א.מ. נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ

תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

התובע היה מעורב, כנהג, בתאונת דרכים קטלנית. לאחר התאונה חילץ את חבריו הפצועים שהיו עמו ברכב. במהלך החילוץ נפגע בידו. לטענת הנתבעת, מבטחת הרכב המנועי, הואיל והתובע נפגע כשחילץ את הפצועים ולא בתאונה עצמה הוא אינו זכאי לפיצוי.

עמדת המבטחת אינה מתיישבת עם הוראות החוק, ולטעמי גם לא עם התנהלות מוסרית בסיסית, ועל-כן התביעה מתקבלת.

התובע והתאונה

1. התובע, יליד 19/8/86 (כבן 31). בעבר ניהל והפעיל עסק לממכר בשר אך העסק קרס וכיום הוא עובד כמחסנאי בחברה לשיווק כלים חד-פעמיים.

2. ב-11/6/14 נהג ברכב ועמו שלושה נוסעים. סמוך למחלף אבו-גוש הרכב איבד שליטה והתהפך. על המשך האירועים נלמד מפי התובע: "התהפכתי עם הרכב, מדובר באלפיות שניה שאתה קולט מה קורה אתך. פותח את הדלת, מסתכל. רואה שהחבר שלידי במצב לא טוב, יוצא מן הדלת, ניגש אליו ורואה שאין יותר מדי מה לעשות פה [החבר נהרג] ... פתחתי את הדלת של הנוסע האחורי מאחורי י'. תיקון: ניסיתי לפתוח את הדלת. הדלת לא נפתחה, רצתי מהר חזרה לכיוון השני, פתחתי את דלת הנוסע מאחורי הנהג ואז ניגשתי אל שני הפצועים. שאלתי 'מי חי?' הבחור בן 16 ענה לי 'א' אני חי', מיד הבנתי שאביו במצב מסוכן יותר, נכנסתי פנימה אל תוך האוטו, הבחור ישב מאחורי הנהג, הרכב היה הפוך. הייתי בעצם מתחתיו, פתחתי את החגורה של אביו, הוא נפל אל תוך ידי ומשכתי אותו החוצה" (עמ' 8 לפרוטוקול). "ואז ניגשתי אל הבן והוצאתי גם אותו. היה יותר קל לחלצו" (עמ' 9, 16). גרסה דומה נכתבה בתצהיר ונמסרה למשטרה והדברים אינם שנויים במחלוקת.

    

    

3. התובע מסביר כי כלל לא חש שנפגע אך כשהגיעו אנשי מד"א למקום הראו לו כי נחתך בידו. "אני יודע שכשיצאתי מהאוטו הכל היה בסדר, ומיד אחרי החילוץ שלו הייתי...כנראה שאז נתפסה לי האצבע בברזל. ... זה או בעת התאונה או בעת החילוץ. זה לא יכול היה לקרות במועד אחרי כי מיד אחרי כן ניגשו אלי אנשי מד"א, הראו לי שכולי דם ואני פצוע" (עמ' 9, משורה 2). התובע אינו יודע אם נפצע בתאונה או בחילוץ, אך הוא משער שנפגע בחילוץ וזוהי הגרסה לגביה טענו הצדדים.

4. הפגיעה ביד הייתה משמעותית והתובע סבל מקרע בגיד המכופף של האגודל ומפגיעה עצבית. התובע נותח ושהה בתקופת אי-כושר ממושכת. ד"ר ליאור פז, מומחה מטעם בית-המשפט, העריך כי נותרה נכות צמיתה בשיעור 14.5% – 10% בשל פגיעה עצבית תחושתית באגודל ו-5% בשל הגבלה בתנועות האגודל.

   תאונת דרכים?

5. הנתבעת מכירה בחובתה לפצות את נפגעי תאונת הדרכים, אך ממאנת לפצות את התובע עצמו. לטעמה חילוץ הפצועים אחרי התאונה אינו מהווה "שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" שכן התאונה הפסיקה את הנסיעה וכל מה שהתרחש אחריה אינו חלק מהנסיעה ואינו מהווה את אחד השימושים המוכרים האחרים שנימנו בחוק הפלת"ד.

6. אינני מקבל פרשנות זו. תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סעיף 1 לחוק). במקרה הנוכחי נעשה שימוש למטרות תחבורה שכן הרכב היה בנסיעה והתובע נהג בו. הסיכון של התהפכות הרכב הוא חלק אינהרנטי של השימוש התחבורתי והתממשות הסיכון היא חלק מן הנסיעה. התממשות הסיכון גרמה לפצועים שהיה צריך לחלצם, ופעולותיו של הנהג לחילוץ הנוסעים שנפצעו בתאונה היא המשך ישיר של הנסיעה והשימוש. לא ניתן לנתק בין הנסיעה לבין החילוץ שנעשה מיד אחריה. מדובר ברצף פעולות ישיר ומיידי, שלא נקטע, לא בזמן ולא במקום, וכל הפעולות בו – הנהיגה, התאונה וחילוץ בשטח – מהוות חלק אינטגרלי מן השימוש שעשה התובע ברכב. בנסיבות אלו יש לראות בפציעתו של התובע חלק מן הנסיעה עצמה גם אם ארעה במהלך חילוץ הפצועים מיד אחרי התאונה.

7. ואכן, במספר פסקי דין הכירו בתי המשפט במי שחילצו לכודים מרכב כנפגעי תאונת דרכים, זאת גם אם לא היו חלק מן המשתמשים הראשוניים ברכב. מקל וחומר נלמד לעניינו של התובע שהיה נהג הרכב וחלק מן התאונה, ופעל לחילוץ חבריו הפצועים מיד אחריה. "לשימוש העיקרי ברכב מנועי, היינו נסיעה בו, מתלוות תאונות ובהן תאונות שהנפגעים בהן נלכדים בתוך כלי הרכב ... במקרים כאלה יש לראות עקרונית תאונה למחלץ בעת החילוץ, כפעולה נלווית ל'שימוש ברכב', באופן שהפגיעה בו תהווה אף היא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק" (ע"א (מחוזי חי') דהאן נ' אררט (הוזכר בפסקי דין אחרים)). לפיכך נקבע כי אדם שנפגע בזמן שחילץ תינוק מרכב נעול הוא נפגע תאונת דרכים. "הביטוי 'מטרות תחבורה' שבהגדרת 'תאונת דרכים' בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, כולל מעצם תכליתו של החוק פעולה שמטרתה מניעת נזק גוף כתוצאה משימוש ברכב למטרות תחבורה ... התינוק הוכנס לרכב לקראת נסיעה ... המערער פעל כשלוחה של האם ונכנס לרכב במטרה למנוע את הסיכון שנגרם לתינוק כתוצאה משימוש ברכב למטרות תחבורה. מכאן שכניסתו לרכב הייתה גם היא למטרת תחבורה, מניעת סיכון תחבורתי, ומכאן שפציעתו היא בגדר של 'תאונת דרכים' כמשמעו בחוק הפלת"ד" (ע"א 1404/05 ברונקש נ' זוהר מרקו (5/9/06); וראו גם ת.א. (שלום חדרה) 57634-11-14 זידאן נ' קופרמן (30/5/16)).

8. בתי המשפט לא הסתפקו בלשון החוק אלא התייחסו בהרחבה גם לתכליתו ולשיקולי מדיניות ומוסר והבהירו כי פרשנות תכליתית ראויה מחייבת להכיר במי שנפגעו כאשר סיכנו עצמם כדי לחלץ אחרים כחלק ממעגל הזכאים לפיצוי. הכרה זו תשרת את האינטרס הציבורי הרחב של עזרה לזולת המצוי במצוקה וכן את האינטרס הצר של מבטחות הרכב המנועי משום שהיא תעודד עזרה לנוסעים שנלכדו ברכב אחרי תאונה וכך תמנע את הגדלת נזקיהם ואת הסיכון למשתמשים אחרים בדרך. "בהתגייסותו לפעולת החילוץ מילא התובע חובה אזרחית, פעל באופן אנושי ומוסרי אשר ראוי לשבח, מנע נזק חמור נוסף [לנפגעת] – אך גם עשה להקטנת נזקיה של [המבטחת] במעמדה כמבטחת רכבה של [הנפגעת]. יש בכך כדי להעיד על הזיקה המתקיימת לא רק בין התובע לבין [הנפגעת] בכל הקשור לשימוש ברכב למטרת תחבורה ולפעולת היציאה ממנו, אלא גם על זיקה וקשר בין פעולת התובע שבמהלכה נפגע בתאונה לבין האינטרס הביטוחי של [המבטחת]" (עניין זידאן). "אין לי אלא להצר על כך שאדם שנפצע תוך פעולה שמטרתה מניעת אירוע שהוא "תאונת דרכים" ומניעת נזק גדול יותר שהיה עלול להיגרם לתינוק, מוצא עצמו נגרר לבתי משפט, מפסיד זמן וכסף על המעשה שעשה. תוצאה זו עומדת בניגוד לתכלית החקיקה שמטרתה, בצד הסדרת הפיצוי לנפגע, גם הפחתת הנטל הכספי הכולל המוטל על החברה כתוצאה מתאונות דרכים. מטרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי בעידוד הציבור לפעולות שיש בהם כדי למנוע תאונות דרכים ולהפחית את הנזקים בגינן" (עניין ברונקש).

9. הנתבעת ערה לפסקי דין אלה אך חולקת עליהם ומבקשת להסתמך על פסק דינו של בית-המשפט העליון ברע"א 66/10 לוי נ' מ"י (14/1/10) בו נקבע כי אלונקאי שנפגע תוך כדי העמסת פצוע לאמבולנס אינו בגדר נפגע תאונת-דרכים. אולם המשל אינו דומה לנמשל והקביעה שהעמסת פצוע לאמבולנס אינה מהווה תאונת דרכים אינה שוללת הכרה במי שחילצו פצועים מרכב שנפגע בתאונה. גם קביעתו של בית-המשפט העליון כי החוק מבקש להגן על משתמשי הרכב ולא על אדם אחר (סעיף 13 לסיכומי הנתבעת) אינה שוללת את זכאותו של התובע הנוכחי, שנהג ברכב והיה בו בזמן התאונה. ברור שמצבו של התובע שנהג ברכב וחילץ את חבריו מיד אחרי התאונה אינו דומה למצבו של אלונקאי שהעמיס אדם אחר על רכב שכלל לא היה מעורב בתאונה.

10. פסק דין נוסף אליו מפנה הנתבעת – רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המל"ל (8/11/07) – קרוב בהרבה לענייננו, אולם שינוי הנסיבות שבין פסקי הדין ממחיש דווקא את הקשר שבין התובע לבין התאונה. באותו מקרה נבחן מעמדו של נהג רכב שהיה מעורב בתאונת דרכים, יצא מרכבו על-מנת לבדוק את שלומם של נוסעי הרכב האחר, חזר לרכבו וכשעמד לצדו נפגע מרכב חולף. בית-המשפט העליון קבע אמנם שהנהג אינו משתמש ברכבו שכן התאונה קטעה את הנסיעה, אך כפי שהודגש שם הנסיעה נקטעה משום שהנפגע "[]יצא מן הרכב התרחק ממנו ושב לקרבתו ונפגע מרכב חולף" (אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים – תחולת החוק, סדרי דין וחישוב פיצויים (מהדורה רביעית, 2011), עמ' 269). קיים אפוא שוני ברור בין המקרים, שכן התובע לא התרחק מהרכב וגם לא חלף זמן בין התאונה לבין החילוץ. התובע יצא מן הרכב מיד אחרי התאונה, ועשה פעולה שכל אדם סביר וערכי היה עושה – לחלץ את חבריו הפצועים מן הרכב. דווקא השוני שבין הנסיבות מדגיש את הקשר הישיר והמידי בין התובע כאן לבין התאונה שארעה ומחזק את המסקנה כי יש להכיר בו כנפגע תאונת דרכים.

    התובע השתמש ברכב המנועי, והתאונה הייתה חלק מצער אך טבעי מן השימוש. התובע פעל באופן אינסטינקטיבי ומיידי לחילוץ הנוסעים הלכודים ברכב. פעולה זו היא חלק מן התאונה ומן השימוש ברכב. קביעה אחרת תהא מנוגדת ללשון החוק וכן לתכליתו של חוק הפלת"ד שכן היא תרתיע מפני סיוע לנפגעי תאונות דרכים וכך תגדיל את הסיכון התחבורתי. יתרה מכך, שלילת פיצוי ממי שפעלו לחילוץ נפגעים ברכב שהיה מעורב בתאונה מנוגדת למדיניות ציבורית וחברתית ראויה שאמורה לעודד חילוץ פצועים מרכב פגוע. נוכח כל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי יש להכיר בתובע כנפגע תאונת דרכים.

    נזקי התובע

    הנכות

11. ממקום התאונה הובהל התובע לבית החולים "הדסה עין כרם" כשהוא סובל מפצע חתך עמוק וכאבים באגודל ימין, סחרחורות, חולשה וכאבים. התובע אושפז למשך יום וחצי וביום 25/6/14 עבר ניתוח לצורך תיקון גיד מכופף באגודל ימין ולשם כך אושפז למשך יום וחצי נוספים. בהמשך טופל בפיזיותרפיה ובריפוי בעיסוק. בסך הכל שהה התובע באי כושר משך 76 ימים.

12. ד"ר ליאור פז, מומחה בית המשפט, מצא כי נותרה לתובע נכות רפואית באגודל בשיעור של 14.5% במשוקלל: 10% בגין פגיעה בשני העצבים הדיגיטליים באגודל ימין לפי תקנה 31 (4)(א)II לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965; ו-5% בגין הגבלות תנועה באגודל ימין לפי תקנה 44(2) לתקנות. כן קבע נכויות זמניות כדלקמן; 100% למשך 6 שבועות ממועד התאונה (עד ליום 23/7/14) ו-30% לתקופה של כ-6 שבועות נוספים (עד ליום 3/9/14). הנכות הרפואית עצמה אינה שנויה במחלוקת, אולם הצדדים חלוקים בכל הנוגע להשפעותיה התפקודיות (בהן נדון בהמשך).

    עברו התעסוקתי של התובע – לפני ואחרי התאונה

13. התובע בעל השכלה של 12 שנות לימוד ישיבתיות ובעל תעודת ניהול עסקים. לפני התאונה עבד כשכיר בעבודות פיזיות של ניהול חנויות מכולת וחנות בשר בשכר של כ-3,881 ₪ בחודש. שכר זה אינו משקף את פוטנציאל השתכרותו של התובע, שכן סמוך לאחר התאונה הפך לעצמאי וקיבל לידיו את חנות הבשר בה עבד (התובע טען כי העברת החנות לבעלותו תוכננה קודם לתאונה ונדחתה למשך שלושה חודשים עד שהחלים). הכנסות התובע עלו באופן משמעותי לסכום חודשי של של כ- 14,757 ₪ נטו, והוא אף הצליח להגדיל את הכנסות העסק לסכום של כ- 7,066,000 ₪ ולפתוח חנות בשר נוספת. העסק נקלע לקשיים, לטענת התובע בשל תרמית, וב-2016 נאלץ התובע למכור אותו כדי לכסות את חובותיו. התובע עבד בעבודות שונות, וממאי 2017 הוא עובד כמחסנאי שכיר בחברת "ראובן שמאי" העוסקת בשיווק כלים חד פעמיים ושכרו עומד על סכום של 10,754 ₪ נטו. מאחר ונחשף לפוטנציאל הרווחיות הגבוה מקווה התובע כי בעתיד ישוב להיות עצמאי בתחום הבשר.

    הנכות התפקודית

14. הנכות התפקודית נקבעת על ידי בית-המשפט בהתחשב במכלול הנסיבות המשפיעות על יכולתו של התובע הספציפי לתפקד ולשוב ולהשתכר. בכלל זה, בין השאר, נבחנים גילו, השכלתו, כישוריו והשפעת פגיעותיו על תחום הכשרתו ועל יכולתו להשתלב מחדש בשוק העבודה. שינויים שחלו בפועל בעיסוקו ובשכרו של הנפגע מהווים מדד חשוב בהערכת הפגיעה בכושר ההשתכרות (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 [1995]; ע"א 2477/14 פלוני נ' הפול (11/1/15)). במקרה הנוכחי העובדות מושכות לכיוונים שונים, ולאחר ששוקללו השיקולים מכאן ומכאן מצאתי להעמיד את נכותו התפקודית של התובע על 10% (66% מהנכות הרפואית).

15. לתובע נותרה, כאמור, פגיעה בכיפוף אגודל ידו הימנית (הפגיעה הודגמה בדיון) וכן פגיעה תחושתית בעצבי האגודל. מיקום האגודל הוא שמאפשר לנו לאחוז כלים, להפעיל לחץ ולהרים משקלים גדולים ולהשתמש בכלים עדינים. פגיעה בתנועת האגודל ובתחושה בה משפיעה על פעולות אלו ועל כן היא תפקודית, בוודאי לעובד כפיים כמו התובע שעושה שימוש ניכר בידיו בעת עבודתו. עמד על כך גם מומחה בית-המשפט שנחקר לבקשת הנתבעת. "אני חושב שכל עבודה מצריכה אחיזה עם האגודל יש לכך השפעה תפקודית" (עמ' 13, 6). "ההגבלה ביישור האגודל היא אמיתית. היא מפריעה למפתח התקין של כף היד. אדם לא יכול לאחוז אותו גודל של חפץ כשהאגודל לא מתיישר עד הסוף ולא מאפשר מפתח מלא. גם אם מכניסים יד לכיס, האגודל שאינה מיושרת עשויה להיתקע ולהפריע. גם בפעולות יומיומיות" (עמ' 14, 27-29). ההפרעה התחושתית היא "הפרעה משמעותית. כל התחושה העדינה, התחושה התקטילית, כל דבר שאוחזים ורוצים למשש ולהרגיש בין האגודל לצד הרדיאלי של אצבע 2...כלומר מדובר במוטוריקה עדינה והגבלת התנועה מפריעה למפתח. אלו המגבלות" (עמ' 15, 22-24). לשאלת בית המשפט השיב המומחה כי מצבו של התובע כיום סטטי ולא צפויה הטבה או החמרה (עמ' 15, 26-29).

16. ואכן התובע מעיד על כאבים ומגבלות שנגרמו לו בעבודתו הקודמת בה נדרש לאחוז ולהרים מוצרי בשר קפוא (סעיף 26 לתצהירו) וכן על הגבלות (מועטות יותר) בעבודתו כמחסנאי בה הוא מתקשה, למשל, להפעיל מלגזה, משום שזו מחייבת אחיזה של כל האצבעות (עמ' 6 לעדותו). המסקנה היא כי לנכות באגודל יש השפעה תפקודית ניכרת, אולם לא ניתן להתעלם מכך שדווקא אחרי התאונה השביח התובע את שכרו באופן ניכר, תוך שהוא מנהל עסק גדול שמחזורו למעלה משבעה מיליון ₪ בשנה. גם כשכיר הוא מרוויח היום שכר גבוה בהרבה משכרו לפני התאונה. ברי כי אינני יודעים מה צופן עתידו של התובע – האם יישאר שכיר או שיהפוך שוב עצמאי וינהל עסק – אולם בכל אחת מן העבודות שיבחר תשפיע עליו הנכות באגודל (אפילו אם יבחר לעבוד מול מחשב תהא לכך השפעה, שכן יתקשה להקליד). עם-זאת, בהתחשב בכושר תפקודו לאחר התאונה שוכנעתי שאין מקום להכיר במלוא הנכות כתפקודית, ואני מעריך את ההשפעה התפקודית בעשרה אחוזים.

    נכותו התפקודית של התובע היא 10%.

    ראשי הנזק

17. הפסדי השתכרות לעבר: אין ראיות לטענת התובע כי התאונה גרמה לעיכוב בפתיחת העסק כעצמאי. לפיכך, והואיל ומדובר בראש נזק שיש להוכיח בראיות, יפסקו הפסדים בהתאם להפסד בתלושי השכר שהוצגו לחודשים יוני ויולי 2014 ומקובלת עלי הצעת הנתבעת בסיכומיה תחת ראש נזק זה - 7,140 ₪. בחודש אוגוסט 2014 שב לעבודה והחל להרוויח סכומים גבוהים יותר מן הסכומים שהרוויח לפני התאונה, ואין ראיה להפסד. כאמור לעיל, בשנתיים שלאחר מכן השביח את שכרו ואין כל טענה כי הנכות שנגרמה בתאונה תרמה לקריסת העסק ולהפסדים שנגרמו לו. בנסיבות אלו אין מקום לפסיקת סכום נוסף בגין הפסדי עבר.

18. הפסדי השתכרות לעתיד: פוטנציאל השתכרותו של התובע עומד על סכום של 12,500 ₪. כעצמאי הרוויח אמנם סכום גבוה יותר, של כ-15,000 ₪ בחודש, ברם העצמאות גרמה לו גם הפסדים אותם יש לשקלל. במומו היום הוא מרוויח למעלה מ-10,000 ₪ בחודש, אך בקביעת פוטנציאל ההשתכרות יש להתחשב בכישוריו הגבוהים, באפשרות שישוב להיות עצמאי או יתקדם בעבודתו, אך גם בסיכונים שבעצמאות. בהתחשב בכל אלו נבחר סכום ביניים של 12,500 ₪. בהתחשב בסכום זה, בנכות התפקודית ועד לגיל הפנסיה כשכיר עומדים הפסדי ההשתכרות לעתיד על סכום של 327,406 ₪ ולכך יש להוסיף הפסדי פנסיה בסך 40,925 ₪. סה"כ הפסדי השתכרות לעתיד – 368,331 ₪. למען הסדר הטוב אעיר כי החישוב נערך לפי ריבית של 3% אף שהתובע טען לריבית של 2% נוכח התיקון בתקנות המל"ל, שכן בשלב זה אין עדיין שינוי פסיקתי ברור ולא הובאו טיעונים מספקים בנושא.

19. הוצאות רפואיות ונסיעות: התובע לא הציג קבלות וכפי שהעיד המומחה מצבו כיום סטאטי ואין צורך בטיפולים מיוחדים. בהתחשב בטיב הפגיעה, בעובדה שהיא עלולה לגרום כאב, בכך שסמוך לתאונה והניתוח בוודאי נזקק לנסיעות רבות לטיפולים וביקורות, נפסק סכום גלובאלי של 7,500 ₪.

20. עזרת הזולת: בעקבות התאונה נותח התובע ושהה בתקופת אי-כושר ממושכת בה התקשה לעשות שימוש בידיו. ברי כי בתקופה זו זכה לעזרה מוגברת של בני משפחתו. לאחר תקופת ההחלמה הראשונית, ולעתיד, העזרה הנדרשת מוגבלת, אך הפגיעה בתנועות האגודל ובמוטוריקה עדינה עשויה לחייב עזרת הזולת בשימוש במכשירים עדינים ובעבודות תחזוקת בית. בהתחשב בנתונים אלו נפסק סכום גלובאלי של 15,000 ₪ לעבר ולעתיד.

21. כאב וסבל: בהתאם לחוק ולפי דרישת התובע בסיכומיו יעמוד הפיצוי על סך של 26,077 ₪.

    סך נזקי התובע: 424,048 ₪

    סוף דבר

22. התובע נהג ברכב שהתהפך. לאחר התאונה חילץ את חבריו הפצועים שהיו עמו ברכב ובמהלך החילוץ נפגע. מצאתי כי החילוץ הוא חלק מן השימוש התחבורתי ברכב המנועי ויש להכיר בתובע כמי שנפגע בתאונת הדרכים. פרשנות אחרת אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק, עם התנהלות אנושית בסיסית ועם שיקולי מדיניות והצורך לעודד חילוץ פצועים מרכב פגוע. בכל הנוגע לנזק נמצא כי לתובע פוטנציאל השתכרות לא מבוטל וכי הנכות שנגרמה לו היא בעלת השפעה תפקודית.

23. התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך של 424,048 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד כדין ובתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 45 ימים וישאו הפרדי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

     

     

     

     

    ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ח, 07 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.