, יוכיח שפעל בסבירות הראויה (ראה בע"א 1146/99 הנ"ל).

     

37. לפי הגיונם של דברים, מנגנוני בטיחות (בדלתות אוטומטיות, במעליות וכד') עשויים להתקלקל מעת לעת ואולי להתבלות ונוכח חשיבותם והצורך למנוע נזק גוף לאלו העוברים בדלתות, יש הכרח בבדיקות יזומות מעת לעת שתאפשרנה איתורן של תקלות ואולי אף בתחזוקה מסוימת. התייחסות ספציפית לחיוניות הבדיקות בדלת חשמלית ישנה במקרה שנדון בת"א 20164/04 שוורץ נ'' בי"ח גליל מערבי (08.07.08)). זאת ועוד, בת.א (קריות) 32517-12-11 הנ"ל קובע בית המשפט כי עצם העובדה שהדלת פעלה באופן תקין במשך תקופה לפני התאונה ואולי אף לאחריה (כטענת הגב' ממן בענייננו), אין בה להעיד כי לא נפל פגם במנגנון פעולתה במקרה הנדון, והיה על הנתבעת להביא ראיות לתמוך בטענתה כי הדלת תקינה ולתת הסבר אחר לפגיעתה בתובעת, או לכל הפחות להוכיח כי קיימת שגרת בדיקה של הדלת על מנגנוניה (פסקה 15).

     

38. בענייננו, הנתבעות לא הביאו כל ראיה ממשית המעידה על תקינות הדלת ו/או על ביצוע שוטף של בדיקות וטיפולי תחזוקה לזו. בתצהירה טענה אמנם הגב' ממן כי חב' שפירא התקינה את הדלתות שנרכשו ממנה ואף תיחזקה אותן, אולם הצהרה זו לא נתמכה ולו בראיה מינימלית ראויה, שהיה מקום לצפות כי יוקפד לאתרה מיד עם היוודע דבר התאונה.

    יתרה מכך, בחקירתה הזכירה תחילה הגב' ממן כי חב' שפירא הגיעה מדי כמה חודשים לבצע בדיקה של הדלתות (עמ' 91 סיפא), אולם בהמשך ובהתייחס למספר שאלות שהופנו אליה בענין זה, היא מודה כי למעשה היא עצמה היתה מזמינה את חב' שפירא רק בעת תקלה, אם כי לא זכורות לה תקלות. (עמ' 95 שורות 1-9(. אפילו לאחר התאונה ובעקבותיה, לא נערכה כל בדיקת תקינות לדלתות, שכן לטעמה לא היתה תקלה באלו (עמ' 96 שורות 4-5; עמ' 97 שורות 1-3).

    הגב' ממן עומתה עם תשובות שנתנה בחודש 10/12 לשאלון שהופנה לנתבעת 1 ומתשובותיה בחקירה עולה כי ענין הבדיקות שוטפות לא היה נתון כלל לאחריותה, כי אם בטיפול מחלקת התפעול בהנהלה, כך שאין ברשותה מידע ממשי ומספיק בענין זה (עמ' 95 שורה 14 – עמ' 96 רישא). דא עקא, לא הובא כל גורם מוסמך מטעם מחלקת התפעול של הנתבעת 1 ומחדל זה לצד חסרונם הבולט של מסמכים המבססים התקשרות חוזית עם גורם מקצועי וביצוען של בדיקות בפועל כמצופה, יש בו כדי לפעול לחובת הנתבעות ובפרט שעה שחב' שפירא מכחישה כאמור מעורבותה. במצב דברים זה, אין בידי להסתפק בהצהרותיה של הגב' ממן אשר לטענתה, נוכחת ככלל בביצוע בדיקות בחנות אותה ניהלה (עמ' 95 שורות 18-23).

     

39. משכך ולאור כל האמור, אין מנוס מלקבוע כי לא עלה בידי הנתבעות לעמוד בנטל הרובץ לפתחן ומשכך, יש לחייבן בפיצוי בגין הנזק שנגרם לתובעת, ככל שנגרם עקב התאונה.

    נוכח מסקנתי זו, אינני נדרשת לטענה בדבר תחולתו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין, כמו גם לטענת הרשלנות המפורטת שהעלתה התובעת לחילופין.אומר עם זאת ובתמצית כי על פניו ענין לנו בחובת הזהירות המושגית החלה על הנתבעת 1 כמחזיקת המקרקעין כלפי ציבור המבקרים בחנות, אולם מחלוקת נתונה לגבי קיומה של חובת זהירות קונקרטית, שעה שאין חולק שאין בנמצא ראיה פוזיטיבית של איש מקצוע וכד' לגבי אי תקינותן של הדלתות בשעתו.

     

    ב.3 - אשם תורם

40. לטענת הנתבעות יש לייחס לתובעת אשם תורם לנפילתה היות ובמועד התאונה לא הסתייעה היא באביזרי עזר לניידות, על אף שרופאיה המליצו לה לעשות כן כבר זמן רב עובר לתאונה. על כן, החלטתה להמשיך ולהתנייד בלעדיו מהווה משום נטילת סיכון מצד התובעת.

     

41. שאלת האשם התורם היא שאלה שאכן היה מקום להרהר בה ולו בהינתן קביעותיה של פרופ' דרורי (בעמ' 33 שורה 19) לגבי חיוניות השימוש באביזרי עזר לניידות מצד התובעת למניעת נפילות כמבואר בהמשך ושעה שהתובעת מודה כי בכל נפילותיה כמעט היתה ללא אביזר עזר, הגם שכך, לאחר ששקלתי בדבר, מצאתי מקום לדחות טענה זו כמבואר להלן.

     

42. התובעת טענה לאורך חקירתה כי מחלתה התאפיינה לאורך השנים בתנודתיות של עליות וירידות בחומרתה וכי השימוש באביזרי העזר נעשה על ידה בהתאם (ראה, למשל, עמ' 76 שורות 18-19). חרף הקושי באימוץ גרסתה של התובעת במלואה לגבי סוגיית תיפקודה ונזקיה, נראה כי אכן לא ניתן להצביע על מצב אחיד לאורך השנים בכל הנוגע לעוצמת מיגבלותיה והזדקקותה בפועל לאביזרי עזר. מכל מקום ועיקר – אף אם תאמר כי טוב היתה עושה התובעת אם היתה מסתייעת באביזר עזר כלשהו במועד התאונה, עדיין, לא נראה כי היה בדבר כדי למנוע נפילתה, שכן אין היא מתארת נפילה עקב מגע קל בה, כי אם עקב "עוצמת חבטה" של הדלתות אשר המשיכו "לחבוט" בה בעודה שרועה על הרצפה (סעיף 4 לתצהיר).

    משכך לא מצאתי מקום להניח סתם כך ולקבוע כי התובעת תרמה ברשלנותה לקרות התאונה.

     

    פרק ג' - אחריות הצד השלישי

43. את הודעה הנתבעות נגד חב' שפירא מצאתי מקום לדחות וזאת ממספר טעמים כמבואר להלן.

     

44. במישור הפרוצדוראלי – כאמור בסיכומיה של חב' שפירא, בכתב הטענות אשר הוגש נגדה ייחסו לה הנתבעות אחריות מכח היותה משום מתקינת הדלתות, הא ותו לא. את האחריות לייצור הדלתות ותחזוקתן ייחסו הנתבעות דווקא לחב' דורטק שנמחקה מההליך כאמור. כל ניסיון להרחיב ולטעון בסיכומי הנתבעות אחרת, מהווה משום הרחבת חזית אסורה.

     

45. יתרה מכך ולגופו של עניין, אף אם תאמר כטענת הנתבעות בסיכומי תשובתן כי בפועל הורחבה החזית בהמשך ללא מחאה מצד חב' שפירא, עדיין לא עלה בידי הנתבעות להוכיח בעדות ראויה כלשהי את מעמדה בפועל של חב' שפירא, טיב, מועד ותנאי ההתקשרות עימה, ככל שהיתה.

     

46. ככל שנתמקד במעמדה הנטען של חב' שפירא כמתקינת הדלתות, הרי שאין כל סימוכין לכך. הגב' ממן זכרה אמנם לומר כי אלו הותקנו בשנת 1996 כאמור, אולם בכך אין להסתפק כתשתית ראייתית, מה גם שאין בידיה מידע מאומת כראוי לגבי זהות החברה המתקינה. מכל מקום, שעה שמדובר בהתקנה שנעשתה שנים כה רבות עובר לתאונה, ממילא קיים קושי ממשי לעבור את המשוכה המחייבת להצביע על כשל קונקרטי הנעוץ בכך.

     

47. באשר לתחזוקת הדלתות, הרי שאף כאן כשלו הנתבעות בעמידה בנטל הרובץ לפתחן.

    גרסתה של הגב' ממן בהקשר זה הובאה לעיל ולא בכדי הקשה ב"כ חב' שפירא על גרסתה זו. עדותה בסוגיה זו התאפיינה בתשובות שלימדו על מעורבות עקיפה בלבד מצידה ועל חיוניות הבאתם של עדים אחרים בעלי מעורבות וידע ממשיים יותר ולצד מסמכים רלבנטיים כאמור, לרבות הזמנות בדיקה וחשבוניות על השרות הניתן.

    לא התרשמתי כי הצהרתה של הגב' ממן לגבי זהות מתקין הדלתות והמתחזק כמובא בתצהירה, מקורה בזכרון חד משמעי מצידה היא. אדרבא, העדה הודתה כי אין מדובר בידע אישי שלה, שכן לא התעסקה עם בעלי מקצוע ולטענתה –מחלקת התפעול היא שמסרה את את שמותיהם של חב' שפירא וחב' דורטק (עמ' 96 שורות 13-16).

     

48. אין לי אלא לחזור ולהפנות לכל המצוין לעיל לגבי חסרונם הבולט של עדויות רלבנטיות מצד הנתבעות ובפרט מסמכים מאמתים וללא הסבר הולם, דבר העומד בעוכרי הנתבעות וביתר שאת לגבי הודעתן נגד חב' שפירא אשר נותרה בבחינת טענה גרידא. אין בידי להבין עמידתן של הנתבעות על הותרת הודעתן בעינה עד תום ההליך תוך הכבדה על ניהולו בהקשר זה שלא לצורך.

     

49. משכך, אין בנמצא כל תשתית ועילה לחיובה של חב' שפירא וההודעה בעניינה נדחית.

     

    פרק ד' - נזקי התובעת

50. במקרה דנן, לצורך ברור סוגיית הנזק, יש הכרח להציב בפתח הסקירה את המחלוקת המרכזית שליוותה הליך זה, על מנת שהנתונים המובאים וחוות הדעת יקראו על רקע זו:

    המחלוקת נסובה בעיקרה סביב שאלת היחס - הקשר הסיבתי בין מצבה הרפואי של התובעת מאז התאונה לבין התאונה על רקע ובהינתן דבר מחלתה. כפועל יוצא מכך, נדרשה בחינה מדוקדקת של מצבה הרפואי ותיפקודה של התובעת עובר לתאונה ואחריה, כמו גם התייחסות לשאלת קצב ואופן התקדמות מחלתה, אלמלא התאונה.

     

51. ניתן לומר בתמצית כי בעוד שהתובעת טענה נמרצות כי התאונה דנן היוותה נקודת מפנה ביכולתה התיפקודית, תרמה תרומה משמעותית למיגבלותיה ולמצבה הרפואי הנוכחי תוך פגיעה ממשית באורח חייה (תוך שהיא "גוזרת" שיעור נזקיה ממכלול צרכיה בהתאמה), הרי שהנתבעות (והצד השלישי) שללו בתוקף תיאור זה, שהיה מגמתי לדידם, וטענו כי תאונה זו אינה אלא אחת מבין רבות בהן היתה התובעת מעורבת לאורך השנים על רקע מחלתה (בעטיה היא אף מוכרת מזה שנים באגפי הנכות, ניידות ושר"מ במל"ל) ומבלי שלזו השפעה צמיתה כלשהי. 

    למעשה, לשיטת הנתבעות, מיגבלותיה הרבות ומצבה הרפואי הקשה למדי של התובעת כיום, אינו אלא תוצר של התפתחות מהלכה הטבעי של מחלתה וממילא היתה התובעת מגיעה לכדי מצבה הנוכחי, כך שאין מקום להיתלות בו.

     

52. כפי שאפרט בהמשך, מחלוקת זו בין הצדדים נותרה בעינה ואף העמיקה על רקע קביעת מומחית בית המשפט שמונתה בהקשר זה – פרופ' ויויאן דרורי - וצידדה למעשה באופן חד משמעי בעמדת הנתבעות תוך שהיא מצביעה אף על קושי מסוים באמינות טענות התובעת.

     

53. אקדים את המאוחר ואביא את מסקנתי, כפי שנתגבשה לאחר מחשבה רבה ועיון ממושך ומדוקדק בטענות הצדדים, בעדויות ובמסמכים הנתונים ולפיה:

    הגם שאין חולק אודות מצבה הרפואי המורכב והקשה למדי של התובעת כיום והגם שעל פניו ארוע תאונתי כגון דא אינו ענין של מה בכך, ולו גם עבור אדם מן היישוב בגיל התובעת וללא מחלות רקע, לא שוכנעתי אודות קיומו של קשר סיבתי בין מצבה הנוכחי ונכותה הצמיתה של התובעת לבין ארוע התאונה. מכל מקום ועיקר – חרף הקשיים וההשגות שהעלתה התובעת לגבי חוות דעתה של פרופ' דרורי, לרבות לגבי עצם נתינתה, הרי שנחה דעתי בסופו של יום לגבי אמינות והגיון קביעותיה שבראשן הקביעה לפיה מהלכה הטבעי של מחלתה הוא שהביא ושממילא היה מביאה לכדי מצבה ומגבלותיה שנותרו לאחר התאונה.

     

    ד.1 - חוות הדעת הנתונות בתיק

54. הצדדים שניהם הגישו חוות דעת של מומחים בתחומי האורתופדיה והשיקום ובעקבות הערות בית המשפט לגבי חיוניות חוות דעתו של מומחה בתחום הנוירולוגיה על מנת לבחון את השלכות מחלתה של התובעת, הגישו הצדדים שניהם בהמשך חוות דעת בתחום הנוירולוגי.

     

    מטעם התובעת

55. בתחום האורתופדי - ניתנה ביום 21.10.10 חוות דעתו של דר' שפירא אלכס ולפיה התאונה דנן הביאה להחמרה במחלתה של התובעת ממצב של פאראפלגיה בצורה בינונית (50% נכות) לקשה (80% נכות) לפי סעיפים 29(2) ב'–ג' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 [להלן:"התקנות"], כך שמיוחס לתאונה 30% נכות. (אין התיחסות לנכות מצלקת).

56. בתחום השיקום - ניתנה ביום 12.5.13 חוות דעתה של דר' ז'אנה צנטר. זו מסכימה עם קביעותיו שפל פרופ' סלעי לגבי נכותה של התובעת ולגבי העדר הצדקה לייחס לתאונה דנן את מכלול הנכות ומגבלותיה התיפקודיות של התובעת. לשיטתה, ניתן לייחס אך רבע מהנכות לתאונה ובהתאם – את צרכיה השיקומיים של התובעת שפורטו בתחום הטיפול הרפואי, ציוד ואביזרים, דיור, תחבורה, עבודה ועזרת הזולת.

     

57. בתחום הנוירולוגי - ניתנה ביום 31.3.14 חוות דעתה של פרופ' אסתר כהנא ולפיה לתובעת 90% נכות בגין קוואדריפלגיה בינונית עד קשה לפי סעיפים 29(3) ב'-ג' לתקנות. להערכתה, ובסבירות העולה על 50%, אלמלא השבר שנגרם בתאונה דנן, היתה התובעת מסוגלת ללכת עם שימוש מועט במכשירי עזר עד גיל 65 לפחות. בנסיבות הענין יוחסו לתאונה 30% נכות.

    כן אישרה היא קיומה של נכות בת 10% בגין צלקת (בהתאמה לפרופ' סלעי כמובא להלן).

     

    מטעם הנתבעות

58. בתחום האורתופדי - ניתנה ביום 10.9.11 חוות דעתו של דר' ג.ביאליק בגדרה קבע כי השבר שנגרם בירך ימין בתאונה דנן התאחה היטב ולא הותיר כל נכות גופנית או תיפקודית.

     

59. בתחום השיקום - ניתנה ביום 2.10.13 חוות דעתו של דר' אבי רטנר. לשיטתו, לתובעת חולשה בארבע הגפיים ובפרט באלו התחתונות ובעטייה נזקקת היא לעזרה ולהשגחה ברוב תיפקודי ה- BADL וניידות, אולם אין היא חולה סיעודית. מכל מקום, הוא שולל את עמדת עמיתתו - דר' צנטר לגבי תרומת התאונה למצבה הנוכחי של התובעת ואין הוא מוצא קשר סיבתי בין התאונה לבין היזקקות התובעת כיום לכסא גלגלים. ההחמרה במצבה נעוצה לשיטתו בארוע נפילתה משנת 2012 שהביא לשבר בחוליה 3L.

     

60. בתחום הנוירולוגי - ניתנה ביום 5.6.14 חוות דעתו של דר' אברהם אלון ולפיה לתובעת לא נותרה נכות צמיתה עקב התאונה בהינתן נתוניה ומאפייני התפתחותה הטבעית של מחלתה.

     

61. יצוין כי דר' ביאליק ודר' אלון התייחסו בהרחבה לעברה הרפואי של התובעת ולמגבלות הרבות הנחזות מהתיעוד הרב הנתון לאורך השנים, לרבות ועיקר – לגבי עוצמת חולשת השרירים ולגבי היזדקקותה לאביזרי עזר לצורך ניידות ושלא בזיקה לתאונה דנן כלל.

     

    מטעם בית המשפט 

62. בתחום האורתופדי - בשלב ראשון מונה פרופ' סלעי משה. לשיטתו, בחוות דעתו מיום 5.7.12, תנועות מפרק ירך ימין שנשבר בתאונה דנן שמורות בעיקרון (פסיבית). בהמשך לכך הוא מוסיף: "מצבה כיום תואם למצב של קוודריפלגיה בצורה בינונית. השאלה היא מה חלקה של הנפילה בתאריך 2.1.08 למצב זה? ומה חלקן של הנפילות הנוספות למצבה התפקודי היום לאור מחלת הרקע? וכמובן מה הפרוגנוזה והצרכים העתידיים לאור זאת. מענה לשאלות אלו יש להערכתי לקבל ע"י רופא שיקומי נוירולוגי ואני ממליץ לכבוד בית המשפט לשקול מינוי מומחה לתחום זה".

     

    בהמשך לדבריו אלו מציין פרופ' סלעי כי הוא מעריך את נכותה של התובעת בשיעור של 80% לפי סעיף 29(3)ב' לתקנות. "ולהעריך כי האירוע נשוא חוו"ד זו "אחראי" לרבע ממצב זה".

    בנוסף – מקנה הוא 10% נכות לפי סעיף 75(1) לתקנות עקב צלקות מכערות הנעוצות בתאונה דנן וכן 5% לפי סעיף 37(8)א' לתקנות בגין שבר בחוליה 3L, מנפילה מאוחרת לתאונה.

    אין הוא צופה החמרה מבחינה אורתופדית בזיקה לתאונה דנן.

     

63. בתחום הנוירולוגי – חוות דעתה מיום 6.1.15 של פרופ' ויויאן דרורי, רופאה בכירה במחלקה הנוירולוגית ומנהלת השירות הנאורומוסקולרי בבית החולים איכילוב.

    פרופ' דרורי קבעה כי נכותה של התובעת אמנם עומדת על 90% לפי סעיף 29(3) ב' - ג' לתקנות, אולם נכות זו יוחסה כולה למחלת ה – SMA ממנה סובלת התובעת ונשללה לחלוטין זיקתה לתאונה דנן או לכל ארוע תאונתי אחר. נכות זו קיימת לשיטתה מזה למעלה מעשור וללא שינוי משמעותי בשנים האחרונות.

     

    ד.2 – משמעות ומעמד חוות הדעת של מומחי בית המשפט

    בתחום האורתופדי – חוות דעתו של פרופ' סלעי:

64. בין הצדדים נתעורר ויכוח לגבי משמעות חוות דעתו של פרופ' סלעי. בעוד התובעת נאחזה בציטוט השני הנ"ל בו מציין המומחה לכאורה כי הוא מייחס לתאונה רבע מהנכות שנקבעה לפי סעיף 29(3)ב' לתקנות ובצירוף הצלקות, הרי שהנתבעות נאחזו בציטוט הראשון המובא, בו מפנה המומחה את בית המשפט למינוי מומחה מתאים ולדידן, כל שקבע הוא ובתוקף תחום מומחיותו, הוא את הנכות הנעוצה בצלקות, קרי – 10%.

     

65. ניתן בהחלט להבין את המחלוקת שנתעוררה בהינתן אופן ניסוח הדברים בידי המומחה, אולם בסופו של דבר מוצאת אני את עמדת הנתבעות כסבירה והגיונית יותר, שכן עת נקראת חוות הדעת כמכלול כמתבקש, אין אלא להבין כי המומחה "מעריך" (כלשונו) ובמשמעות – משער את מידת תרומתה של התאונה דנן לנכות האורתופדית העיקרית שמצא (בתחום מומחיותו) כי ישנה, אלא שעסקינן בהשערה בלבד אשר צריך שתבחן ותקבל מענה ממי שמומחיותו לכך, קרי – "רופא שיקומי נוירולוגי".

     

    חזקה על פרופ' סלעי כי היה נוקט לשון חד משמעית ובלתי מותנית, לו סבר כי ניתן לבודד את הנכות האורתופדית העיקרית שנמצאה ולנתקה ממחלתה של התובעת (כפי שעשה לגבי מרכיב הצלקות למשל) וחזקה עליו כי משעה שהפנה את בית המשפט לשקול מינוי מומחה על מנת ליתן מענה לשאלות שבחר להציף, הרי שמצא הכרח בכך להשלמת התמונה.

    יתרה מכך, על פניו ניכר כי לא התיימר לקבוע קביעה סופית לגבי זיקת הנכות העיקרית לתאונה, שכן לצורך כך, הינו מצפים למצוא התייחסות מפורשת וברורה למאפייני מחלתה של התובעת ולקצב התקדמותה הטבעי, דבר שלא נעשה ולא בכדי בהינתן תחום מומחיותו.

     

    למעשה, כבר בדיון שהתקיים ביום 14.10.13 הבהיר בית המשפט עמדתו לגבי התרשמותו מנוסח חוות דעתו של פרופ' סלעי תוך שצוינה כוונה לממש המלצתו למינוי מומחה ותוך שניתנה אף הזדמנות למשלוח שאלות הבהרה בהקשר זה. הנתבעות עשו כן ותשובת פרופ' סלעי מיום 23.12.13 יש בה כדי לדבר בעד עצמה שעה שזה חוזר ומדגיש את ההכרח במינוי מומחה נוסף לשם מתן מענה ושעה שלא נדרשה חקירתו. (וראה אף ההחלטה מיום 14.10.13 בהקשר זה).

     

66. לאור האמור, קובעת אני כי כל שקבע פרופ' סלעי פוזיטיבית במסגרת תחום מומחיותו הוא את מרכיבי הנכות האורתופדית ואת היות מרכיב הצלקות (בלבד) נעוץ בתאונה דנן.

     

    בתחום הנוירולוגי – חוות דעתה של פרופ' דרורי:

67. כאמור, לתובעת היו השגות רבות על חוות דעת זו ולבקשתה, הוזמנה פרופ' דרורי לחקירה שנתקיימה ביום 26.1.16 ואף כאן אקדים את המאוחר ואומר כי אף לאחר עיון מדוקדק בהשגות התובעת ותוך בחינת מכלול העדויות והמסמכים, אין לי אלא לאמץ קביעותיה שהתרשמתי בהחלט לגבי סבירותן, הגיונן והיותן נעוצות בשיקול דעת מקצועי וענייני.

     

68. חוות הדעת, יש לציין, סוקרת בהרחבה את הנתונים הרלבנטיים תוך הפנייה למסמכים ספציפיים וציון הערה מקדימה לפיה קיים פער בין המידע שנתקבל מהתובעת עצמה לבין הנתון בתיעוד הרפואי ולעיתים אף בין מסמכים רפואיים שונים. הערתה זו נמצאה חשובה וממשית אף בניסיון מצד בית המשפט לבנות תמונה סדורה לגבי מצבה הרפואי של התובעת לאורך השנים בהינתן גרסתה, שלא אוכל לומר כי נמצאה מעוגנת כראוי בתיעוד הרפואי.

     

69. להלן עיקרי הנתונים והמסקנות המובאים בחוות הדעת ואפרטם מפאת חשיבותם:

    • לתובעת 3 אחים הסובלים מאותה המחלה, אחד מהם נפטר.

    • לדברי התובעת, רק בכיתה ו'/ ז' הופיעו סימני המחלה בדמות חולשת רגליים, אולם בפועל כבר בשנה הראשונה לחייה היתה מוכרת כחולת SMA בעקבות בדיקות שבוצעו לה על רקע מחלת אחיה, כך שיש להניח שסימני המחלה היו כבר בינקות.

    • ע"פ מסמכי המל"ל – כבר בשנת 1979 (בגיל 21) הוכרו לתובעת 100% נכות לניידות וצוין כי היא מסתייעת בקביים. בשנת 1999 – נקבע שאיננה מסוגלת עוד לעבוד כאחות, אלא בעבודה מוגנת ונקבעה לה נכות כללית בשיעור 80% לפי סעיף 29(3)ב' תוך ציון הסתייעותה בקביים וקושי ניכר בקימה מישיבה. ביום 15.4.03 נבדקה בעקבות תאונת עבודה וצוין כי היא נמצאת בכיסא גלגלים, מסוגלת לצעד או שניים עם הליכון, תנועות בלתי אפקטיביות ברגליים ולמעשה – אינה מסוגלת ללכת. קיבלה 100% קצבת שירותים מיוחדים. הגם שכך, במסמך מיום 28.7.03 צוין כי מתהלכת עם קביים. וביום 30.1.06 – כי היא משתמשת בהליכון בתוך הבית.

    • ע"פ רישומי האורתופד בקופת החולים, דר' שפירא (שאף נתן חוות דעתו בהליך זה) – נראה שלתובעת היו נפילות ותאונות רבות בעברה וקרוב לוודאי, מפאת חולשת הרגליים: בשנת 2001 נפלה במכון כושר עם חבלה בברך. בשנת 2002 נפלה ושברה את עצמות כף רגל ימין. במאי 2003 נפלה ונחבלה בברך ושוק שמאל. בספטמבר 2003 נפלה במדרגות ונגרם לה שבר בחוליה 5L. בשנת 2006 נפלה ונחבלה ביד שמאל. בינואר 2008 נחבלה בירך ימין.

    • כבר בשנת 2000 מציין דר' שפירא בבדיקתו חולשה קשה מאד של שרירי האגן והירכיים תוך פירוט המדדים הרלבנטיים. דא עקא, מדדים אלו לצידם מלל המתאר את חולשת השרירים, מופיעים באופן קבוע עד לביקורה האחרון של התובעת אצלו בשנת 2012 באופן הנחזה כהעתקה של הרישום מביקור לביקור ומשעה שכך, לא ניתן לסמוך על רישומים אלה כמדד לתיפקוד ולחולשת השרירים לאורך השנים האמורות ולשאלת קיומה של החמרה אם הדרגתית ואם חדה עקב ארוע מסוים. (בחקירתה היא אף מבהירה כי המדדים המתוארים על ידו מבטאים חולשה ברמה שאינה מאפשרת ללכת בלי קביים – עמ' 28 שורות 20-23).

    • בהתייחס לתאונה דנן מיום 2.1.08 – לדברי התובעת ואף לפי המסמכים הרפואיים, נעזרה בקביים (בעוד במל"ל טענה לאי יכולת ללכת). התובעת שברה את ירך ימין נותחה ושוחררה כעבור 5 ימים. באפריל 2009 מצוין בביקורה ב"קפלן" כי "מרגישה טוב עם הליכון". מחמת הליך זיהומי נדרש ניתוח נוסף להורדת הקיבוע ביום 28.1.09.

    • נחזות נפילות נוספות לאחר התאונה דנן ואלו מסתיימות בחבלות משמעותיות – ביום 8.8.09 נגרם לה שבר בעצם הירך משמאל וזה קובע בניתוח. ביום 22.5.10 – שבר בחוליה 3L. 4.10.11 – שבר של עצם השוק משמאל ומצוין בקבלתה בבית החולים כי היא מתהלכת בעזרת תמיכה ומסוגלת ללכת כמה צעדים עם הליכון.

    • התובעת המשיכה ללכת בצורה מוגבלת לפחות עד שנת 2011.

    • לא נראה מהמסמכים שלתאונה דנן היתה תרומה משמעותית להחמרה התיפקודית הנחזית הדרגתית איטית לאורך שנות חייה של התובעת.

    • התובעת מתלוננת על חולשה בידיים ועל יכולת לענוד רגעים ספורים בלבד, קושי במעברים ואי יציבות.

    • בבדיקת התובעת מצוין כי מניעה את ידיה היטב, אך לא את הרגליים. לא נמצא דלדול שרירים בגפיים העליונות; "רושם לשיתוף פעולה מעט לקוי". בגפיים התחתונות – דלדול קל של שרירי הירכיים "פחות מהצפוי לאור החולשה הקשה לאורך שנים רבות"..."עם שיתוף פעולה לקוי באופן בולט".

    • במסקנותיה מציינת פרופ' דרורי כי הגם שהתובעת אובחנה במחלתה בשנתה הראשונה לחייה, הרי שתיפקודה היה טוב בעשור הראשון.

    • לגבי מחלת הSMA : עסקינן במחלה תורשתית מולדת של תאי עצב מוטוריים בחוט השדרה המביאה לחולשה ודלדול הולכים ומתקדמים של שרירי הגפיים, ובפרט- של אלו התחתונות ויותר- של השרירים המקורבים לגוף (ירכיים לעומת הרגליים), וזאת ללא הפרעה בתחושה או בתיפקוד הסוגרים, עם היעלמות מוקדמת של ההחזרים הגידיים.

    • "המהלך של המחלה אצל התובעת, עם החמרה הדרגתית איטית של התפקוד המוטורי, עם הדגשה על תפקוד הגפיים התחתונות, לאורך שנים רבות, מתאים בהחלט למהלך הטבעי של מחלה זו".

    • לא נחזה קשר בין הנפילה - התאונה, מושא התביעה, לבין ההחמרה הנטענת בחולשת הגפיים ורמת תיפקודה של התובעת ביום יום לאורך השנים האחרונות.

    • פרופ' דרורי מצטרפת באופן מלא לקביעתו של דר' אלון בחוות דעתו וסבורה כי טענת פרופ' כהנא, לפיה, אלמלא התאונה, יכולה הייתה התובעת ללכת תוך שימוש מועט במכשירי עזר עד גיל 65, אינה סבירה כלל, הואיל ושנים קודם לתאונה נבע כבר כי היא זקוקה לכיסא גלגלים, ובמועד התאונה התהלכה עם קביים.

    • הגם שפרופ' דרורי מסכימה בעיקרון עם קביעת דר' צנטר, לפיה חבלה, ניתוח וכאב משפיעים על כח השרירים, התיפקוד והניידות, הרי שלא כך בענייננו, שעה שאין בנמצא בדיקה רפואית המוכיחה קיומו של שינוי לעומת מצב התובעת טרם התאונה.

       

70. חקירתה הנגדית של פרופ' דרורי מצד התובעת ניכר כי נועדה להציג את עמדתה ומסקנותיה כמגמתיות וככאלו שנועדו לגבות את קביעותיו של ד"ר אלון על רקע היכרותם.

     

    אסכם ואומר כי פרופ' דרורי השיבה לאורך כל חקירתה בצורה עניינית וישירה, תוך שהיא מפגינה בקיאות מרשימה בתיעוד הרפואי הרלבנטי, כמו גם יכולת מקצועית לבחון את הנתון והמוצג/ המוטח בפניה במעמד החקירה וליתן הסבר הגיוני וברור.

    יש להביא בחשבון את הקושי הנעוץ בהשוואת נתוני המסמכים השונים לאורך השנים (שצוין מראש בחוות דעתה), קושי שאף התובעת עצמה היתה ערה לו היטב כפי שיבואר בהמשך. דווקא קושי זה מחייב היה בחינה מצד גורם מקצועי שיבהיר לבית המשפט על בסיס ידע מקצועי מה סביר ומה בלתי סביר בהינתן מאפייני המחלה בה עסקינן (ולכך חתרה – עמ' 18 שורות 14-16). כך למשל, פרופ' דרורי לא התחמקה מלומר ולהניח שיכולתה התיפקודית של התובעת היתה בפועל טובה מזו הנחזית מבדיקות המל"ל. היא מאשרת כי חרף המצוין שם, התובעת לא היתה מרותקת לכסא גלגלים עובר לתאונה, אולם הסתייעה בקביים (עמ' 18 משורה 23 , 24 רישא).

     

    ניכר אף כי פרופ' דרורי מבקשת לנקוט זהירות בבחינת המסמכים שהועמדו בפניה וניתן בהחלט להבין טענתה לפי הגם שנמצאה בעייתיות בתיעוד הרפואי, הרי שהתובעת אינה יכולה להתיימר לטעון למציאות אחרת לגמרי ובלשונה: "אי אפשר לזרוק את כל העובדות הכתובות ולכתוב את ההיסטוריה הרפואית שלה מחדש" (עמ' 19 שורות 13-14). מכל מקום, פרופ' דרורי מסבירה כי לאור מציאות בעייתית זו, הסתייעה היא במסמכים הנתונים, כמידת האפשר ותוך מתן עדיפות לתיעוד הרפואי שמקורו בחדרי מיון ובאישפוזים בבתי חולים והטעם לכך מובן (עמ' 23 סיפא).

     

71. התובעת הלינה על הנחות עובדתיות מגמתיות לטענתה מצד פרופ' דרורי.

    כך למשל, לגבי ההנחה לפיה במעמד התאונה נעזרה התובעת בקביים, נתון המוכחש ע"י התובעת. בענין זה אומר כי פרופ' דרורי אינה קובעת כי זוהי הנחתה האישית, כי אם כי כך דווח לה מפי התובעת (עמ' 18 שורה 1) וכך אכן מצוין בעמ' 3 סיפא לחוות הדעת.

    כך גם לגבי ההערה בחוות הדעת לגבי קיום תסמיני המחלה לתובעת כבר מגיל שנה. פרופ' דרורי מקפידה לציין בעמ' 3 רישא לחוות הדעת כי המקור לכך הוא בדברי התובעת בפניה והיא מאשרת בהתאם בחקירתה כי לא ראתה מסמכים המאשרים זאת (עמ' 17 לפרוטוקול). עם זאת, היא מוצאת לנכון להוסיף בהיבט המקצועי (שם בשורות 26-27): "אני חושבת שזה לא רלוונטי. אם המחלה התחילה בגיל שנה או בגיל 12 אין לכך משמעות לגבי המצב שלה בשנת 2008."

    וכך גם לגבי טענתה לפיה בשלהי שנות עבודתה, הועסקה התובעת בעבודה משרדית כאחות. לדבריה, כך הצהירה התובעת בפניה ונראה כי מבחינתה הדבר מתיישב עם המלצות המל"ל כבר בשנת 1999 לגבי עבודתה בעבודה מוגנת (עמ' 34 שורות 6-11 ומתועד בעמ' 13 במוצגי הנתבעות). לא ניתן שלא להפנות בהקשר זה לעמ' 5 בתיק מוצגי הנתבעות, המשקף רישום במל"ל (29.1.04) ומפי התובעת עצמה ולפיו עקב בעיותיה הרפואיות עבדה עבודה אדמיניסטרטיבית כאחות וכך גם במסמך מיום 22.7.03 המציין עבודה פקידותית מזה מספר שנים (מוצג נ/9).

    זאת ועוד, שעה שנשאלה פרופ' דרורי לגבי נפילותיה של התובעת לאחר התאונה, אישרה היא דבר קיומן, אולם הוסיפה (עמ' 21 שורות 9-10): "לפחות אלה הנפילות המשמעותיות עם שברים שהגיעו לטיפול רפואי. יכול להיות שהיו נפילות קטנות שלא הגיעו לטיפול רפואי". התובעת התרעמה בסיכומיה אף על ההנחה בסיפא לתוספת זו, אולם אין מקום לכך שעה שהדברים מנוסחים כאפשרות בלבד והגיונית, יש לומר ולא כקביעה פסקנית היוצרת יש מאין.

    התובעת טענה אף כי פרופ' דרורי לא נסמכה על מחקר כפרופ' כהנא, אלא שדר' אלון הציג מחקר אחר מנגד והתובעת לא הפנתה שאלות כלשהן לפרופ' דרורי בענין זה.

    אינני סבורה לפיכך כי ניתן להיתפש לנקודות אלה על מנת להשיג על אמינות חוות הדעת.

     

72. התובעת הגדילה לעשות שעה שטענה בסיכומיה כי פרופ' דרורי "הענישה" אותה לאחר שהתרשמה כי זו מנסה להאדיר חומרת מצבה בפני וועדות המל"ל על מנת לחלץ כספים במרמה.

    פרופ' דרורי שוללת מכל וכל אפשרות זו (בעמ' 18 שורות 25-26) ועם כל הכבוד, שעה שהצהרותיה של התובעת אינן מתיישבות כראוי עם הכתובים, כמבואר אף בהמשך, ושעה ששיקול דעתה המקצועי של פרופ' דרורי מחייבה לנהוג זהירות בדיווחי התובעת, אין להלין על כי כך היא נוהגת. יתרה מכך, רחוקה הייתי מלהתרשם כי מרכיב של "ענישה" שולב בשיקולי המומחית.

    אוסיף ואומר בהקשר זה כי הגם שהתרשמות וקביעה לגבי מהימנות בעל דין מסורה לבית המשפט, הרי שבית המשפט מצפה בפועל ממומחה הממונה על ידו כי זה יסייע בידו אף בהקשר זה ועל בסיס תובנותיו המקצועיות תוך התייחסות בהתאמה לסבירות טענותיו של בעל הדין לגבי מגבלותיו ולגבי זיקתן לארוע הנדון. הערות המומחית בהקשר זה לגבי אי שיתוף פעולה מספיק מצד התובעת בבדיקתה, מהוות חלק בלתי נפרד מחוות דעתו של מומחה.

     

73. אינני סבורה כי יש מקום להערת בתובעת בסיכומיה לגבי בחירת פרופ' דרורי לעצום עיניה מקביעותיו של ד"ר שפירא בתיעוד הרפואי, כמו גם מהעובדה שהתובעת שימשה בפועל כאחות לאורך השנים: ראשית, פרופ' דרורי הסבירה והיטב מדוע היא מוצאת קושי בתיעוד הרפואי שיצא תחת ידו של ד"ר שפירא, כך לפחות לגבי המדדים המצוינים בו (כאמור בחוות הדעת ובעדותה בעמ' 24-25 וראה מוצגים ת/2, ת/3 בהקשר זה).

    שנית, נעדרת מחוות דעתו של ד"ר שפירא התייחסות מפורטת, משווה ומיישבת בין אי ההתאמות העולות מהמסמכים הרפואיים השונים.

    שלישית, פרופ' דרורי אינה מתיימרת בשום שלב להתכחש לשנות עבודתה של התובעת כאחות.

     

    התובעת ביקשה להמחיש עוד כי פרופ' דרורי מתבצרת בעמדתה חרף עובדה שזו אינה מתיישבת לכאורה עם עדויות שונות הממחישות רמת תיפקוד גבוהה עובר לתאונה. פרופ' דרורי אינה מתיימרת להתווכח עם עדויות פוטנציאליות (שלא הוצגו בפניה), אולם היא מציינת הערה חשובה בהקשר זה ולפיה (בעמ' 19 שורות 4-6): "יש הרבה עדויות על נפילות חוזרים, על שברים , זה אומר שהיא היתה בהחלט מוגבלת משמעותית בהליכה, שאולי היה נכון יותר לשבת בכיסא גלגלים ולא להתהלך עם הקביים עם התפקוד שהיה לה". בהמשך ובהקשר זה היא אף מציינת על סמך ניסיונה, יש להניח (בעמ' 30 סיפא – 31 רישא): "יש שני סוגי אנשים, יש את אלו שנלחמים בכל הכוחות שלהם על כל צעד שהם יכולים לעשות בלי כסא ואז יש הרבה נפילות ויש את האנשים שמאוד מוקדם מפסיקים להלחם ומתיישבים על כסא למרות שהם יכולים ללכת. לפי הסיפור בהחלט נראה שהתובעת בקבוצת הלוחמים שמאוד ניסתה ללכת למרות שהיה לה קשה ולכן כל הנפילות האלה שהיתה יכולה למנוע".

    דומתני כי ציטוט אחרון זה יש בו כדי לשקף כראוי את תפישתה של המומחית והתרשמותה לגבי הפער הניכר לעיתים בין הכתובים וההמלצות לבין אורח חייה של התובעת בפועל.

     

74. מכל מקום וטרם סיום ההתייחסות לחוות דעתה ולעדותה של פרופ' דרורי, אשוב ואזכיר את דבר הגשתה של בקשה לפסילת חוות דעתה מצד התובעת מחמת היכרותה עם ד"ר אלון.

    אף בסוגיה זו נחקרה פרופ' דרורי והשיבה לכל שאלה שהופנתה (עמ' 29 – 30, 34).

    הגם שניתן בהחלט להבין את רצונה של התובעת לחקור את המומחית בענין זה, והגם שאכן עדיפה היתה מציאות אחר, בה דבר היכרותו המקצועית של ד"ר אלון, היתה מובאת בפני בית המשפט מראש ולו כגילוי נאות, עדיין הניסיון להיתלות בכך על מנת לקרוא את חוות הדעת כולה כמגמתית או כבלתי מקצועית, אין בו ממש. אין לי אלא להפנות להתייחסותי לסוגיה זו אף בהחלטה מיום 10.6.18.

    בסופו של יום, שיקול דעת מקצועי, עצמאי ומשכנע הופעל מצד המומחית וראוי אף לייחס משקל הולם להגיון בדבריה בחקירתה לפיהם היא מעולם לא היתה כפופה לד"ר אלון, כך שאין מקום להניח כי היא מונעת מניסיון "למצוא חן בעיניו" (עמ' 30 רישא).

     

75. בהינתן המובא לעיל ובהינתן העובדה שמוצאת אני את חוות דעתה של פרופ' דרורי כהגיונית, עניינית וראויה אף בשים לב ליתר העדויות בתיק, כמובא בהמשך, אין לי אלא להחיל את הכלל הנוהג לגבי פועלו של מומחה הממונה מטעם בית המשפט ולפיו יש להניח כנקודת מוצא שחוות דעתו מקצועית וניתנת על ידי מי שאמון על הסוגיות הרפואיות אליהן היא מתייחסת. משכך, תאומצנה ככלל קביעותיו ויידרשו נימוקים כבדי משקל על מנת לסטות מחוות דעתו. [ראה ע"א 4681/07 עביר דהוד נ' נאאל חטאב (20.7.10); ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ (28.3.2007); ע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי(31.12.88)].

     

    ד.3 – עדויות התובעת לגבי תיפקודה ומיגבלותיה לפני התאונה ואחריה 

76. התובעת מצהירה כי עובר לתאונה יכולה היתה להתהלך ללא כל אמצעי עזר וכי נעזרה בכסא גלגלים רק למרחקים ארוכים (כ- 100 מטר ויותר) בעוד שאחריה נדרשה להליכון אף למרחקים קצרים ולכסא גלגלים – אפילו במרחקים בינוניים (סעיפים 2, 28 לתצהיר).

    לביסוס הצהרתה זו הובאו ארבעה עדים שלהם היכרות עם התובעת ואציין כי מסיבה שאינה ברורה, לא הובאו לעדות בני משפחה או עדים קרובים אחרים שנוכחותם לצד התובעת אינטנסיבית וממושכת יותר ביום יום. כן הוצגו תמונות של התובעת מהשנים 2004-2005 (בלבד) בהן היא נצפית ללא אביזרי עזר ואף רוקדת בחתונת אחיה (עמ' 3-5 בתיק מוצגיה).

     

77. חקירתה הנגדית של התובעת בשילוב המסמכים שהוטחו בפניה, היה בה לטעמי כדי להמחיש היטב כי הצהרתה האמורה אינה משקפת את המציאות ומכל מקום – כי אין הצדקה לתאור כה פשטני וחד. המציאות, מורכבת ושונה מתאור זה והיא מאשרת למעשה כי השימוש באמצעי עזר - קביים, הליכון או כסא גלגלים – השתנה מעת לעת והיה למעשה פונקציה של מצבה לאותה העת, שכן מחלתה ידעה תמיד עליות ומורדות, לרבות בהתאם לנפילותיה (עמ' 65 סיפא – 66 רישא; עמ' 67 שורות 11-12; עמ' 73 שורות 4-6). התובעת לא התיימרה להתכחש לקיומו של תיעוד המצביע על תמונה אחרת והיא אף אישרה לא אחת נתונים שהוקראו לה מתוך המסמכים, הן לגבי מצבה ומגבלותיה, הן לגבי הסתייעותה באביזרי עזר והן לגבי נפילותיה הרבות לאורך השנים וזאת תוך שהיא מתקנת פה ושם נתונים הנוגעים לנסיבות הנפילה המצוינת. עם זאת, כל אימת שהתובעת עומתה עם נתוני המסמכים המצביעים על מציאות עגומה וחמורה שאינה מתיישבת עם גרסתה הבסיסית לגבי מגבלותיה ומצבה התיפקודי עובר לתאונה, ובפרט – לאמירות מפיה היא לגבי מגבלותיה, פטרה היא עצמה בהסבר לפיו עסקינן במצב זמני שהיה רלבנטי אך לעת ההיא (כך למשל בעמ' 68 שורות 22-23; עמ' 76 שורות 13 -14 וכן 18-19).

    לא ניתן שלא לתהות מדוע התובעת בחרה שלא לפרוש תמונה שלמה על מורכבותה ושלביה מראש. לכך משנה תוקף שעה שהתיעוד המלמד על החריג לשיטתה, הינו מרובה, משמעותי ונפרש על פני שנים (ראה בהמשך).

    לא ניתן אף שלא לתהות באילו מבין בדיקותיה בוועדות המל"ל רלבנטית היתה הצהרתה לפיה: "בוועדות אתה מעצים את המצב שלך" (עמ' 76 שורות 6-7) ובאיזו מידה. אציין בהשלמה כי פרופ' דרורי מציינת, ולא ברצון רב, כי התובעת התוודתה בפניה שאמירותיה למל"ל לגבי חומרת מצבה ב- 2003 נועדו לאפשר לה לקבל כספים שיאפשרו את לימודי ילדיה (עמ' 18 שורות 17-22).

     

78. אין ספק כי דבר עבודתה של התובעת לאורך שנים רבות כאחות, יש בו כדי ללמד לא מעט על תיפקודה בפועל ועל מוטיבציה ראויה להערכה לתפקד עצמאית חרף מחלתה, כמו גם על התניידות כדי הנדרש לשם כך, אולם יש לזכור שתי נקודות חשובות בענין זה:

     

    האחת - ממילא כבר הובן והוסק ע"י פרופ' דרורי כי חרף כל הכתובים בהקשר זה, התובעת לא היתה מרותקת לכסא גלגלים עובר לתאונה.

    השניה – אין חולק שעבודתה של התובעת לא נמשכה עד לרגע התאונה. לא התאונה היא שקטעה את דרכה התעסוקתית, כי אם מחלתה שהוחמרה ואילצה את פרישתה המוקדמת כבר בגיל 45 ולאחר שנפילה שלה ביום 8.9.03 הסתיימה בשבר בחוליה כאמור. התובעת מודה בכך בפה מלא, כך בשלב ראשון: "כשהגעתי ל- 2004 הבנתי שאני לא יכולה לתפקד בעבודה בתור אחות, לזריקות, תחבושות, ביקורי בית, להתכופף היו לי כאבים מהגב, והיה לי פיזית מאוד קשה להתנהל כמו שהתנהלתי לפני השבר ב- 2003" (עמ' 68 שורות 19-21). עם זאת, בהמשך, מנסה התובעת למעט מהסבר זה ולשנות ממנו בציינה למעשה כי נתלתה במחלתה אך מפאת שהדבר איפשר לה לקבל את מבוקשה ולפרוש באותה העת, אלא שלא עשתה כן מפאת החמרה במצבה, כי אם מתוך רצונה להתגייס לטובת טיפול בבנה שנמצא הולך בדרך קלוקלת כלשהי (עמ' 75 רישא). דא עקא, הסבר מאוחר זה שלא נזכר כלל בתצהיר ולא נסמך בדבר בעוד מסמכי הפרישה זועקים לגבי מצבה העגום בשעתו, אין בו כדי להניח דעתי כלל.

    כל ניסיון למעט מחשיבותה של עובדה זו, קרי – פרישתה המוקדמת של התובעת על רקע מחלתה, אינו סביר, מה גם שהדבר מתיישב עם הנתון בדבר המעבר לעבודה משרדית בשלהי עבודתה.

     

79. הגב' שפירא דליה – מזכירת מושב גינתון בו נתנה התובעת שירותים כאחות וע"פ הצהרתה, התובעת עשתה כן, לרבות ביקורי בית, ללא הסתייעות באביזרי עזר לניידות – הליכון/ כסא גלגלים (לא נאמר דבר לגבי קביים).

    מחקירתה הנגדית (עמ' 82-83) עולה כי עדותה רלבנטית, לכל היותר, לתחומי המושב – במרפאה עצמה או במעבר מרכב התובעת למרפאה /לבתים וכד' וכי עדות זו מוגבלת עד לפגיעתה של התובעת בחודש ספטמבר 2003, שלאחריה פרשה.

     

80. הגב' חנה פרנקפורט – הורביץ – עסקינן במי שנתנה שירותי טיפול רפואה אלטרנטיבית לתובעת ובעיקר – לאחותה. לשיטתה, בעקבות התאונה דנן חלה הרעה משמעותית במצב התובעת שעה שיכולת הליכתה ותבנית תנועתה השתנו ולכך נוספו כאבים, דבר שאילץ אותה להיעזר באביזרי עזר ולקבל עזרה פיזית, אולם לא ניתן פירוט ממשי בתצהיר המאפשר השוואה הולמת בין מצב התובעת לפני ואחרי התאונה ואף לא הובהר מהי מידת אינטנסיביות ורצף המפגש בין השתיים.

    מהחקירה הנגדית עלה כי למעשה טיפלה היא אחת לשבוע ובמשך שנים באחות התובעת שגרה בבית האם ואת התובעת ראתה במסגרת מצומצמת זו מעת לעת בביקורים אקראיים מצדה, (לפעמים כל שבוע ולפעמים היה נתק של חצי שנה – עמ' 56 רישא), ולכל היותר, במרחקים קצרים של מעבר מהרכב לבית ובתוכו (עמ' 52 סיפא – 53 רישא). בהמשך, לאחר הנפילה בספטמבר 2003 כנראה, החלה לטפל בתובעת בבית האם עד שנת 2008 לאחר התאונה דנן. העדה מאשרת כי התובעת הסתייעה בהליכון זמן מה לאחר הנפילה, אולם לטענתה, בהמשך לכך חזרה התובעת ללכת ללא אביזרי עזר (עמ' 52 שורות 26-27).

    מכל מקום, חקירתה העלתה כי נהגה לבצע רישומים לגבי טיפולה בתובעת, אולם אלו לא הוצגו, הגם שניתן להניח כי תיעדו נתונים רלבנטיים ולטענתה – לא נתבקשה לכך.

    מכל מקום, כאשר הוקרא לה מתיעוד במל"ל משנת 2006 כי התובעת ישובה על כסא גלגלים, נזכרה העדה לומר שאכן ידוע לה שברשות התובעת היה כסא בו השתמשה "לפי הצורך, למקומות שהיא היתה צריכה ללכת יותר", אולם ללא ריתוק לכסא (עמ' 54 שורות 20 ואילך). היא מוסיפה כי אך בשנים האחרונות "יותר משנה שנתיים", ראתה את התובעת מסתייעת בקלנועית (עמ' 54 סיפא - 55 רישא).

     

81. מר דוד צדוק – הצהיר כי הוא מכיר את התובעת משנת 1990 בהיותה חברה בקהילה יהודית משיחית שהוא הרועה שלה. ע"פ הצהרתו רק בשנת 2008 החלה התובעת להסתייע באביזרי עזר לניידות: הליכון וכסא גלגלים לסרוגין.

    בחקירתו הנגדית הבהיר כי ראה אותה לפחות פעם בשבוע, למעט בין החודשים יוני 2003 עד יולי 2006 שאז שהה בחו"ל והתובעת ביקרה אצלו פעם אחת בשהותו שם בשנת 2004.

    חרף היכרות זו, נראה שהעד אינו מעורה מספיק בקורותיה של התובעת, שכן הוא מציין שאינו מודע לנפילותיה הנוספות לאורך השנים. ארוע התאונה דנן זכור לו מחמת ההידרדרות במצב התובעת ומחמת שבחלוף זמן, חזרה התובעת להגיע למפגשי הקהילה, אלא שאז - חודש יולי 2008 לערך - נדרשה בנייתה של רמפה שתאפשר לה מעבר במדרגה שהיתה שם עם כסא גלגלים.

    אציין כי העד מזכיר בהקשר זה תקופה ספציפית הסמוכה יחסית לתאונה, כשלצד זאת, הוא מאשר, למיטב זכרונו, שהתובעת מרותקת לכסא גלגלים משנת 2010 בעצם (עמ' 58 סיפא), כך שלא ניתן לומר שהוא מאשר שמאז התאונה וברצף מרותקת היא לכסא.

    יתרה מכך, למקרא מכלול תשובותיו ניכר כי הוא אינו שולל כי התובעת הסתייעה באביזרי עזר עובר לתאונה דנן וכי עמדתו בענין זה מסוייגת ואינה חד משמעית. ראשית, הוא מאשר שעדותו נוגעת בעיקר לתחום מצומצם של מפגשים שבועיים במבנה הקהילה (עמ' 59 שורות 1-6). שנית, שעה שמוקראת לו תשובת התובעת לפיה בכל זאת עשתה שימוש מסוים באביזרי עזר עובר לתאונה, הוא לא שולל זאת ומוסיף כי "בהחלט יכול להיות" (עמ' 59 סיפא עמ' 60 שורה 15).

     

82. הגב' עליזה בן שושן – עדה זו מצהירה כי היא משמשת לתובעת כעוזרת ומטפלת מיום 18.7.13, 5 ימים בשבוע, פעמיים ביום, שעתיים בכל פעם תמורת 5,000 שקלים לחודש. לטענתה, בסופי השבוע וביתרת היום מגיעים לבית התובעת אנשי קהילתה, ילדים, חברים ושכנים שמסייעים.

    בחקירתה הנגדית הבהירה כי היא קוסמטיקאית במקצועה שגרה בבניין ממול וכי סיועה החל עם פיטוריה של עובדת זרה שהיתה לפניה והוא נוגע בעיקר להכנת אוכל והגשתו, כביסה וגיהוץ. אין היא מקבלת תלוש שכר ואין בידה אסמכתא לתשלומים המבוצעים במזומן, הגם שתקופה מסוימת התשלום בוצעה העברה בנקאית. מכל מקום, שיעורו 4,000 שקלים ולא כנקוב בתצהיר.

    למעשה, עדותה רלבנטית לכל היותר, לעזרה לה נזקקת התובעת מאז שנת 2013 ואין בה כדי לשפוך אור על השוואת מצבה של התובעת לפני ואחרי התאונה דנן.

     

83. אסכם ואומר, הגם שכל אחד מעדי התובעת אכן מכיר אותה בנסיבות אלו ואחרות, אין ספק כי איש מהם לא מסוגל היה לפרוש תמונה שלמה וברורה לגבי השוואת מצב התובעת לפני ואחרי התאונה, זאת מחמת טיב ההיכרות והיותה מצומצמת לזמן ו/או למתחם גאוגרפי מצומצם. אין מדובר באנשים המלווים את התובעת בעיסוקיה השונים לאורך היום, הימים והשנים וניכר חסרון עדותם של בני משפחה בענין זה.

    מכל מקום, איש מבין העדים אינו יכול לשמש לתמיכה בעמדתה הבסיסית של התובעת לגבי היות התאונה דנן משום נקודת מפנה בכל הנוגע לשימוש באביזרי עזר שאך לאחריה ובעקבותיה עברה לשימוש מלא / מוגבר בכסא גלגלים ובקלנועית.

     

    ד.4 – תיפקודה ומיגבלותיה של התובעת מתוך התיעוד הנתון

84. הנתבעות הגישו תיק מוצגים עב כרס הנושא תיעוד רפואי בעיקר. חלקו הוזכר בחוות דעתה של פרופ' דרורי וחלקו שימש אף להטחת נתוניו בפני העדים השונים. כפי שצוין לא אחת לעיל, תיעוד זה מספר סיפור שונה מזה המובא מפי התובעת בכל הנוגע למצבה לאורך השנים ואביא מקצתו מתוך תיק המל"ל (נכות כללית, שר"מ, ניידות, נפגעי עבודה) וכן מתוך תיק קרן הגמלאות המרכזית ותיק קופת החולים ובהתייחס לנתונים רלבנטיים לסוגיית השימוש באביזרי עזר.

     

85. להלן פירוט כרונולוגי. ההפניה בסוגריים היא למקור המסמך ולמספר העמוד בתיק המוצגים:

    18.3.96: לעיתים משתמשת בכסא גלגלים (מל"ל; עמ' 212).

    25.2.99: הולכת באיטיות, מוסרת שנופלת הרבה, זקוקה לעזרה חלקית ברחצה (מל"ל; עמ' 51).

    30.3.99: התובעת מתלוננת על פעילות לקויה של בלוטת המגן עם השפעה קלה על כושר העבודה וכן ניוון שרירים מתקדם במצב קשה ההולך ומחמיר ולאחרונה כדי חוסר אפשרות להמשיך בעבודה כאחות. נדרשת עבודה מוגנת. (מל"ל; עמ' 13).

    18.11.99: משתמשת בכסא גלגלים לעיתים קרובות, בהליכה מרובה. (מל"ל; 198).

    29.11.99: החמרה לעומת בדיקות מלפני 15 שנה. משתמשת בקביים (משרד הבריאות; עמ' 193).

    25.5.00: הולכת עם קביים אך בהגבלה ניכרת. חייבת תמיכה. (משרד הבריאות; עמ' 188).

    15.4.03: נמצאת בכסא גלגלים מסוגלת לצעד או שניים בעזרת הליכון. תנועות בלתי אפקטיביות מועטות. למעשה, אינה מסוגלת ללכת (מל"ל; עמ' 178).

    28.7.03: שיתוק של הירכיים מלווה בדלדול שרירים. מתהלכת עם קביים. (מל"ל; עמ' 164).

    16.12.03: לדברי התובעת, היא פורשת לפנסיה בשל שבר שנגרם לה ובשל מחלתה, אין היא יכולה להרים כמעט כלום, נעזרת במטפלת ומסתובבת בבית עם הליכון (אבחון רפואי במל"ל; עמ' 5).

    בבדיקתה נמצאה חולשה קשה ברגליים, מתקשה מאד לקום, מאד לא יציבה בהליכה (סביב השולחן), החמרה ניכרת במצבה במיוחד לאחר ששבר בחוליה בנפילה מיום 8.9.03 (עמ' 6).

    27.1.04: מתוארת כניסתה של התובעת בכסא גלגלים. מפיה מצוין דבר נפילתה הנ"ל ומלל זה: "נמצאת בכסא גלגלים בגלל ניוון שרירי מתקדם. מתקשה לשבת סובלת מכאבים" (מל"ל עמ' 8).

    17.2.04: התובעת מציינת בוועדה כי עובר לנפילתה השתמשה בכסא גלגלים למרחקים ארוכים, לעיתים רחוקות ומוסיפה כי אינה מסוגלת להתהלך בהליכון לפרק זמן ארוך כפי שעשתה קודם. מציינת איבוד שיווי משקל.(מל"ל, עמ' 296).

    8.3.04: התובעת מלינה, בין השאר, כי היא כל הזמן במצב של נפילה לאחור. בדיקה נמצאה חולשה פרוקסימלית בולטת ברגליים (מל"ל; עמ' 11-12).

    אעיר כי בדומה לקביעת פרופ' דרורי לגבי התאונה דנן, אף שם חרף הנפילה הקשה, קובע המל"ל כי כל הממצאים הנוירולוגים מקורם במחלה בלבד.

    5.12.06: נכנסה לחדר על כיסא גלגלים. מתקשה בקימה ובמעברים. מצוין שימוש גם בבית וכן בהליכון. מצהירה על צורך בעזרה בקימה מהאסלה, כניסה וקימה במקלחת, הגשת אוכל, הלבשה. כן מלינה על היעדר שיווי משקל ואי שליטה על סוגרים. מטפלת צמודה (מל"ל; עמ' 53).

    10.6.08, 31.5.10: מצוינת החמרה במצב והליכה למרחקים קצרים ומעבר לכך – קביים/ כסא גלגלים וזאת על סמך מכתבים של ד"ר שפירא. אציין כי לא מצוינת זיקה לתאונה דנן ולו במסמך הראשון הסמוך לה יחסית, כי אם החמרה במחלה (קג"מ; עמ' 255, 260, 261).

    23.11.11: התובעת מציינת כי אושפזה ביום 3.10.11 בשל שבר בעצם הטיביה, כי היא משתמשת בכסא גלגלים וקלנועית, כי מחודש מאי 2010 אינה משתמשת בהליכון ונזקקת לחיתולים. כן מצוין כי היא מקבלת עזרה 24 שעות ביממה. בבדיקה - חולשת רגליים קשה (מל"ל; עמ' 26). יצוין כי מצוינת אף חולשה בינונית עד קשה בידיים ובמידה מסוימת אף בעברה, דבר שהקשה אף הוא על תיפקודה (עמ' 69 רישא לפרוטוקול). כן יצוין כי בסעיף 18 לתצהיר הודתה התובעת כי השבר הנ"ל נגרם בעודה משתמשת בהליכון.

    23.2.12: בסעיף הרקע הרפואי מצוין כי עד לחודש מאי 2010 התהלכה בהליכון למרחקים קצרים, ומאז משתמשת בכיסא גלגלים (מל"ל- הוועדה לגודל רכב עמ' 95).

    10.11.14: מצוין כי מזה כארבע שנים (דהיינו, משנת 2010), משתמשת בכיסא גלגלים וכי בעברה נפילות רבות עם שברים בעמוד שידרה ובגפיים (המכון הרפואי לבטיחות בדרכים; עמ' 77).

    ברישומי קופת החולים (המועד והעמ' בסוגריים): "נראה שעליה ללכת עם קביים ולא הירידה לכסא גלגלים – תהיה מהירה" (8.2.99 עמ' 333); נראה שזקוקה לשימוש בכסא גלגלים, למעט בבית (21.3.00 עמ' 334); נטיה לנפילות מרובות, קושי מתגבר בהליכה ובפעולות היום יום. אינה מסוגלת ללכת מעבר למרחק קצר. ניידות בכסא גלגלים למרחק בינוני מחוץ לבית. הולכת קבוע עם קביים (2.5.04 עמ' 328).

     

    ד.5 – סיכום פרק זה

86. ניתן לסכם ולומר: אין ספק – מצבה הרפואי של התובעת כיום מחייב התמודדות וצרכים רבים. עם זאת, עמדתה של התובעת ומגמתה להצביע על התאונה דנן כמי שהיוותה נקודת מפנה במגבלותיה, תיפקודה ובמידת היזדקקותה לאביזרי עזר לניידות, לא הוכחה כלל. אדרבא, התמונה מורכבת הרבה מהתאור המובא בתצהיר התובעת (כמו גם בעמ' 73 שורה 14 לעדותה) ויעידו על כך התיעוד הרב לאורך השנים ועצם נפילותיה הרבות (ראה פירוט חלקי בסיכומי הנתבעות). התובעת אינה יכולה לצפות כי בית המשפט יתעלם מכתובים כה מרובים וידבק בעמדתה שלה כבעלת דין, מה גם שכבר בחקירתה ניתן להיווכח כי עמדתה הראשונית נסדקת, שעה שהיא מחלקת בין תקופות טובות ופחות טובות במחלתה (עמ' 65 סיפא – 66 רישא).

    אשוב ואדגיש כי לא הובאו בני משפחה על מנת להחקר אודות היום יום וכי רק בעקבות החקירה הנגדית וחשיפת התיעוד הרב, נתבררה התמונה על מורכבותה. (להשלכות הכלל בדבר אי הבאת עד רלבנטי ראה בסעיף 25 לעיל).

     

87. על פניו, הצורך באביזרי עזר היה קיים וממשי כבר שנים עובר לתאונה, אולם נראה שהתובעת לא הקפידה בכך תמיד ואין זה מופרך להניח כי חלק לפחות מנפילותיה הרבות היה נעוץ בכך.

    נכונה אני להניח כי התובעת היתה לאורך שנים אישה פעילה למדי, שלא נכנעה בנקל למחלתה, וההמחשה העיקרית לכך היא עצם עבודתה, אולם נראה שמצב זה בכל זאת השתנה עד כי בשלב מסוים עברה לעבודה משרדית יותר, או לפחות כזו הדורשת ניידות קלה יותר (בעבר הרחוק עבדה אפילו בבית חולים במשמרות וחדלה מכך לטענתה משיקולי נוחות וטיפול בילדיה – עמ' 73-74) ובשלהי שנת 2003 חדלה לעבוד עם ההחמרה במחלתה ונפילתה וחרף גילה הצעיר - 45.

    (להשלמת התמונה, התובעת אף מצהירה על בעיות רפואיות נוספות – פיברומיאלגיה, לחץ דם גבוה, בעיה בבלוטת התריס ואנמיה - עמ' 69 שורה 19).

     

88. נכונה אני להניח כי תיעוד רפואי שסמוך מאד לאחר תאונה כלשהי אינו בהכרח משקף מצב קבוע. כפי שציינה פרופ' דרורי, ניתן להיווכח כי התובעת לא היתה מרותקת לכסא גלגלים, לא לפני התאונה ולא אחריה ובעקבותיה (למעט תקופת ההחלמה מטבע הדברים). רק במחצית שנת 2010 מוזכרת החמרה ממשית בענין זה ובכל זאת יכולת הליכה מסוימת עד שנת 2011 שאז החלה להשתמש בקלנועית (ראה תשובת התובעת מפורשות בעמ' 70 רישא).

     

89. טענת התובעת לפיה מכל נפילותיה קמה והשתקמה (עמ' 73 שורות 18-19), תוך שהיא שמה דגש דווקא על התאונה דנן כמכריעה, אינה מתיישבת עם מכלול הנתונים. אפילו בחוות הדעת מטעמה היא לא ניתן למצוא ניתוח בגידרו ניתנת הדעת כראוי למכלול הנפילות, לרבות אלו המאוחרות לתאונה, תוך התייחסות להשפעתה של כל נפילה והמחשת השפעתה המכרעת של התאונה דנן דווקא בהינתן טיבה. ניתוח זה מתבקש היה ולו בחוות דעת פרופ' כהנא אשר מייחסת למעשה לתאונה דנן הקדמה של המועד בו היתה התובעת צפויה להפסיק ללכת עקב מחלתה.

     

90. מוצאת אני כי יש הגיון ובסיס לתאורה וקביעתה של פרופ' דרורי (בעמ' 19 שורות 24-29) לפיה:

     

    "גם אחרי התאונה היא המשיכה ללכת עם קביים. לא היתה נקודת שבר במהלך שמאותה תאונה היא לא קמה יותר ללכת.... אין ספק שכל נפילה לא טובה למהלך המחלה, אך יש עשרות נפילות בהיסטוריה שלה ואין עדות של ירידה חדה בתפקוד אחרי הנפילה הספציפית הזו".

     

    ובהמשך (בעמ' 25 שורה 30- עמ' 26 שורה 3):

    "לדעתי מדובר בהחמרה איטית לאורך כל השנים. יש יותר תיעוד משנת 2000 ואילך יש החמרה , גם בשנת 2011 עדיין היתה מסוגלת ללכת לפחות מספר צעדים. לכן ב- 10/11 נפלה שוב נפילה משמעותית באישפוז הזה ב- 10/11 רשום באסף הרופא מתהלכת בעזרת תמיכה ומסוגלת ללכת מספר צעדים באמצעות הליכון. לכן לא יכול להיות שהיתה מרותקת לכיסא משנת 2008".

     

91. יתרה מכך ועיקר – השאלה מה היה מצבה התיפקודי של התובעת לפני התאונה ואחריה היא משנית לשאלה העיקרית שהינה: האם התאונה דנן היא שגרמה או לפחות תרמה למצבה הנוכחי של התובעת, שבשלב כלשהו הוחמר, אם לאו (ולו גם ע"י הקדמת ההחמרה).

    ככל שהתשובה חיובית יש לשאול: האם ממילא היתה התובעת מגיעה למצבה הנתון על רקע מהלכה הטבעי של מחלתה באופן המנתק את קשר הסיבתי.

     

    ובכן, שאלה זו, לרבות הטענה כי בעקבות התאונה, קצב המחלה הואץ, היא שאלה מקצועית מובהקת וככל שאין סיבה של ממש לקבוע אחרת, ובעניינו - אכן אין, אין אלא לאמץ את קביעתה החד משמעית של פרופ' דרורי המשיבה בשלילה לשאלה האמורה וקובעת כי ההתדרדרות הנחזית לאורך השנים מתאימה למהלכה הטבעי של המחלה, כך שמנותק למעשה כל קשר סיבתי בין התאונה דנן לבין כל החמרה צמיתה (ולו בחלקה) במצבה של התובעת לאחר התאונה.

     

92. פועל יוצא מהאמור לעיל הוא כי התובעת זכאית לפיצוי אך ורק עבור הנזקים הרלבנטיים לתקופת החלמתה מהתאונה דנן, קרי – כל שהיה כרוך בריפוי השבר ובשיקום הסמוך הנילווה.

    •  

      פרק ה' – נזקי התובעת עקב התאונה

      ה.1 - קורותיה של התובעת מאז התאונה

93. התובעת כאמור נפגעה ביום 2.1.08 ואושפזה בבית החולים קפלן עד ליום 8.1.08. אובחן שבר סבטרוכנטרי בירך ימין ומשכך, נותחה ורגלה קובעה בפלטה וברגים. עם שחרורה הומלץ לתובעת על חופשת מחלה בת 30 ימים, שימוש בהליכון/ קביים וביצוע פיזיותרפיה ביתית (עמ' 32-34 לתיק מוצגי התובעת. ההפניה למספרי עמודים לצורך הפניה לאסמכתא נוגעת לתיק האמור).

    התובעת שהתה בבית החלמה בבת ים במשך 6 ימים (עמ' 109 למוצגיה).

     

94. בין התאריכים 13.2.08 עד 16.4.08 קיבלה התובעת 16 טיפולי פיזיותרפיה בביתה (עמ' 37-41, 53). יצוין ובהמשך לדיון בפרק ב.4 כי תיעוד זה מלמד על שימוש בהליכון בלבד.

    טופס ההערכה השיקומי מיום 13.2.08 לגבי הטיפול הפיזיותרפי מציין כי התובעת מתהלכת בסיוע הליכון גלגלים ואינה זקוקה לעזרה במעברים, אך מתעייפת מהר (עמ' 38).

    בהערכה המסכמת מיום 16.4.08 מצוין לגבי תיפקוד כללי - "עצמאי עם אביזרים". התובעת מתהלכת בהליכון עם השגחה, נדרשת עזרה בינונית במעברים וכן בתיפקודיADL , בפרט לבוש ורחצה, עזרה קלה מחוץ לבית ורבה בשימוש במדרגות (עמ' 40-41).

     

95. בביקורת מיום 19.2.08 בביה"ח קפלן צוין כי אין צורך בטיפול נוסף ונדרשת אך ביקורת (עמ' 42). בביקורת נוספת בהמשך מצוין כי התובעת מרגישה טוב עם הליכון וכי הצילום – מצוין. המלצה למדרסים וביקורת בעוד מס' חודשים (עמ' 44). בביקורת מיום 15.7.08 מצוין כי התובעת ללא הליכון בביתה, היא מתלוננת על כאבים בירך, החמרה תיפקודית וקושי ביציבה ובתנועה. הליכתה נמצאת לא יציבה, אך השבר מחובר כראוי ומומלץ שימוש בהליכון / מקל. (עמ' 48).

     

96. בעקבות כאבים עזים באזור השבר והירך, פנתה התובעת ביום 13.8.08 לבית חולים "אסף הרופא" ושוב הופנתה לטיפולי פיזיותרפיה (עמ' 50-52). לאחר פניות נוספות אובחן זיהום שהצריך ניתוח נוסף להוצאת הקיבוע ביום 27.1.09 והתובעת אושפזה לשם כך עד ליום 30.1.09 (עמ' 63-65). בביקורת מיום 17.2.09 מצוינים הבדלי אורך של 2 ס"מ ברגליים, צליעה ושימוש בהליכון ומומלצת ביקורת (עמ' 66). יושם לב כי חוות הדעת של דר' צנטר מטעם התובעת שוללת הבדל באורך הרגליים.

    בנקודת זמן זו נראה כי ישנו ייצוב מסוים ורגיעה בהליך הטיפולי/ שיקומי, כך עד לנפילתה הנוספת של התובעת ביום 6.8.09 שנסתיימה בשבר בירך שמאל שהצריך ניתוח ואשפוז תוך המלצה לטיפול במסגרת שיקומית (עמ' 69-71). התובעת קושרת נפילה זו למצבה עקב התאונה דנן, אולם בהינתן רקע נפילותיה הרבות והשפעות מחלתה, כמו גם אפשרות הנפילה סתם כך, אינני מוצאת מקום להסתפק בהצהרת התובעת ולקשור סתם כך בין הדברים. (דין דומה נהג בית המשפט למעשה במגמת הנתבעות לקשור את הנפילה בתאונה דנן למחלתה של התובעת). התובעת נופלת שוב ביום 22.5.10 בעודה עם הליכון (עמ' 77-81) ופעם נוספת ביום 3.10.11 המסתיים בשבר בטיביה שמאלית. אפילו בשלב זה המלצת השחרור היא להסתייע בהליכון / קביים בלבד. ביום 29.11.11 מצוין כבר שימוש בהליכון (עמ' 94, 97-99) ובשנת 2012 ידועה נפילה נוספת שגרמה לשבר דחוס בחוליה 3L ואשר לשיטת פרופ' כהנא מטעם התובעת - לאחריה ומאז התובעת לא יכולה ללכת ומשתמשת בכסא גלגלים ובקלנועית (עמ' 2 לחוות הדעת).

    אעיר בנקודה זו כי שוב ניכרת אי אחידות בעדויות שכן התובעת מייחסת את השימוש בקלנועית לתאונה דנן וסמוך לה (עמ' 70 סיפא). כך גם לגבי כסא הגלגלים: התובעת, בסעיף 38ד לתצהיר, טענה כי רותקה לו מאז הנפילה בשנת 2009, בעוד דר' שפירא מציין כי רותקה מאז התאונה דנן.

     

97. התובעת טוענת בתצהירה כי שרתה בדיכאון בשל מצבה. הדבר נשלל בטופס ההערכה השיקומי הנ"ל (עמ' 37) ואף בהערכה המסכמת המציינת מצב רגשי תקין (עמ' 41), אך מוצא ביטוי בביקור ביתי מיום 4.3.08 בו ניתנת הפניה לפסיכיאטר בשל מצב נפשי ירוד, מתח, עצבנות וחוסר שינה (עמ' 43), כשבהמשך לכך - חודשים 4/08, 4/09 - ניתן מרשם תרופתי (עמ' 45, 68).

     

98. לאור כל המובא לעיל, לרבות בפרק ב', יש לבחון את נזקי התובעת ע"פ ראשי הנזק הרלבנטיים לתקופת זמן קצובה עד לייצוב מצבה בזיקה לשבר הנעוץ בתאונה דנן ואין מקום כלל לתחשיב התובעת אשר העריך אף את מכלול הוצאותיה וצרכיה כיום, לאחר ובעקבות שלל הנפילות ומחלתה תוך ייחוס חלק יחסי של 25% לתאונה דנן. מתכונת חישוב זו אינה רלבנטית.

     

    ה.2 ראשי הנזק לפיצוי

    עזרת הזולת

99. אין ספק כי מיקומו של השבר שנגרם לצד העובדה שהצריך הליך ניתוחי ושיקום, יש בו כדי להצדיק פיצוי בראש נזק זה ובפרט סמוך לארוע התאונה.

    התובעת טוענת כי עד לתאונה העסיקה עובדת זרה במשך 8 שעות ביום, אלא שמאז נזקקה לעזרה מלאה שבכללה סיוע אינטנסיבי משך רוב שעות היממה לכל פעילות יומיומית, לרבות מעברים, הלבשה, הכנת אוכל והגשתו. אעפ"כ נמנעה התובעת מהגדלת היקף עבודת העובדת הזרה מחמת ההוצאות הכרוכות בכך, ורק ביום 7.1.09 החלה בהעסקת עובדת זרה במשרה מלאה וזאת עד ליום 10.7.13. הדבר הסתייע באמצעות סיוע כספי מאחיה ועד לפטירתו.

    כיום מסתייעת התובעת בשכנתה (עליזה בן שושן) ובילדיה המסייעים כשעתיים ביום בממוצע.

     

    התובעת חילקה ראש נזק זה לשלוש תקופות: שנה ראשונה – שעתיים ביום שמקורם בעזרת הילדים שנוספה לפי 50 שקלים בשעה (50,180 שקלים); 10.7.13 - 7.1.09: 54 חודשים – לפי 3,807 שקלים לחודש, המשקף את ההפרש בין עלות העסקת עובדת זרה והוצאותיה שהינה 8,307 שקלים לבין שיעור השתתפות המל"ל שהינו 4,500 שקלים (256,950 שקלים); מחודש 7/13 ועד תוחלת חייה: כדי ההפרש האמור ובהיוון ל- 23 שנים (841,347 שקלים). מאלו נגזרו 25% כאמור.

    (הסכומים כוללים ריבית ממחצית תקופה ואין חולק עוד שההיוון צריך להיות מחושב לפי 3%).

100. הנתבעות התמקדו בטענה לפיה אין קשר סיבתי בין צרכיה של התובעת לבין התאונה דנן בהינתן הסיוע לו נזקקה עוד קודם לתאונה דנן, סיוע שהגיע אף לכדי 24 שעות ביממה בתקופות מסוימות לפחות ובהינתן מחלתה ושלל התאונות האחרות בהן היתה מעורבת. מכל מקום, הטענה לסיוע מצד בני משפחה צריך שתגובה בהוכחות לגבי עצם הצורך ולגבי נתינתו בפועל ובהתאם לכללים הקבועים בפסיקה הנזכרת בסיכומיהן. כך גם הטענה לגבי העסקת עובדת זרה לאורך השנים ולהעסקת השכנה. לא הוצג סימוכין לתשלומים כלשהם.

      

101. התובעת אכן מצהירה כי כבר עובר לתאונה ובמצבה הנתון בשעתו, הועסקה על ידה עובדת זרה 8 שעות ביום, 5 ימים בשבוע והיא אף מצרפת מכתב שלטענתה נחתם ע"י העובדת (עמ' 102, ללא פירוט שעות וסכומים) ואישור של חב' השמה ("דניאל עוז סיעוד") בדבר העסקת אותה עוזרת משנת 2007 ובאמצעות החברה – מיום 7.1.09 ועד ליום 10.7.13 (עמ' 103). כן צורף מכתב של חב' דניאל משנת 2013 המפרט את מרכיבי שכר העסקתה של העובדת: 7,107 שקלים (עמ' 101).

     התובעת אינה טוענת בתצהירה כי מיד לאחר התאונה קיבלה סיוע מלא 24/7. ענין זה מוזכר אמנם בתשובה 62 לשאלון שהוגש לה (עמ' 361 במוצגי הנתבעות), אולם הפירוט בתצהיר מלמד כי רק החל מיום 7.1.09 הוחל בפועל בכך וכפי הנראה תוך הסתייעות בחברת השמה כאמור.

     הצהרתה זו של התובעת לא נסתרה בחקירתה הנגדית ולא הוכח אחרת. היא אף מסבירה בחקירתה כי עובר לתאונה ניתן הסיוע לטיפול במשק הבית ולא כסיוע סיעודי, למעט סמוך לנפילות שהחמירו את מצבה והצריכו אף סיוע סיעודי ובהיקף מלא (עמ' 70 שורות 6-20).

      

     לאור האמור ומשעל פניו עזרה סיעודית דורשת מעבר לעזרה שגרתית במשק הבית, הרי שאף בהנחה שמתקבלת גרסת התובעת בענין זה, אין אלא להעריך את התוספת הנדרשת מעבר לקיים ולתקופה הרלבנטית.

     מהמובא בפרק ה.1 לעיל עולה כי עיקר הסיוע שבכללו אף סיעוד במידה מסוימת, נדרש עד לחודש אפריל 2008 ונראה כי לא בכדי טיפולי הפיזיותרפיה נעשים בבית התובעת. בהמשך, התובעת עדיין סובלת מכאבים ומקושי בהליכה ובתנועה, אולם לא נחזה כי היא מרותקת למיטתה.

     כמבואר בסעיף 95 לעיל, המצב נמשך בעינו ללא החמרה ובעוד התובעת סובלת מכאבים שמן הסתם מקשים על תיפקודה במידה מסוימת ובחודש ינואר 2009 נדרש אישפוז נוסף לשם הוצאת הקיבוע, שאף בסמוך לו ניתן להניח צורך בעזרה מוגברת.

     לאור האמור, מוצאת אני כי עזרה מוגברת נדרשה עד לחודש 1/09 לערך ועיקרה הממשי כאמור בארבעת החודשים הראשונים שלאחר התאונה, אם כי ניתן להניח כי חלקה לפחות ניתן בכל זאת באמצעות העובדת הזרה בשעות שהותה בבית שאינן מועטות ובמגבלת ימי עבודתה.

      

102. עסקינן כידוע בנזק מיוחד שיש להוכיחו בעוד התובעת אינה מציגה סימוכין לכך, כי אם מציינת דבר עזרת ילדיה (וזאת בהנחה שהצהרת התובעת בתצהיר תתפרש לקולא – כמי שמכוונת לכך שעזרת הילדים ניתנה מרגע התאונה כמפורש בסיכומים לפחות ובהנחה ששינוי החזית שנעשה מתאפשר, שכן בכתב התביעה נטען לגבי עזרת העבר כי זו ניתנה ע"י העובדת הזרה).

      

     בפסיקה נקבע שכאשר בני משפחה מעניקים סיוע לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני משפחה, הרי שעומדת בעיקרון לנפגע זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

     בכל הנוגע לשיעור הפיצוי, הרי שבמקרה כזה של סיוע מצד בני המשפחה רשאי בית המשפט לעשות אומדן של הסכום המגיע כפיצוי נאות עבור העזרה הניתנת (ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’ (27/12/73)) ובהעדר נתונים אובייקטיבים לגבי הוצאה ממשית והיקפה, יפסק סכום גלובלי בלבד (ראה ע"א 515/83 עגור נ' איזנברג ואח’ (26/2/85); ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה (14/8/90)).

      

103. במצב דברים זה בו התובעת זכאית לפיצוי בגין ראש נזק זה, אך נמנעה מלהעיד מי מילדיה ומטעם שלא הובהר כלל, אינני מוצאת מקום לקבל גרסתה לגבי סיוע יומי קבוע בן שעתיים וכמתבקש אף מהכלל הראייתי הנ"ל בדבר אי הבאת עד. בהינתן הסביר הנחוץ לארבעת החודשים הראשונים והמעט מכך בהמשך – עד לחודש 1/09, מוצאת אני מקום לפסוק פיצוי גלובאלי בן 12,000 שקלים.

      

     כאב וסבל

104. עסקינן בראש נזק המסור לשיקול דעת בית המשפט ומצריך הבאתם בחשבון של מכלול הנסיבות של המקרה הקונקרטי והשלכותיו על הנפגע הנדון (ראה ע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח', פד"י לו(3) 762; ע"א 2055/99 פלוני ואח' נ' הרבנות הראשית לישראל, פ"ד נה(5) 241).

      

105. התובעת מעמידה ראש נזק זה על 300,000 שקלים והנתבעות – על 10,000 שקלים.

     אין לי אלא לחזור ולהפנות להערות קודמות ורבות שצוינו לעיל לגבי הפער העצום בין עמדת התובעת ותפיסתה לגבי השפעות התאונה והשלכותיה לבין ממצאי בית המשפט. בסופו של דבר יש להתמקד בסבלה של התובעת על רקע ארוע הנפילה עצמו, שגרר שבר לא פשוט כלל ובפרט בנסיבותיה, כמו גם בסבלה בשל שני הניתוחים והאישפוזים הנילווים להם, לצד יתר הטיפולים הרפואיים שנדרשו, לרבות ביקורים בבית החולים וטיפולי פיזיותרפיה מרובים, תלות באחרים ובמצטבר - בתקופת זמן לא קצרה יחסית והכל כמובא לעיל.

      

     עם זאת ומנגד, יש להביא בחשבון כי השבר החלים כראוי בסופו של דבר, וכל שנותר כצמית הוא הצלקת שבעטיה נקבעו 10% נכות, נתון שבהחלט יש להביאו בחשבון.

      בהינתן כל זאת, מצאתי מקום להעמיד ראש נזק זה על סך של 60,000 שקלים.

      

     הוצאות ניוד והוצאות רפואיות

106. אינני מוצאת מקום לפרט דרישותיה של התובעת הנסמכות אף כאן על עמדתה הבסיסית הנזכרת שנשללה. אציין בתמצית כי התובעת מחשבת רכישות של אביזרים רבים לעבר ולעתיד כקלנועית, כסא גלגלים, מיטה חשמלית, כסא מקלחת ושירותים, אמצעי ספיגה וכד' תוך שהיא מייחדת אף סעיף להוצאות התאמת הדיור ובשיעור מצטבר של כ – 758,000 שקלים (שמהם ייגזרו 25%).

     מרכיב הוצאות הנסיעה ואמצעי הניוד נמחק לבסוף, למעט הקלנועית (כך בסיכומי ההשלמה), בעקבות זכאותה לסיוע בהקשר זה מהמל"ל.

     אף אם מעבר לצורך אומר כי התובעת אינה מגבה כלל את מכלול החישובים בסיכומיה בסימוכין כנדרש וחלק בלתי מבוטל מהנטען אינו מוכח כלל, לרבות באסמכתאות שצורפו לשם כך בעמ' 104-146 לתיק המוצגים, שחלקם מעורר קשיים ראייתיים שאין הכרח להידרש להם עתה.

      

107. כאמור, אין מקום כלל להתחשבנות זו. יש לפעול במתווה החישוב שצוין לעיל לגבי נזקי התובעת וליתן את הדעת לכך שעסקינן בנזק מיוחד. בסופו של דבר, הסימוכין להוצאות הרלבנטיות כשהות בבית החלמה, תרופות, תשלום לצילומים ורכישת מקל הליכה, מתרכזים בעמ' 104- 113 לתיק המוצגים ואין שיעורם רב (פחות מ – 3,000 שקלים).

     אניח עם זאת, כי אלו אינם ממצים וכי נדרשו הוצאות נוספות לתרופות בעיקר (לכאבים בעיקר) ואפסוק לפיכך סכום גלובאלי בן 6,000 שקלים.

      

     פרק ו' – הערות לסיום וסיכום

108. על הנתבעות לשלם לתובעת את נזקיה כפי שנפסקו לעיל בשיעור כולל של 78,000 שקלים.

      

109. מרכיב הניכויים בתיק זה נשא מחלוקת ממשית בין הצדדים ומפאת איכות הטענות והעדר צורך בכך, אמנע מלפרט מחלוקת זו על גלגוליה ואשר בעטיה עוכב מתן פסק הדין עד להגשת חוות דעת אקטוארית משלימה מצד הנתבעות והשלמת סיכומי הצדדים בהמשך לכך.

     אומר בתמצית כי התובעת טענה לתקלות שנפלו בחוות הדעת והנתבעות מצידו השיבו כי לא כך הם פני הדברים, והכל תוך הותרת טענות לא סדורות דיו לפתחו של בית המשפט.

     לו היתה עמדתה של התובעת מתקבלת, היה מקום לברר מחלוקת זו ולבחון אילו מבין תגמולי המל"ל על חלקיהם (נכות כללית, ניידות, קצבת שירותים מיוחדים ששיעורם המצטבר הנטען - 1,382,033 שקלים כמפורט בסעיף 130 לסיכומי הנתבעות), יש לנכות ובהתאם ל"תרומת" התאונה דנן, אלא שהקביעות הנ"ל ואופן חישוב הנזק, מייתר זאת.

      

110. הנתבעת תשלם לפיכך לתובע פיצוי כאמור, וזאת בצירוף הוצאות משפט שבכללן: אגרת פתיחת ההליך ותשלומים עבור חוות הדעת בהליך זה בשיערוך כחוק שיעשה מיום הוצאתן כנקוב לצידן: ד"ר שפירא – 3,500 שקלים (19.10.10); ד"ר צנטר – 5,000 שקלים (12.5.13) חלקה לפרופ' דרורי 2,950 שקלים (23.7.15); חלקה לפרופ' סלעי 1,300 שקלים (22.3.12).

     לאור מסקנתי לגבי חוות דעתה של פרופ' דרורי, ומנגד - לגיטימיות החקירה בזיקה לבקשת הפסילה – ישולם אף מחצית משכר עדותה 1,250 שקלים (31.7.14).

     כן ישולם לתובעת השכר שנפסק עבור ארבעת עדיה (פרוטוקולים מיום 9.5.18, 12.7.18).

      

     אשר לשכ"ט עו"ד – אין ספק כי התובעת טרחה רבות בתיק זה, אלא שהנתבעות נדרשו להשקעה בהיקף בלתי מבוטל על מנת להדוף את הנחת המוצא לגבי השלכות התאונה מצד התובעת כעולה בהרחבה מהמובא לעיל ומאריכות ההליך.

     שכר הטירחה מועמד בנסיבות הענין על שיעור של 22.23% מהפיצוי הכולל ולא כפי המבוקש.

      

111. אשר לצד השלישי (חב' שפירא) - הלה נגרר להליך ממושך שלא על בסיס איתן כאמור וההודעה נגדו נדחית, אולם יש להביא בחשבון כי עיקר הוצאות ההליך, ניהולו, החקירות הנגדיות והסיכומים נפלו על כתפי הנתבעות בפועל.

     הנתבעות תשלמנה לפיכך לצד השלישי הוצאות בשיעור של 16,000 שקלים.

      

     זכות ערעור כחוק

      

     ניתן היום, ג' אייר תש"פ, 27 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.