נדחתה בקשת האפוטרופוס הכללי למחיקה על הסף של תביעה להצהרת מוות

לפני בקשה שהגיש האפוטרופוס הכללי לדחייה על הסף של בקשה לצו ירושה ולמחיקה על הסף של תביעה להצהרת מוות שהוגשו ע"י התובע.

השתלשלות דיונית

1.         ביום 3/8/05 הגיש התובע תביעה להצהרת מותה של הגב' פרומה סמיטיצקי ז"ל (להלן:"פרומה"), שהיתה תושבת חוץ ונספתה בשואה, וביום 15/9/05 הגיש התובע בקשה לצו ירושה אחר הנ"ל.

2.         ב"כ היועהמ"ש לממשלה (ב"כ האפוטרופוס הכללי) הודיעה על כוונתה להתערב בהליכים הנוגעים בשתי התביעות.

3.         בדיון ביום 21/3/06 העלתה ב"כ האפוטרופוס הכללי את טענותיה כנגד מתן צו הירושה והצהרת המוות. מנגד ביקשה ב"כ התובע לקבוע את התיק להוכחות.

4.         ביום 17/7/06 הגישה ב"כ האפוטרופוס הכללי בקשה לדחות על הסף את הבקשה לצו ירושה מחמת העדר סמכות בינלאומית, וכפועל יוצא למחוק את התביעה להצהרת מוות לאור העדר תכלית לתביעה (בש"א 8855/06).

השתלשלות דיונית בעבר

1.         בסיסם של ההליכים שבפני הוא צו ירושה של המנוח מאיר סימטיצקי (להלן:"מאיר ז"ל") אשר ניתן ביום 19/12/68 בבית המשפט המחוזי בת"א, ע"י כב' השופט י.שילה (עז' 3042/67). מאיר ז"ל היה ניצול שואה, בנה של פרומה, אשר נפטר רווק ולא השאיר אחריו צוואה.

בדיון אשר נערך בבית המשפט המחוזי, בו ביום, התחקה ביהמ"ש אחר יורשיו של מאיר ז"ל, באמצעות עדות של בן משפחה, אשר העיד על אודות השושלת המשפחתית לבית סמיטיצקי, כפי שזו היתה ידועה לו. בסיומה של העדות הצהיר קרוב המשפחה כי עדותו ניתנה ביחס לשושלת משפחת אביו של מאיר ז"ל (נחמן בן יצחק הכהן) בלבד, ואילו ביחס למשפחת אימו של מאיר ז"ל (=פרומה) אין בידיו פרטים כלשהם.

לנוכח עדותו זו, הסכימו ביניהם באי כוח הצדדים כי ינתן צו ירושה ביחס למחצית עזבונו של מאיר ז"ל בלבד, ואילו המחצית השניה תופקד בידי האפוטרופוס הכללי לטובת יורשי הוריה של אימו של מאיר ז"ל (=פרומה). ביהמ"ש המחוזי אימץ את הסכמת הצדדים ונתן צו ירושה לפיו  מחצית מעזבונו של מאיר ז"ל יועבר ל-3 מיורשיו מצד אביו ו "מחצית ליורשים הבלתי ידועים של הורי פרומה סמיטיצקי" (להלן:"צו הירושה") .

2.         מאז מתן צו הירושה חלפו 39 שנה. במהלכן ניסה התובע, הנמנה על יורשי מאיר ז"ל להגיש בקשות לתיקון צו הירושה (הן בשנת 76' והן בשנת 93'), במטרה ל"חלץ" את מחצית העיזבון השנייה של מאיר ז"ל מידי האפוטרופוס הכללי ולא עלה בידו. עתה, הוגשו כאמור שתי הבקשות שבפני שעניינן הוכחת מותה של המנוחה ומתן צו ירושה אחריה.

טענות ב"כ האפוטרופוס הכללי

1.         פרומה היתה תושבת חוץ בתקופת השואה, ולפיכך לא חל על עזבונה חוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק הירושה") אלא חלה על עזבונה פקודת הירושה, 1923 (להלן:"פקודת הירושה").

2.         על פי פקודת הירושה נכסי העיזבון בו דנים צריך שימצאו בישראל במועד מותו של המוריש. מאחר ולא הוצגה כל ראיה כי בעת מותה של פרומה היו לה נכס/ים בישראל, הרי שבית המשפט חסר סמכות בינלאומית לדון בבקשה.

3.         אף אם קיימת סמכות לבימ"ש זה, אין תכלית למתן צו הירושה. שכן, כל מטרת המבקש בהוצאת צו הירושה אחרי פרומה היא להביא לידי כך שפרומה תירש את בנה מאיר ז"ל שנפטר אחריה, אך בהתאם לצו הירושה של מאיר ז"ל יורשיו הינם יורשי הוריה של פרומה. על כן, בכל מקרה אין האם יורשת את רכוש בנה ואין כל תכלית לבקשה לצו הירושה.

4.         לאור הטענות הנ"ל, כאמור, אין תכלית לתביעה להצהרת מותה של פרומה ודינה להמחק. לטענתה, באם תדחה הבקשה לצו ירושה הרי שהתביעה להצהרת המוות הופכת לסעד הצהרתי גרידא נעדר כל תכלית, שכן תכלית התביעה להצהרת המוות היתה לסייע בהשגת צו הירושה של פרומה ובסופו של דבר לשחרר את הכספים המוחזקים בידי האפוטרופוס הכללי מכוח צו הירושה של מאיר ז"ל.

טענות המשיב

1.         זכאותו להגשת התביעה להצהרת מוות הינה מכוח ס' 2 (4) לחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978, שכן מקום מושבו של התובע הוא בישראל.

2.         תכלית הגשת התביעה להצהרת מותה של פרומה הינה להוכיח כי פרומה נספתה בשואה, אין לה הורים או יורשי הורים. פרומה נספתה קודם מותו של בנה מאיר ז"ל ולכן הוא יירש אותה. יורשיו (וביניהם התובע), הם, ולא האפוטרופוס, זכאים לעזבונו.

            לשון אחר, שתי הבקשות (לצו ירושה ולהצהרת מוות של פרומה) הן נגררות לצו הירושה של מאיר ז"ל, ומטרתן הבאת ראיות בדבר מותה של פרומה ובכך פתיחת אפשרות לשינוי צו הירושה של מאיר ז"ל, באופן בו מחצית מעזבונו שהופקדה בידי האפוטרופוס הכללי תועבר לידי היורשים (וביניהם לתובע).

3.         טענות האפוטרופוס ביחס לפקודת הירושה אינן רלוונטיות שכן אין נפקא מינה אם לפרומה היה רכוש בישראל אם לאו. אין מטרת הבקשה ליתן צו ירושה של פרומה להכריע באשר לנכסים שהיו או לא היו לה בישראל. מתן צו הירושה כולו הינו נגררת לצו הירושה של בנה שכבר ניתן, במטרה לשנותו.

ה ה כ ר ע ה

1.         במהלך הדיון שהתקיים ביום 21/3/06 הציעה ב"כ האפוטרופוס הכללי לתובע לתקן את צו הירושה של מאיר ז"ל, שכן לדבריה זוהי הדרך הראויה בה יש לנקוט. כלשונה: "מטרת הבקשה היא לקבל חלק מעיזבון בנה של המנוחה. הדרך הנכונה היא לתקן את צו הירושה שניתן וזה נטל יותר קל" (עמ' 2 שורה 8 לפרו' הדיון מיום 21/3/06). אף בדיון ביום 5/9/06 חזרה ב"כ האפוטרופוס על עמדה זו, כדבריה: "הדרך היחידה שעומדת בפני חברתי זה תיקון הבקשה לצו ירושה שניתן בבית המשפט, קרי להוכיח מי פרומה ומה עלה בגורלה ומיהם יורשיה, אם היא מוכיחה שכולם הלכו לעולמם, שתתקן את צו הירושה".(עמ' שורה 3 לפרו' הדיון מיום 5/9/06).

2.         תיקונו  של צו ירושה מצריך הבאת ראיות חדשות שלא היו בפני ביהמ"ש בעת מתן הצו, כהוראת ס' 72 (א) לחוק הירושה, הקובעת:

" (א)     נתן רשם לעניני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לעניני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט."                       (ההדגשות שלי, ג.ג)