1. המבקשת, כבת 39, רואת חשבון במקצועה ומשפטנית בהשכלתה, התגוררה בניו-זילנד במשך תקופה של כ-3 שנים, עד לחודש מרץ 2006. בשובה ארצה פנתה המבקשת לד"ר גור, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר, לקבלת טיפול בן מספר מפגשים, בשל מצוקה נפשית אליה נקלעה.
בתאריך 10.8.06 נודע להוריה של המבקשת, המשיבים 1-2, כי היא מתעתדת לצאת את הארץ לרוסיה למחרת היום, ולפיכך הגישו בקשה דחופה לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא לעכב את יציאתה של המבקשת מהארץ, ולמנות לה אפוטרופוס. הבקשה נתמכה בחוות דעתו של ד"ר גור (להלן: חוות הדעת), לפיה קיים חשד כי המבקשת מצויה במצב פסיכוטי, המלווה בקיומן של מחשבות שווא עם גוון פרנואידי, ומעלה חשד למחלת נפש מסוג סכיזופרניה - פרנואידית. לפי האמור בחוות הדעת, המבקשת אינה מסוגלת לטפל בעניינה בעצמה, אך מסוגלת להביע את דעתה בשאלת מינוי האפוטרופוס.
2. בית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (כבוד השופטת ר' מקייס) נענה לבקשת המשיבים, ונתן צו עיכוב יציאה כמבוקש (להלן: צו העיכוב). הדיון בעניין נקבע ליום המחרת במעמד הצדדים. ברם, המבקשת לא התייצבה, ומשכך התקיים הדיון במעמד המשיבים 1-2 וד"ר גור בלבד. בית המשפט קבע דיון בעניין מינוי אפוטרופוס כאמור, והותיר את צו העיכוב על כנו. בתגובה, הגישה המבקשת בקשה לביטול צו העיכוב, בטענה כי היא מבקשת לחזור לניו-זילנד עד לחודש ספטמבר 2006, שאלמלא כן, תאבד את מעמדה שם כתושבת קבע. נקבע כי הדיון בבקשה זו יאוחד עם הדיון בבקשה למינוי אפוטרופוס שהגישו המשיבים 1-2.
נוכח סירובה של המבקשת למינוי מומחה מטעם בית המשפט לבדיקה נוספת בדבר הצורך במינוי אפוטרופוס, הורה בית המשפט על מינוי אפוטרופוסית זמנית, המשיבה 3, לתקופה של שישה חודשים, בהתאם להמלצת ד"ר גור. טענת המבקשת, לפיה לא ניתן להסתמך על חוות הדעת מטעם ד"ר גור, הואיל והוגשה בניגוד לכללי החיסיון שבין רופא ומטופל, נדחתה. בית המשפט ניתח את הוראות החוק הרלוונטיות לענייננו, תוך שהושם דגש על השילוב שבין חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות) ובין חוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש). בית המשפט קבע כי סעיפים 33(א)(4) ו-33(ב) לחוק הכשרות מקימים זכות שבצידה חובה על הוריו של חולה נפש לדאוג לו למינוי אפוטרופוס. סעיף 42 לחוק טיפול בחולי נפש דן בחובת הסודיות, ומתיר לרופא לגלות מידע בקשר לטיפול בחולה, ככל שהוא נמסר לאפוטרופוסו או לקרובו של החולה. נקבע, כי בענייננו נדרש המידע לשם מינוי אפוטרופוס, ומשקמה החובה על ההורים לעשות כן, יש לתת בידיהם את הכלים לעשות זאת. כמו כן, לאחר שהתברר כי אין למבקשת בניו זילנד אלא זכאות לדמי אבטלה, מהם אינה יכולה להתפרנס בכבוד ללא תמיכת הוריה, נדחתה בקשתה לביטול צו העיכוב.
3. על החלטת בית המשפט לענייני משפחה הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שטופמן). בית המשפט דחה את הבקשה, וקיבל את עמדת בית המשפט קמא, לפיה ניתן היה להסתמך על חוות הדעת שהגיש ד"ר גור, שכן הדבר נעשה במטרה להגן על המבקשת בשל מחלתה ומצבה. בית המשפט הוסיף וציין כי גם בהליך שנערך בפניו הוצע למבקשת להיבדק על ידי כל מומחה שיהא מקובל עליה, אולם המבקשת שבה ודחתה הצעה זו.
4. על החלטת בית המשפט המחוזי, על שני חלקיה, הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, הכוללת טענות מלוא החופן, הן נגד צו העיכוב, הן נגד מינוי האפוטרופוס. עיקר טענותיה של המשיבה מופנה נגד ביסוסם של צו העיכוב ומינוי האפוטרופוס על חוות דעתו של ד"ר גור. כך למשל טוענת המבקשת כי חוות הדעת הוגשה ללא ידיעתה וללא אישורה, ובכך נפגע החיסיון הקיים בין מטפל ומטופל. בנוסף היא טוענת כי היה על ד"ר גור ליידע את הגורמים המקצועיים האמונים על כך על מצבה בטרם מסר את המידע להוריה, וכי אין חוות הדעת משקפת את שנאמר בפגישות בינה ובין ד"ר גור. לא זו אף זו, לטענת המבקשת צו העיכוב פוגע בחופש התנועה ובזכות הקניין שלה, שתיהן זכויות חוקתיות. לדידה, הדברים מקבלים משנה תוקף משעה שזכתה למעמד של תושבת קבע בניו זילנד. באשר למינוי האפוטרופוס טוענת המבקשת, בין היתר, כי אין לבית המשפט סמכות לדון בעניין, הואיל והיא תושבת קבע של ניו זילנד.
5. המשיבים 1-2 טוענים כי אין הצדקה להיענות לבקשה. לדבריהם, הוגשה הבקשה בחוסר תום לב, הואיל והמבקשת עצמה הפרה וממשיכה להפר את הוראות הדין, בין היתר בכך שאין היא מקיימת אחר הוראותיו של האפוטרופוס שמונה לה. כמו כן, טוענים המשיבים 1-2 כי המבקשת נמצאת במצב נפשי קשה, הבא לידי ביטוי למשל בסירובה לחבר את דירתה לחשמל, ולפיכך היא נזקקת להגנה. לטענתם, הדיון בסוגיה לא מעורר שאלה בעלת השלכה חוקתית, ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. כמו כן מעלים המשיבים 1-2 השגות שונות באשר לטענות המבקשת בעניין תושבות הקבע לה היא זכאית בניו זילנד. כך למשל, לטענתם, לא נמצאת המבקשת במעמד של תושב חוץ, הואיל ולשיטתה שלה מעמד תושבות הקבע, שניתן לה על ידי הרשויות בניו זילנד, הופקע ממנה בחודש ספטמבר 2006. באשר לחוות הדעת שהוגשה על ידי ד"ר גור, מאמצים המשיבים 1-2 את קביעות הערכאות דלמטה בעניין.
לטענת המשיבה 3, לבית המשפט קמה סמכות למנות אפוטרופוס למבקשת מכוח סעיף 76(1) לחוק הכשרות, מאחר שהיא אזרחית ותושבת ישראל, והיא אף הודתה בעדותה כי אין לה כל קשר לניו זילנד, וכי כל רכושה בישראל. לטענתה, אף סעיף 76(2) לחוק הכשרות מקים סמכות למינוי אפוטרופוס למבקשת, הואיל והצורך לעשות כן נתעורר בישראל. באשר לצו העיכוב, טוענת המשיבה 3 כי לבית המשפט סמכות להוציאו מכוח סעיף 68(א) לחוק הכשרות הקובע כי בית המשפט רשאי בכל עת, לנקוט אמצעים הנראים לו לשמירת עניינו של קטין, פסול דין וחסוי, אם על ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לדין, ואם בדרך אחרת. לטענתה, ברי כי נסיעה לרוסיה, אשר המבקשת אינה דוברת את שפתה, לכוון אחד, בלי כסף, ובהתחשב במצבה הנפשי של המבקשת, אינה לטובתה. לפיכך, נטען יש לראות בצו העיכוב לשמירת ענייניה של המבקשת.
המשיב 4 טוען כי דין הבקשה להידחות הואיל ומדובר בבקשה תיאורטית. לדבריו, צו האפוטרופסות פקע זה מכבר וצו העיכוב עתיד לפקוע תוך זמן קרוב (9.8.07). מתגובת המשיבה עולה כי דיון נוסף בעניינה של המשיבה באשר למינוי אפוטרופוס ובאשר להארכת צו העיכוב, עתיד להתקיים בבית המשפט לענייני משפחה בעתיד הקרוב, תוך התייחסות לתסקיר פקיד סעד שיוגש בעניין.
6. התלבטתי בעניין מיוחד זה, תוך ששקלתי את כל היבטיו ובעיקר את טענות המבקשת, ושוכנעתי, אם כי לא בלב קל, כי דין הבקשה להידחות. הבקשה, התגובות שצורפו לה וההודעות שנשלחו מטעמה של המבקשת מעלות כי מדובר במקרה משפחתי קשה וכואב. אין ספק שהמבקשת שרויה במצוקה, המעוררת את רצונם של הוריה, המשיבים 1-2, לעשות כל שביכולתם על מנת לסייע בעדה. דא עקא, המבקשת רואה בניסיונות הסיוע מצד המשיבים כבאים לפגוע בזכויותיה החוקתיות, ואינה מוכנה לקבל את העזרה המושטת לה. הטענות שהעלתה המבקשת בעניין זה נבדקו ונבחנו לגופם של דברים על ידי שתי ערכאות משפטיות. אני נכונה לקבל את הגישה כי בעניינים שיש להם נגיעה בהיבטים חוקתיים מובהקים, כחופש התנועה וזכות הקניין, יש מקום להגמשה מסויימת באשר למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אולם, לא ראיתי מקום לנהוג כך בענייננו. אין חולק כי הסעדים שניתנו על ידי הערכאות דלמטה, קרי מינוי האפוטרופוס ומתן צו העיכוב, הינם סעדים זמניים. הלכה היא כי בית המשפט של הערעור לא יתערב בעניינים מעיין אלה, קל וחומר שעה שמדובר בגלגול שלישי של אותה סוגיה (ראו: רע"א 3954/98 קנית השקעות השלום בע"מ נ' מ.ס.י.פ. בע"מ (לא פורסם, 15.11.98)).
7. באשר למינוי האפוטרופוס. דומה כי מדובר בסוגיה תיאורטית, הואיל והצו שניתן בעניין זה ביום 7.12.06 פקע זה מכבר. לא זו אף זו, לאחר שיג ושיח שנערך בין המשיבים, סוכם כי המשיבה 3 תגיש לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לבירור מקיף של נושא האפוטרופסות, שיכלול תסקיר פקיד סעד. נראה כי דיון זה יאפשר בירור נוסף ומעמיק של השאלות השנויות במחלוקת, ותהיה זו הזדמנות נוספת לבית המשפט לבחון את הדברים לגופם על רקע הטענות שמועלות.
צו העיכוב שהוצא נגד המבקשת עתיד היה לפקוע בתאריך 9.8.07, אך בהחלטה מתאריך 16.6.07 האריך בית המשפט לענייני משפחה את תוקפו עד למתן החלטה אחרת. בהודעה ששלחה המבקשת לבית משפט זה היא מעלה טרוניות באשר להארכת צו העיכוב. ברם, כאמור, סבורה אני כי אין בהן כדי להצדיק את קבלת הבקשה. ראשית, הבקשה שבפניי עניינה החלטת בית המשפט המחוזי, שנסבה סביב צו העיכוב שניתן על ידי בית המשפט לענייני משפחה ביום 10.8.07 ושתוקפו, כאמור, עד ליום 9.8.07. במידה ולמבקשת טרוניות וטענות כנגד ההחלטה מיום 16.6.07 תתכבד ותגיש בקשה נפרדת בנושא לבית המשפט המחוזי. שנית, בהחלטה מיום ה- 16.6.07 העניק בית המשפט למבקשת את הזכות להגיב להארכת צו העיכוב תוך 7 ימים. משבחרה המבקשת שלא לעשות כן, כפי שעולה מההודעה ששלחה, הרי שאין לה על מי להלין, אלא על עצמה.
8. אציין, כי התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא מקובלת עליי. כאמור, בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה באשר לביסוס צו העיכוב ומינוי האפוטרופוס על חוות דעתו של ד"ר גור. לכך אוסיף, כי הבסיס הנורמטיבי המאפשר עיכוב יציאתו מן הארץ של חסוי מצוי בסעיף 68(א) לחוק הכשרות, שזו לשונו:
בית המשפט רשאי, בכל עת, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו או לבקשת צד מעונין ואף מיזמתו הוא, לנקוט אמצעים זמניים או קבועים הנראים לו לשמירת עניניו של קטין, של פסול-דין ושל חסוי, אם על-ידי מינוי אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס-לדין,
ואם בדרך אחרת; וכן רשאי בית המשפט לעשות, אם הקטין, פסול-הדין, או החסוי פנה אליו בעצמו (ההדגשות שלי- ע.א).
משהוגדר אדם כחסוי, רשאי בית המשפט לפעול לשמירת ענייניו, ובכלל זה לעכב יציאתו מן הארץ. ויוטעם: אין בדבר כדי להקל כהוא זה בחשיבות חופש התנועה של אדם בין אם חסוי ובין אם לאו, שהוכרה כזכות חוקתית ראשונה במעלה. נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל אדם הזכות לצאת את גבולות ישראל (ראו: בש"פ 6654/93 בינקין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 290, 294 (1993)). על אף הסמכות שניתנה לבתי המשפט לפגוע בזכות זו, כאמור, לשם הגנה על זכויות ואינטרסים אחרים, טוב יעשו אם ישתמשו בסמכות זו במשורה ובזהירות.
נסיבות המקרה, כפי שתוארו להלן, מצדיקות את עיכוב יציאתה של המבקשת מן הארץ, וזאת מן הנימוקים, כפי שפורטו. כל זה בכפיפות, כאמור, לדיונים הקבועים בבית המשפט, ועל בסיס הדאגה לשלומה של המבקשת.
הבקשה נדחית. לאור נסיבות המקרה, איני מוצאת לעשות צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ג באב התשס"ז (7.8.07).