1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור (כב' השופטים י' צבן, מ' דרורי, ח' בן-עמי), לפיו התקבל ערעורם של המשיבים 1 - 2 על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים באריאל (כב' השופט ד' גדול), אשר הורה למשיבים 1 - 2 ליתן למבקשים רשיון לניהול עסק למכירה קמעונאית של מוצרי סולר.
הרקע לבקשה, בקליפת אגוז, הוא כדלקמן: בשנת 1998 הגישו המבקשים בקשה לקבלת רשיון עסק שהוגדר כ"מחסן קמעונאי להחסנה וניפוק של סולר". זמן קצר לאחר מכן באותה שנה נדונה בקשה נוספת שהגישו לקבלת היתר בניה, בה התבקש היתר להצבת "מיכל על קרקעי לסולר בנפח 9000 ליטר". היתר כאמור ניתן להם ביום 10.9.98, אולם ביום 11.2.99 קיבלו המבקשים את העתק תשובת המינהל האזרחי באיזור יהודה ושומרון (להלן: המינהל) למשיבה 1, עירית אריאל (להלן: עירית אריאל או העירייה), באשר לבקשה למתן רישיון עסק, ולפיה על פי תכנית המתאר האזורית לא הייתה לוועדה המקומית להנפקת היתרי בניה סמכות לאשר את בניית המחסן האמור, שכן הקרקע עליה נבנה מוגדרת כשטח ציבורי פתוח שייעודו לשרת את העובדים באזור בעיתות פנאי, מה גם שנושאי מניעת מפגעים תחבורתיים ושמירה על איכות הסביבה בהתייחס למבנה לא אושרו על ידי הגורמים המקצועיים. צוין, כי המקום אינו פועל אך כמחסן אלא מספק סולר לחברות שונות, היינו, פועל כתחנת דלק.
בחודש אפריל 1999 פנה המינהל אל המשיב 2 בבקשה לקבל עדכון באשר לטיפול העירייה בנושא סגירת התחנה ולחלופין, הפיכתה לחוקית. ביולי 2000 הוגש נגד המבקשים כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון, בניה ללא היתר והפרת התראה. בבדיקות שביצעה העירייה הוברר כי העסק אינו מותאם לייעוד הקרקע וגבולותיה בהתאם לתב"ע. ביום 26.8.01 הודיע בא כוח המשיב 3 במסגרת ההליך הפלילי כי בירור עם העירייה העלה כי לאור האמור אין ליתן רשיון עסק לתחנת הדלק של המבקשים. סירוב העירייה למתן רשיון העסק הוביל להגשת עתירה מנהלית על ידי המבקשים לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל-אביב יפו, וזה הורה, בהסכמת הצדדים, על העברת הדיון בעתירה לבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל.
2. בית המשפט לעניינים מקומיים ציין בפסק דינו כי העברת הדיון אליו מעוררת קושי מאחר שהוא אינו חלק ממערכת בתי המשפט בישראל, אולם מכיוון שלא נטען דבר בעניין לא נדרש לכך. לגופם של דברים בית המשפט קבע כי ההיתר מיום 10.9.98 שריר וקיים וכי לא הוכחו טענות המשיבים בדבר חריגה של המבנה לשטח ציבורי ואי התאמתו לתב"ע. בית המשפט סבר כי נוכח ההשקעה הכספית הנכבדה שהשקיעו המבקשים בנכס, ונוכח הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, נדרשים נימוקים כבדי משקל המגובים בראיות קבילות כדי לפגוע בקניינם ובעיסוקם של המבקשים, ומכיוון שמצא כי המשיבים לא עמדו בנטל זה החליט לקבל את העתירה. טענת המשיבים כי המבקשים עושים בנכס שימוש מעבר למותר להם על פי תנאי הרשיון, נדחתה. כן דחה בית המשפט את הפרשנות המצמצמת שהציגו המשיבים לרשימת השימושים המותרת ברישיון וקבע כי אין אחיזה בראיות לטענת המשיבים שהכוונה היתה ליתן למבקשים רשות לאספקה קמעונאית של סולר לבתים בלבד, מה גם שבאופן פרקטי אין הבדל ממשי בין השימושים. העתירה התקבלה אפוא.
3. המשיבים ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים וערעורם התקבל. בית המשפט המחוזי דחה בפתח פסק דינו את טענת המבקשים לחוסר סמכותו לשמש כערכאת ערעור, בקבעו כי משההליך בפני בית המשפט לעניינים מקומיים נוהל בהסכמת הצדדים, אין לאפשר למי מהם לטעון כי מדובר בהליך החורג מגדר ההליכים המקובלים בפני בית המשפט שבאזור ולכן אין תקנה 135 לתקנון המועצות המקומיות (יהודה ושומרון), התשמ"א-1981 (להלן: התקנון) חלה. בית המשפט הבהיר כי אין הסכמת הצדדים יכולה להקנות סמכות עניינית, אך במקום בו מהות ההליך יכולה לקבל שתי פרשנויות, הרי שהסכמתם לנהל את ההליך בדרך מסוימת מהווה הסכמה לגבי אופי ההליך, דבר המשליך על סוגיית הסמכות העניינית. בית המשפט ציין כי אינו נדרש לשאלה האם לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות מקומית לדון בעתירות נגד גופים הפועלים באיזור, הזכיר פסיקה של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים לפיה סמכותם של בתי המשפט לעניינים מנהליים נתונה רק כלפי עיריות ומועצות מקומיות בישראל, אך ציין גם כי על פי פרשנות תכליתית ניתן להגיע לתוצאה אחרת.
לגופו של עניין נקבע, בשונה מקביעת בית המשפט לעניינים מקומיים, כי קיים הבדל שאינו סמנטי גרידא בין השימוש שצוין ברשיון לבין השימוש בנכס בפועל. בית המשפט המחוזי סבר על כן כי היה על בית המשפט לעניינים מקומיים לבחון האם מתקיימים התנאים למתן רישיון להפעלת תחנת דלק, בהתאם לשימוש בפועל בנכס. נקבע כי למעשה אין מדובר בביטול רשיון שניתן בעבר ומכיוון שהמבקשים הם ששינו את ייעוד העסק המוצהר ברשיון, אין מדובר בהסתמכותם או בשינוי מצבם לרעה ולכן אין להם להלין אלא על עצמם. בית המשפט ציין כי המבקשים לא המציאו אישור לכך שהם עומדים בכל הדרישות לקבלת רישיון ומהאישורים שהמציאו לא ניתן לדעת האם הרשויות המאשרות היו מודעות למהות עסקם. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט שלערעור "אחריותנו כשופטים מחייבת אותנו שלא לעצום עיניים וליתן למשיבים לפעול בתוך איזור עירוני בנושא בעל יכולת נזק והרס, כמו תחנת דלק, כל עוד לא הוכח כדבעי כי אכן כל דרישות הבטיחות...מולאו בדייקנות". פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בוטל אפוא והתיק הוחזר אליו לשם בירור עובדתי של מהות פעילות המבקשים, המצב התכנוני והמשפטי בנוגע למתן רשיון עסק, התאמת המקום להפעלת תחנת דלק ועמידת המבקשים בתנאים הנדרשים בחוק, שלאחר מכן יינתן פסק דין חדש בו ייבחן שיקול דעת הרשות בסירובה ליתן למבקשים רישיון.
4. המבקשים מעלים מלוא החופן טענות לעניין סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערעור על בית המשפט לעניינים מקומיים. טענתם בתמצית הינה כי מכיוון שהעתירה הוגשה נגד עיריית אריאל והמינהל, ומאחר שהצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892), תשמ"א-1981 והתקנון שהוצא מכוחו אינם חלים על המינהל האזרחי, אין לבית המשפט לעניינים מקומיים סמכות לדון בעתירות נגד המינהל ואת פעולותיו ניתן לתקוף רק בדרך של עתירה לבג"ץ. עוד הם טוענים כי לפי סעיף 126 לתקנון עתירה מנהלית אינה ממין העניינים שבית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון בהם וסמכותו נוצרה מכוח הסכמת הצדדים. טענה נוספת היא כי העברת הדיון נעשתה שלא כדין מאחר שסעיף 79 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) אינו חל על בתי המשפט בשטחים. לדבריהם, החקיקה בישראל אינה קובעת כיצד ניתן לערער על פסק דין שניתן בעתירה מנהלית באזור ולפיכך הדרך היחידה לתקוף פסק דין שכזה היא על דרך פניה לבג"ץ.
אשר לפסק דינו של בית המשפט שלערעור, המבקשים חולקים על קביעת בית המשפט המחוזי כי יש לבחון מחדש את תקפות ההיתר בציינם כי בעתירה מנהלית אין נבחנות עובדות וראיות. טענה נוספת היא כי ניתנה למבקשים הבטחה שלטונית והם שינו את מצבם בהסתמך עליה. לטענתם, הם עמדו בכל הקריטריונים לקבלת רשיון עסק וגם אם הייתה חריגה מהתב"ע - מה שאין הם סבורים שאירע - הרי שהיא ברת תיקון. המשיבים סבורים כי לאור חוקי היסוד מתחייב מתן הרשיון, מלינים על התערבות בית המשפט המחוזי בממצאי עובדה ומעלים טענות שונות במישור העובדתי והפרוצדוראלי. לדבריהם, יש ליתן להם רשות לערער כיוון שמתעוררות במקרה דנן שאלות בעלות חשיבות עקרונית, דוגמת האם לבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל סמכות לדון בעתירה מנהלית, חלות התקנון על עתירות מנהליות ושאלת סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בערעור, הבטחה שלטונית וחלותה באיזור, תחולת חוקי היסוד באיזור ועוד.
5. המשיבים 1-2 בתגובתם טוענים כי אין הוראה בתחיקת הביטחון המאפשרת ערעור שני לבית המשפט העליון ופסיקתו של בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור היא סופית. אשר לכפירת המבקשים בסמכות בית המשפט המחוזי לדון בערעור הם משיבים שההליך לא היה עתירה מנהלית של ממש כיוון שחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מנהליים) אינו חל באזור וסמכויותיו של בית המשפט לעניינים מנהליים לא הוקנו לבתי המשפט לעניינים מקומיים שהוקמו מכוח הצו בדבר מועצות מקומיות (יהודה ושומרון), התשמ"א-1981. בית המשפט לעניינים מקומיים היה מוסמך לדון בתובענה לפי 126(ב) לתקנון ומשכך הרי שבהתאם לצו ולתקנון, בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בערעור.
6. המשיב 3 אף הוא סבור כי אין לבית משפט זה, כבית משפט לערעורים אזרחיים, סמכות לדון בבקשה למתן רשות ערעור מאחר שבתחיקת הביטחון - ובפרט בתקנון ובנספחיו - לא נקבעה האפשרות לערער - בזכות או ברשות - על פסק דין או החלטה אחרת של בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת הערעור. עוד הוא מוסיף כי רישוי עסקים - גם בתחומי המועצות המקומיות באיזור - מצוי בסמכות הרשות המקומית שבתחומה מצוי העסק. לפיכך, בעל דינו של מבקש הרישיון הוא ראש הרשות המקומית הרלוונטית ולא מפקד האיזור ולא קיימת כל יריבות בין המבקשים למפקד האזור. הם סבורים אפוא כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה מעמדו של מפקד האזור בערעור הינו פורמלי בלבד. טענה נוספת הינה כי ככל שהדברים אמורים במפקד האזור, בית המשפט לעניינים מקומיים חסר סמכות להכריע בעתירה בעלת אופי מינהלי המוגשת נגדו. הביקורת על פעולותיו של מפקד האזור נתונה לבג"ץ ואין לבית המשפט לעניינים מקומיים הסמכות לבחון את שיקול דעתו ופעולותיו.
7. מעמדה המשפטי של ההתיישבות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון בא לה מכוחו של המפקד הצבאי, שסמכויותיו מקורן בדיני התפיסה הלוחמתית (בג"ץ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ראש הממשלה, פ"ד נט(2) 481, 526 (2005)). מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון (להלן: מפקד האיזור) הוא בעל סמכויות השלטון באיזור. מכוח סמכויותיו אלה חוקק את הצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה והשומרון) (מס' 892), התשמ"א-1981 (להלן: הצו). בהתאם לסעיף 2(א) לצו חוקק תקנון המועצות המקומיות (יהודה והשומרון), התשמ"א-1981 (להלן: התקנון). התקנון קובע את הכללים לניהולן של המועצות המקומיות באיזור. בהתאם לצו ולתקנון הוקם בית המשפט לעניינים מקומיים, שתחומי סמכותו נקבעו בסעיף 126 לתקנון, הקובע:
"על אף האמור בכל דין ותחיקת ביטחון, בית המשפט לעניינים מקומיים מוסמך לדון -
(א) לפי תחיקת הביטחון בעניינים המפורטים בתוספת לתקנון כשנשוא הדיון מצוי בתחום היישובים.
(ב) בכל עניין אחר שבתקנון ובנספחים לו.
(ג) בעבירה על התקנון ועל חיקוק המנוי בנספחים לו ובכל עבירה על חוק עזר, לרבות עבירה שנקבעה כעבירת קנס שהתקינה מועצה וכן בכל עבירה שנעברה בתחום ישוב על הדין ותחיקת הביטחון המפורטים בתוספת לתקנון.
סעיף 87א לתקנון קובע כי "הוראות חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968...כפי תוקפו בישראל מעת לעת ולרבות חקיקת משנה מכוחו, יחולו במועצות המקומיות (באיזור, ע.א) בשינויים שיפורטו...". הסעיף מפרט את רשימת השינויים, וביניהם, בסעיף-משנה (טז) של סעיף נאמר כי ""בכל מקום בו כתובות המילים "בית משפט השלום או בית המשפט העירוני", יבוא: "בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה", ובמקום "בית משפט מחוזי", יבוא: "בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור". הדיון בענייני רישוי עסקים נתון אם כן לסמכותו של בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה באזור.
8. כלל מבוסס הוא בשיטתנו כי זכות ערעור - בין בזכות, בין ברשות - אינה נתונה אלא מקום בו הוענקה מפורשות (וראו למשל: ע"א 596/84 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' גל, פ"ד לט (3) 477 (1985); בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353, 360 (1988); רע"א 292/93 סרבוז נ' ע' אופק בע"מ, פ"ד מח (3) 177 (1994)). מקום ששותק החוק באשר לזכות הערעור, אין היא קיימת.
סעיף 125 לתקנון מקנה למפקד האיזור את הסמכות להקים שתי ערכאות של בתי משפט לעניינים מקומיים: בית משפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה ובית משפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור. סעיף 135(א) לתקנון קובע מפורשות:
פסק דין של בית משפט לעניינים מקומיים של ערכאה ראשונה ניתן לערעור בפני בית המשפט לעניינים מקומיים של ערכאת ערעור.