נדחתה בקשת המדינה לאפשר עדות בוידאו בהיעדר נימוקים להיעדרותם של העדים.

לפני בקשת המאשימה לאפשר עדותם של עדי התביעה שרה ומייסון ווינט (להלן: " ה"ה ווינט" או " העדים") באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה בין-לאומית, הידועה גם ככינוס וידאו (video conference).

טענות ב"כ המאשימה:

לדברי ב"כ המאשימה ה"ה ווינט הינם עדי ראיה לתאונה הנדונה בכתב האישום. מדובר באזרחי ארצות הברית אשר שבו זה לא מכבר לארצם לאחר שנת שבתון בישראל, נכנסו למסגרות עבודה מסודרות ועסוקים בטיפול בשני ילדים קטינים. הם אינם מוכנים לשוב ארצה לצורך מתן העדות, אולם נכונים הם לשתף פעולה בהליך של גביית עדות באמצעות מערכת טלוויזיה סגורה.

ב"כ המאשימה מפרט בבקשתו כי זו נועדה להכשיר הגשת בקשה למדינה אחרת לשם גביית העדות.

טענות ב"כ הנאשם:

בתגובתה המפורטת טוענת ב"כ הנאשם כי יש לדחות את הבקשה.

לטענתה לא מתקיימים התנאים לקבלת עדות בדרך של כינוס וידאו, שכן המאשימה לא הראתה סיבה מספקת להיעדרם של העדים ולא עשתה כל שניתן על מנת שהם יעידו ברגליהם בבית המשפט.

עוד טוענת ב"כ הנאשם כי מדובר בעדות מהותית ביותר, אשר בלעדיה לא היה בסיס להגשת כתב האישום. עובדה זו מחזקת את הצורך בהתרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים.

ב"כ הנאשם מוסיפה וטוענת כי העדתם של ה"ה ווינט בדרך של כינוס וידאו עלולה לפגוע בקיומו של הליך הוגן וראוי, לא תאפשר קיומה של מרות ישירה של בית המשפט על העדים, ועלולה לעורר סוגיות הנוגעות ליחסים בינלאומיים.

ב"כ הנאשם טוענת עוד כי המאשימה ידעה מבעוד מועד שה"ה ווינט עתידים להיעדר מהארץ בשלב הראיות, ולמרות זאת לא פעלה על מנת שעדותם תישמע כעדות מוקדמת טרם יציאתם את הארץ. מחדל זה שולל את זכותה לנסות ולתקן עתה את המעוות תוך פגיעה בנאשם.

דיון:

כלל ידוע הוא כי מי שנדרש להעיד בהליך משפטי נדרש לצורך כך להתייצב בגופו בבית המשפט ולעמוד על דוכן העדים לשם מתן העדות. אין חולק כי זהו המצב הרצוי. אולם החוק, אשר הכיר בכך שהמצב המצוי עלול להיות שונה, קבע חריגים לקבלת העדות באופן הנ"ל והתיר, בתנאים, קבלת עדות מרחוק.

כך, סעיף 14 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971 מורה כי:

"על אף האמור בחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, מקום שנגבתה עדות מחוץ לתחום שיפוטם של בתי המשפט בישראל, מכוח כל אמנה, הסכם או דין, לצורך הליך פלילי בישראל, רשאי בית המשפט להתיר שפרוטוקול העדות שניתנה כאמור יוגש כראיה במשפט, ובלבד שבית המשפט ראה להנחת דעתו שיש סיבה מספקת להיעדרו של העד שהעיד לפי הפרוטוקול וכי לנאשם או לעורך דינו ניתנה הזדמנות לחקור את העד חקירה שכנגד בשעה שנגבתה העדות."

הליך הבקשה לשם גביית ראיות, הידוע כ"חיקור דין", מעוגן בסעיף 47 לחוק עזרה משפטית בין מדינות תשנ"ח - 1998 (להלן: " חוק העזרה המשפטית"), לפיו:

"הרשות רשאית להגיש למדינה אחרת בקשה לגביית ראיות, לרבות העברת חפץ לצורך הצגתו בישראל, אם בית המשפט אישר שהראיות דרושות לצורך הליך משפטי בישראל; לענין סעיף זה, ואם הבקשה היא בשל הליך תלוי ועומד, "בית משפט" — בית המשפט הדן בהליך הקשור לבקשה."

תנאי מוקדם אפוא להגשת בקשה למדינה אחרת לגביית ראיות הינו אישור בית המשפט כי הראיות דרושות לצורך הליך משפטי בארץ.

אישור כאמור לא יינתן אם ידוע מראש שהעדות לא תהיה קבילה משום שלא התקיימו התנאים שנקבעו בסעיף 14 לפקודת הראיות הנ"ל, או אם בית המשפט סבור שלא יהיה בחקירת העד להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 807, ת.פ. (תל-אביב) 40020/02 מדינת ישראל נ' פוגל (8/7/2002)).

שעה שנשמעת עדותו של עד אשר אינו מתייצב בגופו בבית המשפט, קיימת עדיפות לקבלת עדותו  בדרך של כינוס וידאו על פני קיומו של חיקור דין (ת.פ. (תל-אביב) 40123/04 מדינת ישראל נ' גונן שגב (19/1/2005), ת.פ. (תל-אביב) 40020/02 מדינת ישראל נ' פוגל (8/7/2002), ת.פ. (ירושלים) 343/04  מדינת ישראל נ' כהן (10/1/2007)).