תביעה שעניינה בטיפול שיניים רשלני של הנתבעת 1 בתובע. עד שהגיעו עת חקירות וסיכומים, לא חלקו עוד הנתבעות על הרשלנות, ואף הביעו נכונות לפיצוי התובע באופן שלכאורה היה אמור לייתר גם את הדיון בשאלת גובה הנזק. אך כיוון שמחלוקת נותרה בכל זאת, באה הכרעה.
תמצית העובדות הצריכות להכרעה
1.הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") היא רופאת שיניים כללית, בעלת רישיון לעסוק ברפואת שיניים משנת 2013, ובבעלותה מרפאה. הנתבעת 2 היא מבטחתה. התובע, יליד שנת 1952, פנה ביום 10.2.2015 למרפאתה של הנתבעת, בעקבות כאבים וחוסר בשיניים בלסת עליונה בצדה הימני. טענות וטיפול באו גם ביחס ללסת התחתונה; בעניין זה אין עוד טענה לרשלנות ולא נתייחס. הרשומות הרפואיות אף הן חסרות, מוסכם, אך אין צורך להרחיב באין טענה עוד לנזק ראייתי שיש לו נפקות לענייננו, שעה שמהלך הטיפול שכשל ברורה ועל הרשלנות אין חולק.
2.הטיפול בלסת העליונה של התובע עסק בהתקנת שני שתלים דנטליים בצדה הימני-האחורי של הלסת: שן מס' 16, שחסרה לתובע מלכתחילה לעת תחילת הטיפול, ושן מס' 17, שנוכח מצבה הגרוע עקרה אותה הנתבעת, והשתל הדנטלי נועד להחליפה. אין חולק שכיוון שהתובע סבל ממחלת חניכיים מתקדמת וספיגת עצם נרחבת, היה צורך בהליך מקדים של השתלת תחליף עצם סינטטית על גבי עצם הלסת העליונה, המתנה של כחצי שנה לצורך קליטת שתל העצם, ורק לאחר מכן – התקנת השתלים הדנטליים. הליך זה, ביאר המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שלמה טייכר, יהווה את "פסגת חלומותיו" המקצועית של רופא שיניים כללי ו"הניתוח הכי מסובך שהוא יעשה בחייו", ועל כן מוטב (אף כי אין חובה בדין) כי מומחה לכירורגיית פה ולסתות הוא שיבצעו.
3.ביום 10.3.2015 החלה הנתבעת בהליך דו-שלבי של השתלת עצם פתוחה של הסינוס המקסילרי. ביום 4.10.2015, בתום ההמתנה שנועדה לצורך קליטת שתל העצם המעגן את השתלים הדנטליים, התקינה הנתבעת בפי התובע את שני השתלים הדנטליים. ברם ביום 20.4.2016 מצאה שהשתלים לא נקלטו, והוציאה אותם. בסמוך לאחר מכן הפסיק התובע את הטיפול אצל הנתבעת.
4.אין חולק על קביעות המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' שלמה טייכר, שעדותו הייתה סדורה ומאירת עיניים: כשלון השתלים במקרה זה אינו תוצאה מסתברת של ההליך הרפואי, כי אם תולדה של רשלנות הנתבעת. השתלת תחליף העצם הסינטטי ברצפת הסינוס המקסילרי יצרה תוספת בגובה של 4-3 מ"מ בלבד בנפח עצם. בנוסף, השתלים שהוחדרו היו קצרים, אך ארוכים ב- 1 עד 2 מ"מ מגובה העצם. שילוב שני אלה הוביל לחסר בתמיכת עצם לתאחיזת השתלים ולכשלון הטיפול, שסופו אצל הנתבעת בהוצאת השתלים. ועוד הוסיף פרופ' טייכר: אם חפץ התובע בשתלים הדנטליים, עליו לפנות למומחה לכירורגיית פה ולסתות, כפי שהיה ראוי שיעשה מלכתחילה נוכח מצבו כבר לעת תחילת הטיפול בו אצל הנתבעת. הטיפול יכלול השתלת עצם בנפח תקין בחלל הסינוס המקסילרי והחדרת שני שתלים באורך תקין, שעל כל אחד מהם מבנה וכתר חרסינה.
5. את תביעתו הגיש התובע בשנת 2018, בלא שעבר בפועל הליך כאמור, זולת הגעה לרופאת שיניים אחרת, ד"ר ותד, שלפי תצהירו אמרה כי לא תוכל לסייע לו. הוא הלין על כאבים, דלקות וקושי ללעוס מזון, לשיטתו בעטיו של הטיפול שעבר. הנתבעות הכחישו בתחילה כל רשלנות. כל צד הגיש חוות דעת מומחה מטעמו לתמיכה בעמדתו, שאז מינה בית המשפט (כב' סגה"נ רמי חיימוביץ, שטיפל אז בתיק) מומחה מטעמו, הוא פרופ' טייכר, שקבע קיומה של רשלנות, אך בהיקף מצומצם מזו שטען לה התובע בתחילה (ועסקה גם בלסת התחתונה). על מסקנות המומחה שצוינו לעיל והסבריו הממצים בדיון איש אינו חולק לעת סיום ההליך. התובע, שמשך כשלוש שנים בין סיום הטיפול אצל הנתבעת ועד שבאה חוות דעת המומחה לא ביצע השתלה אצל מומחה (לטענתו בתצהירו: כיוון ש"לא מצאתי רופא שמוכן לבצע את ההשתלה"), הודיע לקראת דיון ההוכחות כי פנה לבית חולים וולפסון, שם בוצעה בו פרוצדורה, 16,000 ₪ עלותה, שכשלה. הנתבעות בהגינותן לא התנגדו לצירוף המסמכים. בדיון ההוכחות נשמעו פרופ' טייכר והתובע.
6.עוד טרם שנפנו הצדדים לסכם, ביארו ב"כ הנתבעות מיד בסוף הדיון: שולחותיו לא תחלוקנה על קיום רשלנות; הן נכונות לשאת בעלות הטיפול אצל מומחה, ולא רק הטיפול האחד שעדיין עומד לפני התובע אלא גם זה שכשל; כל הסכומים שנקב בהם המומחה – מקובלים עליהן. הן מכירות בחבותן לשאת בפיצוי בגין כאב וסבל, אם כי לא בסכום שיעלה לשיטתן על 20 עד 25 אלף ש"ח. לכאורה – דרך טיעון המייתרת את הצורך בהמשך התדיינות, והמותירה לכל היותר לבית המשפט להפעיל את השיקול דעתו בשאלת הפיצוי בגין כאב וסבל. אולם התובע כפי זכותו ראה לעמוד על פיצוי גם בראש נזק של פגיעה באוטונומיה, קרא לבית המשפט להבהיר לרופאי שיניים כלליים באשר הם כי אל להם לשלוח ידם לפרוצדורות רפואיות סבוכות דוגמת התקנת שתלי עצם, ובסוגיית הכאב והסבל טען להקבלה בין מקרים אחרים שבהם ניתנו פיצויים של עשרות ואף מאות אלפי ש"ח לבין ענייננו. הנתבעות מנגד חזרו על עמדתו האמורה.
דיון
7.אין מחלוקת עוד על הרשלנות, טיבה ולמעשה גם תוצאתה. את ראשי הנזק שהתובע טוען לזכותו לפיצויים בגינם ניתן לחלק לשלושה: פגיעה באוטונומיה, עלות הטיפולים בעבר ובעתיד, וכאב וסבל. ולמסקנות: פגיעה באוטונומיה אין ואף לא ניתן לפסוק; הפיצוי שהציעו הנתבעות בגין עלות הטיפולים ודאי אינה נופלת ממה שהתובע זכאי לו ולכן ייקבע כפי הצעתן; הפיצוי שהציעו הנתבעות בגין הכאב והסבל ודאי אינו נופל ממה שראוי לפסוק, ולכן ייקבע כפי הצעתן. אבאר בקיצור יחסי, בנסיבות שבהן היקף המחלוקות מצומצם.
א.פגיעה באוטונומיה
8.טענת ב"כ התובע לזכות שולחו לפיצוי בראש נזק זה נסבה בחלקה על כך שהתובע, שאינו דובר עברית, לא היה ער לסיכוני ההליך, חלקה על כך שהנתבעת לא גילתה לתובע כי יש לה ניסיון של שנתיים בלבד, וכי אינה מומחית, תוך שלדעת ב"כ התובע היה עליה להפנותו למומחה בנסיבות.
9.דינה של התביעה בראש נזק זה דחיה מניה וביה: כפי שקבע בית המשפט העליון באופן מפורש בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל (12.3.2018), אין לפסוק פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה בנוסף לפיצוי שנפסק בגין נזק לא ממוני בעילה של הסכמה שלא מדעת או התרשלות בטיפול. פיצוי בגין נזק לא ממוני בעילה של התרשלות בטיפול ודאי ייקבע כאן, והמחלוקת היא רק על היקפו. פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה אין לפוסקו אפוא. רק למעלה מן הצורך ובקיצור יחסי אבאר כי לא היה מקום לפוסקו גם לגופו.
10.בעניין ההסכמה מדעת בקשר עם הבנת ההליך וסיכוניו, לא באה טענה סדורה דיה של התובע בתביעתו, תצהירו או בעדותו. בדיון התחוור שהיה מודע לסיכונים והמשמעויות, וכי הוחתם על טופס הסכמה מדעת בשפה הרוסית שאותה הוא דובר, שאין ראיה כי חסר בו דבר.
11.ולעניין הקביעה העקרונית שב"כ התובע הציע כי בית המשפט יקבע, והיא כי אל לו לרופא שיניים כללי מועט ניסיון לבצע כלל את ההליך הרפואי הסבוך אלא בהכרח להפנות את לקוחו למומחה גדול ממנו: דרך הילוכו של ב"כ התובע היא שאף אם לרופא שיניים שאינו מומחה והוא מועט ניסיון מותר לפי דין ולפי הנחיות משרד הבריאות לבצע את ההליך, הרי שבחירתו של הרופא שלא להתריע בפני שולחו כי הוא בעל ניסיון מוגבל, ולא להפנות אפוא את המטופל למומחה פוגמת בהסכמתו מדעת של המטופל. מכאן זכותו של המטופל לפיצוי, בלא קשר למעשה לשאלה אם הטיפול צלח ולשאלת הרשלנות, כך הטענה.
12.טענה זו יש לדחות. ב"כ התובע אף לא הצביע על בסיס שכזה בחוק או בפסיקה או זכר לכך בטופסי ההסכמה מדעת הנוהגים. בהצעה זו של ב"כ התובע גלומה למעשה קריאה לבית המשפט להחליף את המחוקק או את משרד הבריאות, לקבוע אילו טיפולים רופאי שיניים כלליים יהיו רשאים לבצע, ואיזה ניסיון מינימלי או תנאים אחרים נדרשים טרם שיבצעו טיפול כאמור. ברם זהו עניין מובהק להסדרה חקיקתית. הנתבעת מורשית הייתה לבצע את ההליך. אין אפוא כל בסיס לקביעה שהסכמת המטופל אינה בבחינת הסכמה מדעת, רק משום שרופאת השיניים מעוטת הניסיון לא הודיעה למטופל שלה כי ייטב אם ישקיע את כספו בשכירת שירותיו של מומחה לביצוע ההליך האמור. לו באה קביעה שיפוטית גורפת שכזו, הרי שבאבחה אחת גדענו את מטה לחמם של כל בעלי המקצוע שאפשר שאינם בחוד החנית של מקצועם או שזה מקרוב רכשו בדי עמל את תוארם: בהוראה שיפוטית, יהיה עליהם לשבת במשרדיהם, לשכותיהם ומרפאותיהם, ולשמש כמודיעין להפניית כל הלקוחות אל הטובים שבמומחים, שאם לא יעשו כן ייחשב כל טיפול של אנשי מקצוע אלה בלקוחם כנגוע באי-הסכמה מדעת של הלקוח לכך.
13.יודגש: מובן שכל איש מקצוע – רופא שיניים, כירורג, עורך דין, רואה חשבון ועוד רבים אחרים – ייטיב לבחון בינו לבין עצמו, יהיה ניסיונו אשר יהיה, אם הוא חש שיכולותיו המקצועיות מאפשרות לו לתת טיפול ברמה המקצועית הנדרשת ללקוחו. מובן שכל איש מקצוע ראוי שיהיה ער לכך שאם יתברר כי רמת ביצועה של מלאכתו נפלה מן הסביר בענף, קיימת אפשרות שיימצא בדיעבד כי התרשל וכי הוא חב בפיצוי. אולם לא בית המשפט ימנע מכל איש מקצוע מראש באופן גורף לעשות את שהתיר לו הדין והתירו לו האמונים על קביעת גבולות המקצוע. פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה לא יינתן אפוא.
ב.הוצאות בעבר ולעתיד
14.עלינו להעמיד את התובע במקום בו היה אילולא ההתרשלות. נבחן אפוא ראשית אילו טיפולים ביצע, ומה נותר, כמו גם עלות טיפולים אלה. מובן שלא בגין כל אחד ואחד מהם יוכל התובע לזכות בפיצוי, שהרי יש לזהות אילו מטיפולים אלה הוא תולדת הרשלנות והתובע לא היה נזקק לשלם עליו אילולא הרשלנות.
15.טיפול ראשון שבו יש לעסוק הוא כמובן זה שעבר אצל הנתבעת, זה שכשל. אשר לעלותו, ככל שהיא רלבנטית להליך, לא טען התובע דבר, ובכך יש קושי שעה שעליו הנטל ושעה שאין טענה לרשלנות ביחס לחלק מן הטיפול אצל הנתבעת (בלסת התחתונה, ובעקירת שן 17); אך ממוצגיו (עמ' 16 ו-23) ניתן לחלץ עלות בחלק הרלבנטי של הטיפול של 6,584 ₪.
16.טיפול שני ורלבנטי הוא זה שבוצע בו בראשית שנת 2020 בבית החולים וולפסון. הנתבעות הביעו נכונות לפצות בגין טיפול זה, מה שחוסך את ההרחבה בשאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות וטיפול זה. רק בקיצור יצוין אפוא כי מעדות פרופ' טייכר ומן הרשומה מבי"ח וולפסון עולה קשר סיבתי בין טיפול כושל ראשון לכך שטיפול נוסף ייכשל בתחילה. זאת שכן הטיפול הראשון מוביל לפגיעה ברירית שבסיכוי גבוה מאד עלולה להקרע בניסיון התיקון הבא, כפי שאכן ארע בתחילה בבי"ח וולפסון (שם צוין: "הקרע גדול מדי להשתלה, בוצעה אוסטאופלסטיה ברצפת הסינוס ע"מ לאפשר הרמה פשוטה בכניסה הבאה"; וראו גם תשובות המומחה לשאלות ההבהרה מיום 24.5.2020). עלותו של הטיפול: 16,000 ₪. משבוצע, הרי שהפרוגנוזה לטיפול המתקן עתה זהה לזו שהייתה ערב הטיפול הראשון אצל הנתבעת, ככל שמומחה הוא שיבצעו (חקירת פרופ' טייכר, עמ' 24, ש' 23-9, וכן עמ' 33, ש' 20-19 לפרוטוקול).
17.טיפול שלישי הוא זה שלעתיד, אף הוא אצל מומחה לכירורגיית פה ולסתות, כקביעת פרופ' טייכר. כוונתו של התובע לעבור טיפול נוסף בבי"ח וולפסון, אף שהבסיס לפיצוי הוא כמובן כפי האמור בחוות דעת המומחה, שנקב בעלות טיפול שתנוע (בהתאם לרכיביו של הטיפול והמחירים הנוהגים לשיטתו, ותוך שיש להכפיל את המחיר לכל שן), בסך כולל שבין 21,800 ₪ ו-26,600 ₪.
18.כעקרון, עלינו לבחון אפוא בגין אלו מן הטיפולים על הנתבעות לפצות את התובע, שהרי ברור שאינו זכאי לפיצוי בגין כולם: שהרי מצבו ביום הגעתו למרפאת הנתבעת היה כזה שטיפול אחד היה נחוץ, וזה עודנו המצב. אולם דיון זה קוצר שעה שבפתח הסיכומים ראו הנתבעות להודיע: הן נכונות לפצות את התובע הן בעלותו של הטיפול השני, זה שביצע בי"ח וולפסון (קרי 16,000 ₪); הן בעלות הטיפול העתידי אצל המומחה, ואף לפי התחשיב על הצד הגבוה (קרי 26,600 ₪), בלא כל להוסיף כל הסתייגות באשר לארבעה רכיביו השונים של הטיפול העתידי (השתלת עצם, שתלים דנטליים, מבנים וכתרי חרסינה על גבי השתלים), וזיקתם לרשלנות. נכונות זו חוסכת כאמור את הדיון בשאלת הקשר הסיבתי בין הרשלנות לבין הטיפול השני בבי"ח וולפסון, שלכאורה כשל אף הוא עקב קרע ברירית הרגישה במיוחד של התובע עקב הטיפול אצל הנתבעת. ועוד, ניתן היה לפתח דיון בשאלה האם התובע זכאי לפיצוי בגין הטיפול אצל הנתבעת, או שמא בגין הטיפול העתידי אצל מומחה לכירורגיית פה ולסתות (אך לא שניהם כמובן). פרופ' טייכר הבהיר כי עתה, כאשר מדובר בטיפול חוזר לאחר טיפול כושל, נדרש מומחה לביצוע ההליך, מה שיכול היה להוביל לטענה שלפיה על הנתבעות לשאת בעלות הטיפול העתידי אצל המומחה; אך מדברי פרופ' טייכר עלה גם שממילא המדובר בהליך שראוי היה לבצע אצל מומחה, מה שיכול להוביל מנגד טיעון שלפיו כל שהתובע זכאי לו הוא השבה של עלות הטיפול אצל הנתבעת, כדי להעמידו במצב שבו היה אילולא הרשלנות. הנתבעות, בהצעתן לפיצוי על הצד הגבוה, בגין הטיפול שבוצע בבי"ח וולפסון והטיפול העתידי שיבצעו מומחה, ייתרו אפוא את הצורך בדיון שכזה, ואכן ב"כ התובע נמנע, ובדין, מלהרחיב.
19.יוער כי התובע ביקש פיצוי גם בגין טיפול נוסף שעבר לטענתו, אצל רופאת השיניים ד"ר וותד, 2,400 ₪ עלותו הכוללת לפי קבלות שהציג (עמ' 33-31 לתיק המוצגים). ארבעה קשיים מונעים כל אחד מהם לבדו פיצוי בענין זה: ראשית, אין לפנינו כל רשומה רפואית כי אם מכתב בכתב ידה של ד"ר וותד (עמ' 24 למוצגי התובע), הנתבעות התנגדו מפורשות להצגת מכתב זה שלא באמצעות עורכתו (הודעתה מיום 26.12.2019), ועורכתו לא העידה. שנית, לא ברורה הזיקה בין הטיפול של ד"ר וותד לזה של הנתבעת, כאשר קיים פער זמנים של כשנה בין הטיפול אצל זו ואצל זו. שלישית, תיאורו של התובע בתצהירו היה רק כי ד"ר וותד "אמרה שיש לי בעיה קשה מאד בסינוס והיא לא יכולה לעזור לי", בלא כל טענה כי טיפלה בו באיזור המסוים מושא ההליך. ואחרונה, נכונות הנתבעות לפצות בגין הטיפול השני והשלישי גם יחד, כמבואר, ממצה לדידי את ההתדיינות בדבר ההוצאות, בעבר ובעתיד, לכלל מיצוי.
20.סיכום האמור בעניין עלות הטיפולים, בעבר ובעתיד: לתובע ייפסק פיצוי בסך 42,600 ₪, זאת בגין הוצאותיו בעבר (16,000 ₪) ובעתיד (26,600 ₪). ואשר להוצאות אחרות: לעתיד לא הונח בסיס נאות להערכתן, לעבר לא הונחו ראיות כנדרש לקביעתן; את נכונות הנתבעות (עמ' 63) לשאת בראש נזק זה 2,000 ₪ כסכום גלובלי יש לאמץ אפוא, סכום שיתוסף לעלות הטיפולים האמורה.
ג.כאב וסבל
21.הפיצוי בגין כאב וסבל נסב על שניים, אף אם יש לקובעו כמכלול: עצם הצורך בטיפולים עודפים, והכאב שהוא תולדת הטיפול. שני אלה יצדיקו פיצוי, אך ודאי לא בהיקף שטען לו התובע.
ככל שהדברים קשורים בטיפולים עודפים, הרי שבהמשך לאמור לעיל יש לקבוע כי תוצאת הרשלנות היא הצורך שחלף טיפול יחיד של הרמת הסינוס יהיה צורך בשלושה כאלה (וכמבואר, אין בידי לתת משקל לביקורו של התובע אצל ד"ר וותד). מובן שטיפולים עודפים ממין זה יצדיקו פיצוי.
אשר לכאבים, מדברי התובע לא היה כל דרך להבחין בין מצבו קודם להגעתו לנתבעת, ומצבו לאחר מכן; גם אם נקבל שכאב היה, יש לזכור כי כבר לעת הגעתו למרפאתה של ד"ר עמארנה היה מצב פיו בכי רע, באופן שחייב את עקירת השן ואת ההליך הרפואי שבו אנו עוסקים, ובכל זאת לטענתו הוא מעולם לא הלך אפילו לרופא שיניים שיטפל בצד זה של פיו (עמ' 35, ש' 15). לא נדע אפוא מהו הכאב הנוסף שהוא תולדת הטיפול. לכך יש להוסיף: התובע מלין על כי "מספר שנים אני סובל מכאבים, חוסר נוחות וקושי באכילה" (ס' 19 לתצהירו). מאליה עולה השאלה, שכמובן שהנתבעות מעמידות, והיא של תרומת התובע להתמשכות פרק הזמן האמור, בבחינת הקטנת הנזק (זאת אפילו אם נניח שהטיפול אצל הנתבעת גרם כלל לכאב יתר יחסית למצב הקודם, דבר שאין כל בסיס לקובעו). הסברו היחיד של התובע בתצהירו לכך שלא עבר טיפול מתקן עד הנה: "פניתי למספר רופאים על מנת שיבצעו לי את ההתקנה של שני השתלים אך עד כה לא מצאתי רופא שמוכן לבצע את ההשתלה" (ס' 17 לתצהירו). טענה נעדרת פירוט ואף היגיון. כפי שלמדנו גם מפי פרופ' טייכר, מומחים למאותיהם נכונים לבצע הליך זה. העובדה שבוצע הליך קודם שכשל אינה מונעת כלל טיפול בידי המומחה, ואפיל ולא מורידה מסיכויי הצלחתו, רק הופכת אותו למסובך יותר. אם לא איתר התובע מומחה שנכון יהיה לטפל בו, יש לקבוע כי הדבר כרוך בהיעדר מאמצי חיפוש. מכאן שגם אם נניח כי נדרש פרק זמן כלשהו להחלמה, אין בידי התובע לתלות בקולר הנתבעת את האשם לכל אותם שנים של כאב וסבל בעקבות הטיפול שכשל, אלא לתקופה קצרה בהרבה, וכזו תשוקלל בעת קביעת הפיצוי.
22.עתה ניתן לפנות להפעלת שיקול הדעת לקביעת סכום הפיצוי, על יסוד הנסיבות האמורות, ובהתייחס לפסיקה הנוהגת. בעניין זה גרס ב"כ התובע כי מקרים שונים שמנה, שבהם נפסקו פיצויים בגין כאב וסבל בסכומים שש-ספרתיים, הם שצריכים להדריכנו בפסיקת הפיצוי, בעוד שהנתבעות מנגד גרסו כי סכום של 25,000-20,000 ₪, הוא פיצוי שדי והותר בו. הדין עם הנתבעות.
23.המקרים שמנה התובע, בסיכומיו ובתחשיב הנזק ששימש בסיס להם, הם כאלה שניתן להגדרים כ"אסונות דנטליים". אלו, וננסה לתאר את ליבתם בקיצור נמרץ, הם עניין נאסר (ת"א (ת"א) 26447-11-14 פלונית נ' ד"ר נאסר (12.8.2019); עקירת 8 שיניים, פגימות בעצבי המוח, 43% נכות צמיתה, פיצוי של 260,000 ₪); עניין טוויל (ת"א 8288-11-13 פלוני נ' טוויל (20.3.2019); טיפול בן 4 שנים, שחזור לקוי של מישור סגר שהיה מעוות בין הלסתות, ונזקים רבים נוספים, פיצוי של 100,000 ₪); עניין נוג'ידאת (ת"א (נצ') 41212-06-14 דן נ' נוג'ידאת (15.5.2019); טיפול משך 5 שנים אצל מי שהתגלה כמתחזה לרופא שיניים, וגרם לשורה ארוכה של נזקים חמורים, פיצוי של 120,000 ₪); ועניין גויטע (ת"א (ק"ג) 1028-03 גויטע נ' ש.ל.ה-שרותים לבריאות השן בע"מ (30.12.2012); טיפול של שנים, שורת נזקים חמורים, צורך בטיפול משקם, מניעת אפשרות ליצור קשרים עם אחרים, פיצוי של 120,000 ₪). אין להקל ראש כלל ועיקר במה שארע לתובע וסבלו שנבע מכך, אך עניינו מרוחק עדיין מרחק עצום מכל אלה.
24.בענייננו, שבו ידוע כי יידרשו שני טיפולים עודפים, וגם בהנחה שהטיפול שכשל מוסיף לתובע לקושי באכילה ובכאב לתקופה נוספת (שיכול היה לקצרה בהרבה לו פנה למומחה תוך זמן סביר מכשלון הטיפול אצל הנתבעת), מקרים אחרים הם שיהוו אמת מידה הולמת יותר. כך ניתן לציין את עניין סמרה, החמור מענייננו והוביל לפיצוי בסך של 50,000 ₪ בהתאמה בגין כאב וסבל (ת"א (חי') 49968-03-15 פלונית נ' ד"ר סמרה (16.10.2018), רשלנות שהובילה ל-12 הליכים ו-20 ביקורים עודפים). וקרובים יותר, בלא שארחיב בפרטי כל אחד מהם, הם ת"א (ת"א) 25797-06 סעידיאן נ' ד"ר וקנין (19.7.2011); ת"א (קריות) 40712-09-11 ילנה לובודה נ' ד"ר ברשדסקי (16.2.2016); ת"א (חי') 36442-11-09 ולדימיר לובודה נ' ד"ר ברשדסקי (24.4.2013); ת"א (ת"א) 66592/06 הנדלר נ' ד"ר הובר (24.2.2011), ו-ת"א (רמ') 2186-05 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב (14.11.2010) (אף כי המדובר בפלת"ד)). בכל אלה, פיצויים שנעו בין 12,000 ו-30,000 ₪ בראש נזק זה, וענייננו בצד הנמוך של המנעד.
25.המסקנה: פיצוי בראש הנזק של כאב וסבל בסכום כולל של 22,500 ₪, כעמדת הנתבעות, ודאי יסכון.
סוף דבר
26.נוכח כל האמור, הנתבעות תשלמנה יחד ולחוד לתובע סכום כולל של 67,100 ₪, כהיקף הפיצוי שנכונו הנתבעות לשאת בו בסיכומיהן. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
אשר להוצאות: הנתבעות, שלעת סיכומים הביעו נכונותן לשלם את הסכומים שאכן נפסקו לבסוף, גורסות כי אין לפסוק לתובע הוצאות מעבר לעלות המומחים, שהרי הלה גרר לדעתן את הצדדים להליך שניתן היה לייתרו. ברם טענה זו הייתה בעלת עוצמה רבה יותר לו הודו הנתבעות ברשלנות כבר לעת כתב הגנתן, או שהיו מביעות נכונותן – שלא לצרכי פשרה בלבד – לשלם את הסכומים שהציעו רק לעת סיכומים במועד שהיה מוקדם לדיון ההוכחות (והשוו: תקנה 504 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בדבר יכולתו של נתבע להפקיד בקופת בית המשפט סכומים שאינם במחלוקת). אך גישתן הפרגמטית של הנתבעות הודגמה רק לעת סיום ההליך, שעה שהשפעתה אינה רבה, זולת בקיצור מה בסיכומים ובהכרעה בפסק הדין. מכאן שהנתבעות תשאנה כמקובל גם בהוצאות התובע: שכ"ט של 20% בתוספת מע"מ מן הסכום שנפסק, כמו גם בהוצאות המשפט שלו, שהן אגרת המשפט, שכ"ט המומחה מטעמו וחלק שכ"ט מומחה בית המשפט שבו נשא התובע, הכל בהתאם לקבלות שיציג בא-כוחו לנתבעות.
ניתן היום, ט' תשרי תשפ"א, 27 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.
