מ.י. משרד התמ"ת המחלקה המשפטית-עו"ז נ' יוסף רפפורט ובנו השעות ובניים בע"מ

החלטה

ביום 18/4/10 הוגש נגד הנאשמת כתב אישום המיחס לה עבירה בגין העסקת עובד זר בלא היתר (עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק עובדים זרים, תשנ"א – 1991). העבירה המיוחסת לנאשמת בוצעה, לכאורה, ביום 6/3/03.

כידוע, העבירה שעניינה העסקת עובדים זרים בלא היתר נקבעה כעבירה מנהלית, ולפיכך דרך המלך לאכיפתה היא באמצעות הטלת קנס מנהלי (ראה בג"צ 5537/91 אליהו אפרתי נ' כרמלה אוסטפלד, פ''ד מו(3) 501).

על פי הוראות חוק העבירות המנהליות, תשמ"ו – 1985 [להלן: "חוק העבירות המנהליות" או "החוק"] שני מסלולים עשויים להוביל להגשת כתב אישום בעבירה שנקבעה כעבירה מנהלית:

כאשר הנאשם ביקש להשפט בגין העבירה שיוחסה לו, זכות המוקנית לנאשם לפי סעיף 8א (ה) לחוק העבירות המנהליות.

כאשר המאשימה החליטה כי בנסיבות העניין יש מקום להגיש כתב אישום יזום נגד הנאשם חלף הטלת הקנס המנהלי, וזאת בהתאם לסמכותה הקבועה בסעיף 15 לחוק העבירות המנהליות.

במקרה דנן, עניין לנו בכתב אישום "יזום", היינו, בכתב אישום שהוגש במסגרת שיקול דעתה של המאשימה, בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות, וכחריג לכלל שקבע המחוקק, אשר לפיו עבירות שנקבעו כעבירות מנהליות, יטופלו באמצעות קנסות מנהליים.

לטענת המאשימה, הטעם שעומד ביסוד הגשת כתב האישום דנן הוא ריבוי העבירות המיוחסות לנאשמת, אשר פרט לעבירה נשוא כתב האישום, לחובתה נזקפת עבירה נוספת שבוצעה בשנת 2003 ועוד שלוש עבירות שבוצעו בשנת 2002 (תיק נוסף, משנת 2003 נסגר מחוסר ראיות).

מאז שנת 2003 ועד היום לא נרשמו לחובת הנאשמת עבירות נוספות, ועל רקע האמור הגישה הנאשמת בקשה לביטול כתב האישום,במסגרתה העלתה טענות שונות המתרכזות כולן סביב השיהוי בהגשת כתב האישום, אשר הוגש, כאמור, כשבע שנים לאחר ביצוע העבירה.

כאמור, המאשימה טענה כי ביסוד החלטתה בדבר הגשת כתב האישום עומד ריבוי העבירות המיוחסות לנאשמת, וכן הבהירה כי בנסיבות העניין דנן אין המדובר בשיהוי אשר יש בו כדי להצדיק את הסטת הטיפול מהמסלול הפלילי למסלול המנהלי.

לאחר ששקלתי את טענות המאשימה, ביום 8/12/10 החלטתי לדחות את בקשת הנאשמת לביטול כתב אישום, תוך שציינתי בהחלטתי, כי לטעמי יש מקום לעיין מחדש בהנחיות הפנימיות שלפיהן פועלת המאשימה, ואולם סברתי, כי הביקורת השיפוטית על סבירות מדיניות האכיפה שגיבשה המאשימה נתונה בידי בית המשפט הגבוה לצדק.

בדיון שהתקיים בפני ביום 6/2/11 טען ב"כ הנאשמת, כי עובר למתן החלטתי לא היתה לו הזדמנות לטעון ביחס למסמכים שהגישה המאשימה, ולפיכך, ניתנה לו ארכה לצורך השלמת טענותיו.

ביני לביני, הובא לעיוני פסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 912/11 א.י.ל. סלע נ' מדינת ישראל מיום 3/2/11 אשר לאורו, ולאחר ששבתי ועיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל דעה כי בנסיבות דנן מוסמך בית הדין להורות על ביטול כתב האישום, בכפוף לכך שהנאשמת תשלם את הקנס המנהלי שהוטל עליה.

הביקורת על החלטת התובע להגיש כתב אישום לפי סעיף 15 ללחוק העבירות המנהליות

נדמה כי לא ניתן לחלוק על כך ששיקול הדעת שניתן לתביעה לפי סעיף 15 לחוק העבירות המנהליות נתון לביקורת.

כאמור, בהחלטתי מיום 8/12/10 בעת שדנתי בטענתם של הנאשמים להגנה מן הצדק, כבר חיוויתי דעתי כי לטעמי יש מקום לשקול מחדש את מדיניות התביעה לעניין ריבוי עבירות, בשים לב, לשיהוי הרב שבו לקו הליכי האכיפה בשנות ה- 90, ואולם סברתי, כי הסמכות לבקר את שיקול דעתה של המאשימה לעניין גיבוש מדיניות אכיפה, נתון לבית המשפט העליון, בשיבתו כבית משפט גבוה לצדק.

כפי שכבר ציינתי, לאחר מתן החלטתי, הובאה לעיוני החלטת בית המשפט העליון בבג"צ 912/11 א.י.ל. סלע נ' מדינת ישראל (פורסם באתר הנהלת בתי המשפט), שם נטענו בפני בית המשפט העליון, בשיבתו כבג"צ, טענות דומות לאלה שהועלו על ידי הנאשמים בתיק דנן, לעניין שיקול הדעת שהפעילה התביעה בעת שהגישה כתב אישום חלף הטלת קנס מנהלי. בית המשפט העליון דחה את העתירה בקבעו, בין היתר, כדלקמן:

"דומה כי הערכאה המתאימה לבירור טענות העותרים היא הערכאה הדיונית ולא בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כך נדחתה בעבר על הסף עתירה, שעניינה אופן הפעלתו של שיקול דעת תובע לפי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, בקביעה כי האכסניה הראויה להעלאת הטענות היא הערכאה הדיונית (ראו בג"צ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל/משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (לא פורסם); לעניין דחיית עתירה בה ביקש העותר להמיר כתב אישום בעבירות מס בתשלום כופר, ראו בג"צ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף -נתניה (לא פורסם); ראו גם בג"צ 7393/07 דור-אלון תפעול תחנות דלק בע"מ נ' רשות המסים בישראל (לא פורסם))." (ההדגשה שבגוף הטקסט איננה במקור א.ד.)

לא מן הנמנע להזכיר בהקשר זה גם דברים שנכתבו על ידי בית המשפט העליון בבג"צ 9131/05 ניר עם נ' מדינת ישראל הנ"ל:

"אמת, סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה מסמיך את בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לבחון את תקינות מעשיהן של גופי השלטון. אולם, לא מן הנמנע כי במסגרת הליך פלילי תידרש אף הערכאה הפלילית לבקר את חוקיות פעולותיהן של רשויות האכיפה בעת העמדה לדין פלילי. זאת, בפרט כאשר הנאשם עותר לביטולו של כתב האישום, בין אם בשל היעדר סמכות להגיש את כתב האישום, בין אם מחמת פגם שנפל בהליך החקירה או הגשת כתב האישום, בין אם בשל פסול בשיקול הדעת ובין אם משום שעומדת לו "הגנה מן הצדק"........... איננו רואים צורך להידרש לשאלה האם הפגמים הנזכרים, כולם או חלקם, נכנסים תחת כנפיה של הדוקטרינה הידועה כהגנה מן הצדק. בין אם מדובר בהגנה מן הצדק ובין אם מדובר בטענות שמחוצה לה, ניתן להעלותם בפני הערכאה הדיונית. מכאן, שאף בענייננו אין כל מניעה לכך שהעותרים יעלו בפני בית הדין, ולאו דווקא בגדרי העתירה דנא, את השגותיהם באשר לתקינות הליך הגשתו של כתב האישום נגדם. בית הדין, בדונו בהליך הפלילי, וככל בית משפט פלילי, רשאי ומוסמך לדון לא רק בטענות המכוונות ישירות כנגד האישום הפלילי, אלא אף בהשגות על התנהלותן של רשויות המינהל טרם הגשתו של כתב האישום. כוללים אנו במסגרת זו הן את שלב החקירה והן את ההתנהלות של התביעה עד להגשתו של כתב האישום.