נדחתה טענה כי שטר משכנתא שניתן להבטחת כל סכום הינו שטר מוגבל בסכום

כללי

1.         לפני תביעה כספית, לפיצויים ולסעד הצהרתי.

התובעים דורשים לחייב את הנתבע להשיב להם סך של 260,000 ש"ח ששילמו לבנק שלא כדין, מכח הסדר שנערך ביניהם. לחלופין, מבוקש להורות כי התובעים מנועים לשלם על חשבון אותה הלוואה. כן עתרו התובעים לחייב את הנתבע בפיצויים (שהועמדו לצרכי אגרה) בסך 150,000 ש"ח בגין עגמת נפש וחסרון כיס שנגרמו להם בשל התנהגות הנתבע. בנוסף, עותרים הם למתן סעד הצהרתי לפיו ייקבע שהתובעים סילקו את מלוא חובם לבנק ככל שהחוב היה קיים בגין כל חוב לבנק שהיה לאחד בשם ג'מאל ובגין כל משכנתא שהייתה רשומה על המקרקעין על כל הבעלים. כן רשאי היה הנתבע להיפרע מהתובעים כדי שליש בלבד.

הנתבע טען, כי התובעים תקפו למעשה הסדר דיוני המונע מהם מלטעון טענותיהם מחמת תורת מעשה בית דין וכי התובעים אינם זכאים להחזר כלשהו, שכן הכספים שולמו כדין על פי ההסכם. כן טען הנתבע, שהחוב בגינו ננקט הליך המימוש הוא חוב פסוק וחלוט וכי שטר המשכנתא שמומש לא הוגבל בסכום ועל כן רשאי היה הנתבע לתבוע את הסכום שתבע בעבר.

2.         התובעים הלינו על הסדר דיוני אליו הגיעו למעלה מחמש שנים לפני הגשת התביעה.

בהחלטה מיום 1.8.04, נעתרתי לבקשת הנתבע (להלן:" הבנק") והוריתי על דחיית התביעה על הסף, לאחר שקבעתי שההסדר שהיה בין הצדדים בהליך אחר, סיים את המחלוקות ביניהם.

ערעור על החלטתי התקבל על יסוד הסכמת הצדדים ביום 11.1.05. ב"כ הבנק ציין בערכאת הערעור, כי הסכמתו לביטול פסק הדין שדחה את התביעה על הסף, היא מבלי לפגוע בטענתו שההסכם הדיוני עליו נסמך הבנק - מחייב את הצדדים. בית המשפט המחוזי קבע, איפוא, שפסק הדין בטל וכי הדיון יוחזר לשמיעת ראיות.

כמצוות בית המשפט המחוזי, שמעתי את הראיות וגם לאחריהן, הגעתי לכלל מסקנה, שדין התביעה להידחות לא רק מחמת מעשה בית דין, אלא, גם לגופה.

הרקע העובדתי

3.         הרקע העובדתי פורט בהחלטתי מיום 1.8.04 ומעשה שהיה כך היה.

ביום 12.2.95, רכש התובע מידי משה יפרח (להלן: " יפרח") דירת מגורים, אשר אמורה היתה להיבנות על גבי 1/3 מהמקרקעין הידועים כחלקה 62 בגוש 30192 ואשר מצויים ברחוב גוגה רג'ואן, שכונת בית וגן בירושלים (להלן: "המקרקעין") וזאת, תמורת 330,000$.

כעולה מפסק בוררות שניתן בעניין שבין התובע לבין יפרח, על ידי כב' השופט בדימוס יעקב בזק, התמורה שסוכמה בין השניים ב" הסכם פנימי" עומדת על סך של 450,000 $.

במועד חתימת ההסכם, ליפרח לא היו זכויות רשומות במקרקעין, כי אם זכות חוזית לקבל 1/3 מזכות הבעלות במקרקעין מידי אברהם ג'מל (להלן: "ג'מל"), אשר היה הבעלים הרשום של 2/3 מזכות הבעלות במקרקעין ונאמן עבור יפרח. ה- 1/3  הנותר של הבעלות במקרקעין היה רשום באותה העת בחלקים שווים ע"ש מיכל וציון כהן (להלן: "כהן").

במועד כריתת ההסכם בין התובע לבין יפרח, היו רשומות בפנקסי המקרקעין מספר משכנתאות לטובת הבנק: האחת - משכנתא על כל הבעלים מיום 14.6.93 בסך 170,000 ש"ח. השניה - אף היא על כל הבעלים מיום 14.6.93 בסך 450,000 ש"ח. השלישית, על הבעלות של כהן מיום 9.1.95 בסך 290,000 ש"ח.

על אף האמור, בחרו התובעים להתקשר בהסכם ולהעביר כספים לידי יפרח, בסכום של 225,000$. כל זאת, מבלי להבטיח תחילה את שחרור המשכנתא הרשומה לטובת הבנק על החלק שרכשו במקרקעין.

ביום 25.4.93 העמיד הנתבע לטובת ג'מל הלוואה בסך של 840,000 ש"ח. להבטחת זכויות הבנק, נרשמה במקרקעין משכנתא בסך של 616,000 ש"ח על הבעלות של מר דויד פרוינד, מי שהיה באותה העת הבעלים הרשום של המקרקעין. בגין הלוואה זו, ניתן לבנק ביטחון נוסף, אשר אינו מענייננו בתיק זה.

כפי שעולה מפסק הבורר, עו"ד ע' פולמן, מיום ה-  8.3.99 (להלן: "פסק הבוררות"), ביום 14.6.93, פנה ג'מל לבנק וביקש למכור חלק מזכויותיו במקרקעין. לשם כך, התקשר עם  ה"ה כהן בעסקה לפיה התחייבו האחרונים לשלם לו תמורת חלק מזכויותיו במקרקעין, בדרך של פרעון חלק מההלוואה שקיבל מהבנק. הבנק הסכים לעסקה, אשר בעקבותיה צריך היה חובו הרשום של ג'מל לקטון ל- 450,000 ש"ח ומשכנתא בסך 170,000 ש"ח, צריכה היתה להרשם על שם כהן, אלא, שככל הנראה כתוצאה מטעות, אשר ביצע רשם המקרקעין, לא יוחדו שתי המשכנתאות כפי שנתבקש על  ידי הבנק ושתיהן נרשמו על כל הבעלים.

ביום 14.11.93, נחתם הסכם בין ג'מל לבין נמטלשווילי (להלן: "נמטלשווילי"), על פיו התחייב ג'מל לבנות עבור נמטלשווילי דירה על 1/3 מהמקרקעין ולהעבירה לבעלותו. ביום 15.12.94, נרשמה על המקרקעין הערת אזהרה לטובת נמטלשווילי.