פסק דין
בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בת"א-יפו [כב' השופט ע. נהרי], אשר לאחר שמיעת ראיות הרשיע את המערער בגרם תאונת דרכים בצומת, אשר עפ"י כתב האישום שיוחס לו, ביום 14.10.07 בנהגו אוטובוס, נכנס בניגוד להוראות תמרור ב' 37 המורה עצור ותן זכות קדימה לצומת, וגרם בכך לתאונת דרכים עם רכב שזכות הקדימה הייתה שלו.
העבירות שיוחסו למערער לפי סעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה ולתקנות 64(ד) לת"ת.
ההוכחות בפני בית משפט קמא התנהלו על דרך של הגשת מסמכים בלבד, ארבעה: אמרת הנאשם בחקירה המשטרתית, ת/1; תרשים בוחן, ת/2; חוות דעת של הבוחן המשטרתי, ת/3 ותעודת רופא באשר לחבלותיה של המעורבת בתאונת הדרכים ת/4.
כך התנהל הדיון בבית משפט קמא מחמת העובדה שהמעורבת בתאונת הדרכים לא התייצבה בתחילה משהוזמנה לדיונים בשל מחלתה, כנראה, ואח"כ, למרבית הצער גם נפטרה. התביעה עתרה לבית משפט קמא לקבל את אמרתה של העדה לפי סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח משולב] התשל"א – 1971, אך בית משפט, בצדק, לא נעתר לעתירתה.
בית משפט קמא אפוא, בנסיבות, ולאור העובדה שב"כ המערער בחר שלא להעידו תוך שהוא ער כמובן להוראות סעיף 161 ו-162 לחסד"פ [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982, בחן את החומר שבפניו וכאמור, הרשיע את המערער בעובדות כתב האישום.
כאן המקום לומר שבנסיבות כאלה, כאשר בית משפט בערכאה דיונית איננו שומע עדויות, איננו מתרשם ממהימנותם של עדים, אפשרות שלערכאת הערעור להתערב בממצאי העובדה קלה יותר, משום שעסקינן באחד הסייגים לעניין זה.
בית משפט קמא בחן את תרשים הבוחן ואת חוות דעת המומחה שלו, את אמרת הנאשם ובעיקר על סמך אלה בא לידי מסקנה שהמערער נכשל בביצוע העבירה בכך שנכנס לצומת בניגוד להוראות התמרור והתרשל תוך כך וגרם לתאונה.
בית משפט קמא נזקק רבות לאמרת המערער, ת/1, התייחס לנקודות רבות שציין המערער באמרתו, אך התעלם באופן מוזר מאמירותיו של המערער בשורות 12-13 לאמרה: "אני עצרתי עצירה מוחלטת ע"י שלט עצור לפני מעבר החצייה ולפני קו העצירה, וכאשר הצומת מצד ימין ברחוב רוטשילד היה פנוי משני הצדדים..." וכן בשורה 34 "לא עצרתי עצירה נוספת כי הכביש היה פנוי משני הכיוונים".
בית משפט קמא, מאחר ולא היו לו ראיות אחרות, חייב היה להביא בחשבון את טענתו של המערער, שנכנס לצומת שהוא פנוי, כלומר, זו זכותו בדין, הרי לא ניתן לצפות שאדם לא יכנס, כפי שהוא טוען, בזהירות, לצומת פנוי.
לטענתו של המערער, שיכול להיות שהיא לא נכונה, אך לא היו ראיות לסתרה, אדם כלשהו, הולך רגל, נפלו לו הירקות מהסל והוא עצר כדי לאפשר לו לאסוף אותם, ואז הגיע הרכב של המעורבת ז"ל.
כאשר המערער באמרתו העלה אפשרות זו, על בית משפט קמא היה לבחון אותה.
בעניין זה, לאחרונה בית המשפט העליון בתיק דומה של גרם מוות ברשלנות, רע"פ 7468/07 [טרם פורסם מיום 19.03.12], זיכה מערערת תוך שהוא מתייחס לסיטואציה דומה, למשל בפסקה 27 "נהג שאיננו נכנס לצומת בזהירות הנדרשת, תוך מתן זכות קדימה לכלי הרכב שבאים ממול ובאופן שיכול להבטיח את השלמת חצייתו של הצומת בבטחה ויש קשר סיבתי עובדתי בין התנהגותו לבין תאונה...ההכרעה האם הנהג הפוגע אכן אחראי בפלילים אינה פשוטה...קודמות לה תדיר קביעות אחרות. כך לדוגמא שאלה רבת חשיבות היא האם הנהג הפוגע ראה, או יכול היה לראות את הנפגע ברגע הכניסה לצומת..."
בתיק שבפנינו לא נסתרה גרסת המערער שלא יכול היה לראות את רכבה של המנוחה.
כנאמר באותו פסק דין: "ברם הנהג הפוגע טוען שכלל לא ראה ולא יכול היה לראות את הנהג הנפגע, ורק מחמת התנהלותו הבלתי צפויה של הנפגע קרתה התאונה – קביעת אחריותו הפלילית של הפוגע יכולה להפוך..."
בית משפט קמא התעלם מהאפשרות שלא נסתרה האפשרות שהנהגת המנוחה המעורבת נהגה באופן כה רשלני, כך שהתנהגותה לא הייתה בגדר ציפיותו הסבירה של המערער, לא היו נתונים בבית משפט קמא לעניין זה ולכן, מחובתו הייתה לזכות את המערער ולו מחמת הספק, ושוב אצטט מפרשת מרים לוקשינסקי ממנה ציטטתי לעיל: "תפקידה של ערכאה דיונית היה לבדוק האם אותם תרחישים הם סבירים עובדתית, ככל שקיים תרחיש סביר שכזה – האם קיים ספק סביר בלבו של אותו תרחיש".
בית משפט קמא התעלם לחלוטין מתרחיש זה.
הנני מזכה את המערער.
ניתנה והודעה היום י"ג ניסן תשע"ב, 05/04/2012 במעמד הנוכחים.
רענן בן-יוסף, שופט